קצת על הרבה – מוצ"ש מְּצֹרָע

והשבוע, הרבה דיבורים על חוסר שקיפות בחטיבה להתיישבות, אז דיברתי עם מי שיש לו קצת נתונים על מה שהולך שם. שוב אגודות הסטודנטים ממנפות את הכוח שניתן להן לקידום פוליטי, כמובן – איך אפשר בלי להתייחס לגבורת יהונתן ולשוחד של אולמרט.

קצת על פולארד | קצת על המום | קצת על העונש | קצת על אולמרט | קצת על החטיבה להתיישבות | קצת על הגילדה | קצת על ההתאחדות | קצת על ישראל היום | קצת על HIMYM | קצת על הטוב| קצת על הקושי| קצת על מצורע

קצת על פולארד

פעם, בימים שגלעד שליט עוד היה שבוי, המטה למען שחרורו קידם קמפיין שהשתמש בדמיון מודרך. הם יצרו איזה חדר חשוך, וביקשו ממפורסמים להיכנס אליו ולתאר את החוויה. אני זוכר שבדיוק עברתי סמוך למאהל המחאה של משפחת שליט כשלרגע הבזיקה במוחי המחשבה. חושך עצום, קור, בדידות, פחד, חוסר אונים וחוסר ידיעה מה ילד יום. ידעתי בכל ליבי, שרק בעצם הרגע הקטן ההוא, אנחנו נעשה הכל כדי לשחרר אותו. באותו רגע, לא שינה לי המחיר אותו תשלם מדינת ישראל עבור שחרור שליט, לא עניין אותי מי ייהרג במבצע השחרור שלו, אבל השחרור שלו הוא כורח.

במשך חמש שנים הזכירו לנו שגלעד עדיין חי, אך יונתן נמצא בכלא כבר 29 שנים. אני לא יודע אם קר לו, אני לא יודע אם הוא בודד או אם יש לו חבר לתא. אין קמפיין של דמיון מודרך למענו, או מחאה אדירה. אני לא יודע אם הוא מפחד, אני לא יודע מתי הבין שהוא לא יצא מהכלא בקרוב. אני גם לא יודע אם הוא נואש מהאפשרות שמדינת ישראל תצליח להביא לשחרורו, או מתי הבין שהוא לא יותר מקלף מיקוח בידי האמריקנים.

ארבעת קירות בית הכלא לא שברו את רוחו. הוא נכנס אל תוך בית האסורים כשהוא יודע ומבין את השלכות מעשיו. בחוליו, בין סורגים, הוא רואה את המציאות באופן צלול. צלול יותר מכל שחקני תעשיית השלום. כי נתניהו ימשיך לשחק ב"מי אשם שאין שלום" כמה שרק אפשר. כל עוד התשובה היא הפלסטינים, הוא ימשיך לשחק ולהישחק, לשחרר מחבלים בסיטונאות, בפעימות, או בבודדים – מה שירד לציבור הישראלי בגרון. אם צריך, נעשה היסטוריה, ונשחרר את הדבר הכי קרוב לאסיר ציון שעוד נותר.

פולארד. גיבור
פולארד. גיבור

הרי אסיר שנגזר עליו לחיות לעד בתוך בניין הסורגים, מייחל ליום בו הוא ישוחרר. יונתן בוודאי דמיין את הרגע בו ייגש אליו הסוהר ויאמר: "פולארד", במבט חודר. "הגיע הזמן שלך". הוא גם בוודאי הריץ את התסריט השני בראש, בו הדבר האחרון שהוא רואה זה את התקרה בתא הכלא בו בילה עשורים שלמים. ככל שהימים נוקפים, הייאוש בוודאי גבר, ואיתו הצורך להיאחז באיזו תקווה. התקווה להיות חופשי בארצנו.

ופתאום היום הזה נראה קרוב. ישראל דורשת לשחרר את פולארד. ארצות הברית מדברת בכמה קולות, אפילו לפלסטינים אין התנגדות עקרונית לשחרר אותו. "פולארד", אומר לו הסוהר, במבט חודר. "הגיע הזמן שלך לוועדת השחרורים". הרגע הזה, אותו דמיין יונתן בראשו בטח עשרות, מאות ואלפי פעמים – סוף סוף הגיע. הוא מביט בסוהר ואומר לו, "ג'רי, תשמע".

הוא מסביר לו, את מה שאמור להיות ברור לכולנו. הוא מסביר לו שאם הוא הולך לוועדת השחרורים, שאם הוא משוחרר, שאם ישראל משחררת ארבע מאות מחבלים, שאם מישהו ייפגע ממשלוח ידו של אחד מהאסירים, שאם ישראל 'מרסנת בנייה', שאם ישראל ממשיכה במשא ומתן, שאם תקום מדינה פלסטינית, אז עבורו, יונתן הקטן, זה לא שווה. זה לא שווה לו לאבד את חירותו. זה לא שווה לו לאבד את עבודתו. זה לא שווה לו לאבד את כבודו. השנים הארוכות בכלא, הביקורים, הציפייה, החירות – לא שווים לו. המחיר שישראל תשלם עבור יונתן אינו מחיר ראוי. "אתה בטוח?", שאל ג'רי. "נראה לי שהם רציניים הפעם". "בגלל שנראה לי שהם רציניים הפעם", הסביר יונתן והתיישב על המיטה החורקת שלו. "זה לא שווה את זה".

יונתן פולארד עלול לסגור שלושים שנה בכלא ארצות הברית ועדיין, איכשהו, נראה שהוא בן חורין יותר מכולנו.

 

קצת על המום

יש רגעים כאלו שאתה אומר לעצמך שאנחנו עוד רגע יוצאים מזה, מתעשיית השלום. הנה, שוב, הגענו לפני התהום. ישראל מסרבת לבצע את הפעימה הרביעית, הפלסטינית הולכים לאו"ם ומבינים שזה הכלי הכי משמעותי שלהם. הם מעלים את הדרישות לרמה הזויה, ורוצים לסחוט את ישראל עד תום – בלי לוותר על שום דבר. הבעיה שלנו היא שאף אחד לא מגדיר יעד חדש. נתניהו מדבר על בטחון ושלום, על חוזק ועל עוצמה, לבני מדברת על הצורך להגיע לשלום, לפיד רוצה להיפרד מהפלסטינים לשלום. חלום השלום עם הפלסטינים אינו אלא חלום חלוקת הארץ ופרידה מוחלטת מחבלי המולדת. זו הרי המטרה הסופית של מחנה ה'שלום'. השמאל יוצא באחרונה בקמפיין שמיועד לשכנע את הציבור הרחב שהשלום משתלם כלכלית ועל הכיבוש אנחנו משלמים בבנק.

למה באמת כואב להם הסכסוך הזה? מה הלחץ לפתור אותו? זה לא באמת הכסף, כי אין חרם ואם הם יפסיקו לקדם אותו – אז הוא גם לא יהיה. במקום לפחד ממוסדות בינלאומיים ומלחץ אמריקני, אפשר לדרוש מהקונגרס לממש סעיף חוקתי שלו – להפסיק את מימון האו"ם אם הפלסטינים יאושרו במוסדותיו. הדמוגרפיה עובדת לטובתנו, אפילו ה-CIA מסכים. יש דו-קיום, יש הבנה, יש (לא עלינו) שלום.קול אחד. קמפיין ממומן היטב

אז מה הבעיה פה? "רצינו להזכיר שהסכסוך עולה למשלם המסים כ-32 מיליארד שמושקעים ב….שטחים", כותבים ב'קול אחד'. זו הבעיה. הם מפחדים מהשטחים. מהמשמעות של השטחים האלו, הרי רק השבוע פורסם שעמותת אלע"ד ועיר דוד מצאו את המקום ממנו דוד כבש את ירושלים. די לכיבוש, הם יאמרו. הם לא מפחדים מהעולם, הם לא מפחדים מהפלסטינים, הם מפחדים ממנו – הם מפחדים מעצמם. הם מפחדים לומר "זה שלנו".

הפלסטינים ימשיכו לסחוט , עד שאחרון הישראלים יבין שאין מנוס מלומר "כולה שלי". כי גם אם בראש צוות המו"מ המדיני תייצג את ישראל זהבה גלאון היא לא תצליח להביא שלום. לא מדובר פה בניסיון להגיע למדינה פלסטינית, זה מעולם לא היה הסיפור. מדובר על ניסיון הולך ומתמשך לקעקע את מדינת ישראל ולחתור תחת קיומה.

פעם היה חזון שנקרא 'ארץ ישראל השלמה'. הוא היה מלא במשיחיות, בתקווה, במלכות ש-די ובאתחלא דגאולא. החלום הזה איבד את הרלוונטיות שלו במכות מתמשכות, אחת לעשור. פעם היה זה בגין, פעם היה זה רבין, פעם היה זה שרון. פינוי ימית, הסכמי אוסלו וההתנתקות דרסו את חזון ארץ ישראל השלמה ושחקו אותו כהוגן. מאידך, חלומו של אורי אבנרי לשתי מדינות לשני עמים צמח ועלה עד שהפך להיות מס שפתיים של ראש המחנה הלאומי. אלא שבימים אלו החזון הזה מתנפץ, אף הוא קיבל מכות אנושות עשור אחרי עשור. ברק חשף את הפנים האמיתיות של ערפאת בקמפ-דיוויד, שרון הציג את הקשר של הצורר לטרור עם גילוי ספינת קארין איי, וכעת מחמוד עבאס קובר את עצמו בציבור הישראלי.

הם ינסו להציג את עצמם כמסכנים, כנרדפים וכמנושלים על ידי העם הנרדף והמנושל ביותר בהיסטוריה. זה גם יצליח להם לפרקים, אבל הרבה מזה מגיע כי אנחנו לא אומרים מה אנחנו רוצים כאן, מלבד השלום. אך השלום מת, הוא לא יחזור לפה יותר. הגיע הזמן לחלום חדש, על מדינה יהודית ודמוקרטית, על המשמעות האמיתית של המונח הזה. הגיע הזמן לדבר על הערכים שמנחים אותנו ועל החזון שלנו למדינת היהודים.

 

קצת על העונש

ובכל זאת, מה יעשה באותם פלסטינים סוררים? איך מוטב להתמודד עם הדרישות שלהם והאיומים שלהם ללכת לאו"ם. תשובה פבלובית תהיה לבנות, או לספח. אלא שאלו רק יחדדו את החרב שתונח על צווארה של ישראל. אדרבה, עלינו להקדים תרופה למכה – לפעול בתוך הקונגרס האמריקני שיפעילו את סעיף החוק שמפסיק את המימון לאו"ם במקרה והפלסטינים יוקרו בו כמדינה אם הם עושים כן ללא מו"מ עם ישראל. כמו כן, להתחיל להשתמש בדו"ח של השופט אדמונד לוי המנוח – יכול להיות שנגיע להאג בקרוב ומוטב שנדע להשתמש בכלים משפטיים ודיפלומטיים שטוענים לבעלות על הארץ הזו, מה שעד כה לא היה קיים. בלי להכריז שהארץ שלנו, הטיעון לגבי השטחים כ'שנויים במחלוקת' לא מחזיק מים.

 

קצת על אולמרט

אתרוג? לא, זה אולמרט. (צילום: אוראל כהן)
אתרוג? לא, זה אולמרט. (צילום: אוראל כהן)

ביחס למוסר, יש לפוליטיקה מספר גישות. יש שמוכנים לעשות הכל למען קידום המטרות שלהם, כולל עבירה על החוק ויש שמסרבים לעשות כן. המוכנות לאתרג איש שבגד במחנה שלו, שנחשד(עם הרבה עשן) בנהנתנות, בשוחד ובשחיתות, על מנת שיוביל אותו לשלטון ויממש את האידיאולוגיה שלו היא עוד הוכחה לחוסר המוסריות של השמאל. הרצון למהפכנות אינו מתיר שימוש באמצעים פסולים. אם זה המחנה האידיאולוגי היריב, אז אין הרבה ממה לדאוג. אגב, שרון גם עשה את זה והימין העדיף לא לפעול נגדו. את המחיר הזה אתם יודעים איפה שילמנו.

 

קצת על החטיבה להתיישבות

"הכה במתנחל וזכה בכותרת", כך מגדיר יגאל דילמוני, סמנכ"ל מועצת יש"ע את ניסיונות חברי הכנסת מהשמאל לגדוע את תקציבי החטיבה להתיישבות. השבוע ובשבוע שעבר תקפו בוועדת החוקה את תקציבי החטיבה להתיישבות. חברי הכנסת סתיו שפיר(העבודה), אלעזר שטרן(התנועה) קידמו  בוועדת הכספים של הכנסת את הדרישה להפוך את תקציבי החטיבה לשקופים וחשופים לעיני הציבור. “גוף שמתקיים מכספי הציבור, אבל לא מדווח מה הוא עושה בכסף, ראוי שלא ייקבל אפילו שקל אחד מכספי המסים שלנו", אמרה שפיר.

החטיבה להתיישבות היא גוף ביצועי של משרדי ממשלת ישראל אשר חולשת על פרויקטים חוץ ממשלתיים ברחבי הארץ.  תקציב החטיבה להתיישבות עומד על 130 מיליון שקלים בשנה. החלוק בין מרחב דרום – הנגב, מרחב צפון – הגליל ומרחב מרכז- יו"ש, מחולק שווה בשווה. החטיבה עובדת בין השאר עם משרד השיכון, משרד האוצר ומשרד רה"מ.

"מדי פעם מבקשת המדינה פרויקט מיוחד", אומר יגאל דילמוני, מנכ"ל מועצת יש"ע.  "החטיבה מבקשת תוספות חריגות, כיוון שזה לא חלק מהתכנית השנתית הרגילה של פיתוח תשתיות, כבישים ועוד ברחבי הארץ". דילמוני מדבר על פרויקטים חריגים כמו ניסור הבתים בגבעת האולפנה בבית אל, או פינוי הבתים במיגרון. בחמש השנים האחרונות, אומרים בחטיבה להתיישבות, באופן ניכר התקציב מיועד לרוב לנגב ולגליל.

"המתקפה על החטיבה מהתיישבות נובעת מהתחושה שיש דרך לפגוע ביהודה ושומרון ולא כך הדבר", אומר דילמוני, שדוחה את הטענות על חוסר שקיפות של החטיבה. "ניסו להעביר את זה בוועדת החוקה של הכנסת וזה לא עבר. החטיבה היא לא גוף של המדינה, היא נמצאת תחת הסוכנות היהודית. לכן אין לה מחויבות לשקיפות של משרדי הממשלה. כמו שאף אחד לא מצפה שהתקציבים של פרויקט תגלית לא יהיו שקופים לעיני כל הציבור. זה גוף ביצועי שיודע לעשות דברים שהמדינה לא יכולה. מי שבוועדת שרים רואה איך התקציבים עובדים. הח"כים רוצים לרדת לפרטים כמו חוזים. מה אכפת להם מהחוזה שסוגרים כדי לבנות כביש לסאסא? עד לאיזו רזולוציה צריך לרדת?", הוא מתלונן.

אז מה מכילים אותם 177 מיליון שקלים שהצליחו שפיר ושטרן למנוע את העברתם? 24 מיליון למרחב הנגב, 22 מיליון למרחב צפון ורמת הגולן. 64 מילון מועברים למרחב מרכז(יו"ש), כאשר מתוכם 26 מיליון מממנים את ביצוע עסקת בית האולפנה בבית אל ועוד 25 מיליון להעברת בתי מגרון. 14 מיליון מיועדים לתשתיות בישובים חקלאיים. 18 מיליון מממנים את התכנון האיזורי באר שבע של ההתיישבות הדרוזית. 3 מיליון מסייעים לתושבי גוש קטיף לשעבר. 2.5 מיליון שקלים מממנים כפרי סטודנטים ברחבי הארץ – מהצפון ועד לדרום. "התקציב מתחלק בצורה מאוד פרפיריאלית. מתוך זה חלק הולך ליש"ע, אבל זה חלק קטן, וגם הוא בגלל שהמדינה חויבה בעקבות החלטות בג"ץ", מסביר דילמוני.

שטרון. לא מבין? (צילום: מיכל פתאל)
שטרון. לא מבין? (צילום: מיכל פתאל)

דילמוני טוען שהמתקפה של שפיר "לא עניינית". על שטרן, בן הציונות הדתית, יש לו כעס גדול יותר. "אקח את הציטוט שלו מוועדת הכספים: 'האם הכסף למיגון הולך למועצת יש"ע  או למיגון?' עצם השאלה רק מראה על חוסר הבנה בכל מה שהולך בנושא המיגון. לא הייתי מצפה לדברים אלו מקצין בכיר לשעבר במיל. בוודאי לא לשלם על מיגון רכבים, מדובר על חיי אדם. כולנו היינו מעדיפים לנסוע באוטובוסים רגילים, זה מייקר את הנסיעות,  מגביל את טיולי  בתי הספר. אנחנו משלמים את המחיר על אוסלו, מי שרוצה להמשיך עם זה יצטרך למגן את הילדים בכפר סבא ושרון".

קצת על הגילדה

לפני כחודש וחצי המשיכו לנצל באגודת הסטודנטים של בר אילן את הכוח שניתן להם על מנת לקדם מטרה פוליטית. הגילדה החליטה להוביל הפגנה הקוראת לשחרורו של פולארד, ממש מול המלון בו שהה ג'ון קרי. הגם שפולארד נמצא בקונצנזוס הישראלי, חשבתי אז שמדובר באקט פסול. באופן אירוני למדי, השבוע התאגדנו, חברי התאים הפוליטיים של בר אילן לפעילות משותפת לחיזוקו של יונתן, היושב בכלא האמריקני. תגובת האגודה? הורו לאנשיה אפילו לא ללחוץ 'משתתף' בדף האירוע, אבל זה בסדר, זה לא חדש. גם לא הופתעתי לשמוע שהם גרמו לתא שפעילותו תלויה בהם להדיר את רגליו מהאירוע, ככה מתנהלים במאפיה שנקראת 'הגילדה'. אלא שההוכחה הגדולה ביותר לאופן בו רואים ב'גילדה' את פני הדברים הוא כזה: ביום שלישי, בזמן שהתאים הפוליטיים של בר אילן יאספו מתלמידי האוניברסיטה מכתבים שיישלחו לגיבור ישראל, עובדי האגודה(!) יעמדו כאחרוני הפעילים הפוליטיים וינסו לפקוד את הסטודנטים למפלגות. זה סדר העדיפויות הערכי של הארגון המתיימר לייצג את הסטודנטים. שיהיה לנו בהצלחה.

קצת על ההתאחדות

אגודות הסטודנטים למען הקהילה. רק אני שמתי לב שאין פה חובש כיפה?
אגודות הסטודנטים למען הקהילה. רק אני שמתי לב שאין פה חובש כיפה?

שוב ושוב פועלים בהתאחדות הסטודנטים לקדם אג'נדות שנויות במחלוקת ובאמצעות השיח התקין פוליטית להשתיק כל התנגדות. פעם זה היה השלום, הפעם זה קידום זכויות להט"בים.  המעורבות הפוליטית הזו היא פסולה בכל מקרה. מי שמאמין שמדובר במטרה שחשובה מספיק על מנת לכופף את סולם הערכים של אחד, שלא יתפלא כשאותו אחד יצליח לשלוט ביד רמה באותו הגוף כדי לבצע החלטות הפוכות.

קצת על ישראל היום

הצעת החוק מבית היוצר של נוני מוזס היא אמנם איומה ונוראה ומוטב שלא באה לעולם, אך דף המסרים של אנשי 'ישראל היום' הוא מגוחך. הצעת החוק לא מחפשת לסגור את העיתון, אלא לאזן את השוק באמצעים פסולים. על פי הצעת החוק מחיר עיתון(שרק ישראל היום עונה על הקריטריונים שלו) יהיה לכל הפחות 70% ממחיר עיתון מתחרה. זה לא לסגור, זה רק לדרוש מעם ישראל לשלם על מה שהוא צורך. יש בחוק הרבה בעיות, אבל זו לא אחת מהן.

 

קצת על HIMYM

(ספוילר!)

סדרת הקאלט הגיעה לסיומה עם סוף מחורבן למדי. אחרי שכבר הוציאו לנו את המיץ והתישו אותנו מהאפשרות שטד ורובן יהיו ביחד, בסוף בקושי הכרנו את אמא, הרגו את אמא בלי להניד עפעף(דמעות) והחזירו את טד לרובין על ארבע. נו, באמת…

קצת על הטוב

"עדיין לא התגברתי עליה", הוא אמר. ידעתי את זה כבר, לא היה שום חידוש. נראה לי הבחנתי בזה כשראיתי את העיניים שלו בוהקות כשהוא דיבר עליה, או את המבט שלו כשהיא הייתה חולפת על פניו כאילו הוא לא קיים. "תגיד", הוא המשיך, "אתה חושב שיש לי למה לנסות שוב?". דבריו הדהדו בראשי, כבר הייתי בנקודה בה הוא נמצא כמה פעמים. רציתי לומר לו שכדאי לו להפסיק, שנראה לי שזה לא זה. "מה יצא לך מזה?", שאלתי במקום. רציתי לראות את התגובה שלו. "עוד נגיעה ועוד…", הוא החל לזמזם. ישר הבנתי שהוא בבעיה. "נראה לי שכדאי שלא", אמרתי, מקווה שאני לא גורם לו להיאטם מולי. "תשמע", הוא פתח. "דבר איתי גלויות, אני מבין שקשה לך עם זה, כי זה מזכיר לך… אותך". רציתי להכות אותו, איך הוא מעלה טענה כזאת בכלל, מי הוא חושב שהוא, שייפגע בי בנקודה הזאת. "מה זה קשור?" שאלתי. "רציני?", הוא שאל. "אם היא קוראת אותך כמו שאני קורא אותך, אז היא כבר יודעת ועושה את הבחירה שלה".

 

קצת על הקושי

בוא האביב מבשר את הצורך בחשבון נפש, מבט לאחור. אולי זו אידאה של מצוות החודש, בה אנו מחשבים מה היה בשנה קודם. איכשהו שמתי לב השבוע שרבים מהסובבים אותי החלו בשינוי כלשהו בחייהם, מתישהו לפני כמה שנים בסביבות העת הזו. בימים ההם, בזמן הזה.

השבוע פקד חברה מהצבא אסון מטורף, כזה שמפחיד לך את הצורה מעבר לכל דבר שאתה מכיר. כשמדברים על זה עם הורים, זה תמיד מעורר בהם פלצות, כי זה פתאומי ואף אחד לא יודע למה זה קורה, איש אינו יודע להסביר. ניסיתי לחשוב, איך היא ובעלה יעברו את זה, איך הם יתגברו על זה יחד. הרי שמעתי על מקרים שבהם נשכח תינוק באוטו, ואז השוכח נמלא חרטה ומשתוקק לקבור עצמו עם ילדו, והוא לא לבד ברצון הזה. כעס, זעם, אשמה, כולם מחרבים את הזוגיות שהייתה לפני כן.

כשהגעתי לשבעה רציתי לדעת מה קרה, ואיך, אבל לא ידעתי איך שואלים. לשמחתי, הייתה מישהי חסרת טקט יותר. זה פשוט קרה, לא היא ולא בעלה היו באיזור, כך שיש עצב נורא, אך אין כעס ואין אשמה – לפחות לא כלפי פנים. עוד סטטיסט של מוות בעריסה. צירוף מילים מחריד שכזה. מהדברים האלו שמכניסים אותך לפרופורציה ואתה אומר לעצמך – כל רשימת המכולת שיש לך? לא שווה כלום.

יפה, חכמה, מצחיקה, אוהבת כלבים, יכולה להבין את העניין סביב מכבי, חולה על הכתיבה שלי ויכולה לבקר אותה, מבינה למה אני מה שאני, יודעת מה היא רוצה ורוצה אותי, שנונה, אנטי-פרגמטית וכל זה? לא שווה כלום. בסופו של דבר, צריך מישהי שתדע להיות שם ברגעים הקשים מכל, ואין שום דרך לחזות את זה.

כה אמר קהלת(פרק ג', א'-ח'):
"לכל, זמן; ועת לכל-חפץ, תחת השמים.

        עת ללדת,        ועת למות;
עת לטעת,        ועת לעקור נטוע.
        עת להרוג        ועת לרפוא,
עת לפרוץ        ועת לבנות.
        עת לבכות          ועת לשחוק,
עת ספוד         ועת רקוד.
        עת להשליך אבנים,        ועת כנוס אבנים;
עת לחבוק,         ועת לרחק מחבק.
        עת לבקש         ועת לאבד,
עת לשמור        ועת להשליך.
        עת לקרוע        ועת לתפור,
עת לחשות        ועת לדבר.
        עת לאהב         ועת לשנא,
עת מלחמה        ועת שלום".

כל דבר בעתו ובזמנו, אך איכשהו יצאתי מחוזק מהשבעה הזאת. אני יודע שהם יהיו בסדר, רואים את זה עליהם. האירוניה האלוקית שאומרת שמי שעובר אסונות הוא זה שיכול להתמודד איתם היא בדיחה שחורה, אך אמיתית לגמרי. מה שמותיר אותך עם התהייה – האם מוטב לאהוב ולאבד(כי תוכל לעמוד בזה), או שלא תאהב בכלל?

קצת על מצורע

עסק די מזוויע הקטע הזה של להיטהר מצרעת. לוקחים שתי ציפורים, שוחטים אחת מהן ומוזגים את דמה אל תוך כלי יחד עם תולעת שני ואזוב ועץ ארז, את המיקס הזה הכהן מזה על המצורע ולאחר מכן זה רוחץ עצמו ואת בגדיו ומחכה שבעה ימים נוספים עד שיוכל להקריב קרבן נוסף בו הוא שוחט עוד שני כבשים זכרים וכבשה נוספת.

המצורע עובר בדיקה פולשנית של כהן, נידוי שנועד לגרום לו לחשוב על מה שעשה ובנוסף, רואה הוא ציפור אחת מוטבלת בתוך דם רעותה, ואם כל זה לא מספיק – הוא צריך לחכות שבעה ימים כדי להרוג עוד חיות רק כדי לכפר על מה שעשה.

אז אמנם בימינו כל זה לא קיים, אבל אין ספק שבעולם העתיק ידעו לעורר מחשבתו של אדם להכרת החטא.

אגב, בשבוע שעבר שמעתי פירוש על עניין הציפורים. הרי על אחת מהן יישאר דמה של השנייה לעד, ובכל עת שהיא תתעורר, דם רעותה יהיה על נוצותיה והיא תזכור את ה'חוויה' הזאת ותישא אותה(תרתי משמע) לנצח. היא תעריך את החיים הרבה יותר, ויש בכך משהו מעניין. ותודה לרב נקרטין על השיעור.

מודעות פרסומת

מחשבה אחת על “קצת על הרבה – מוצ"ש מְּצֹרָע

  1. פינגבאק: קצת על הרבה – מוצ"ש כִּי-תָבוֹא | קצת על הרבה

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s