קצת על הרבה – מוצ"ש שְּׁמִינִי

והשבוע – אני חוזר לירושלים ברוחי, שבעה ח"כים וידיעות אחרונות מלמדים אותנו מה הבעיה בקפיטליזם חזירי, מה יש ללמוד מפרשת המטוס המלזי ומה ניסו להסביר נדב ואביהוא

קצת על ישראלה | קצת על שושי ושושה  | קצת על הטוב | קצת  על מכבי | קצת על זקני ציון | קצת על ירושלים | קצת על ME370 | קצת על מרים פרץ | קצת על שמיני

קצת על ישראלה

לפני שש שנים השתנתה מפת העיתונות במדינת ישראל, כאשר הוחל לחלק ברחבי הארץ את העיתון 'ישראל היום'. ברבות השנים הוא צמח ופרח, עד שהפך להיות העיתון הנפוץ בישראל – תוך שהוא עוקף את 'העיתון של המדינה', ידיעות אחרונות. אלא שיש בעיה קטנה באופן בו הוא עושה זאת – הוא עושה זאת בחינם. קוראיו, למעט המנויים על העיתון, מקבלים אותו בחינם בנקודות מרכזיות בערים. לאורך השנים הוא הואשם בכך שהוא מייצג איש ולא אידיאולוגיה, כאשר הכינוי הנפוץ ביותר עבורו הוא ה"ביביתון". לאור הצלחתו, תוך פגיעה אנושה במונופול של ידיעות, החלו לקדם חוקים שונים על מנת לפגוע בעיתון, כאשר בסוף 2009 ניסה לקדם ח"כ יואל חסון(קדימה) חוק שיחייב בעלי עיתון להיות תושב ישראל. שלדון אדלסון הוא הרבה דברים, תושב ישראל הוא לא. הטיעונים על כך ש"בעלי עיתון שמשפיע על תודעת הציבור, חייב להיות חלק מהציבור", שעלתה אז, כמובן אינה מחזיקה מים. בייחוד לא כאשר אנשי השמאל, אשר ארגוניהם ממומנים על ידי מדינות זרות מעלים אותה. ההצעה הזאת כמובן נגנזה.

כעת עולה הצעה חדשה, שקשורים אליה כל מי שהרוויח כותרות יפות בידיעות אחרונות בשנה האחרונה: הבית היהודי, שנהנה מהניסיון של ידיעות למשוך מצביעים ימינה מנתניהו; יש עתיד, שנישאה על גב בעל טור מפורסם לשעבר בעיתון הנפוץ(דאז) במדינה; ש"ס, שמצביעיה הושמצו בסיקור פרשת הדרת נשים, אבל דרעי הבין את כוח המדיום העיתונאי; העבודה, שדוגלת בחקיקה נורמטיבית בעד שימור כוחות אצל מקורביה מאז 1948; התנועה, שקיבלה גם היא סיוע נרחב מנוני מוזס , וכמובן – ישראל ביתנו, שנמחקה לחלוטין בגלל האיחוד עם נתניהו.

מי שירד לעומקם של דברים הוא מבקר התקשורת, אביב הורביץ, שגילה שחמישה מתוך שבעת מגישי הצעת החוק זכו וזוכים ליחס חיובי מידיעות אחרונות, כאשר גם ח"כים שהגישו הצעות חוק נגד ישראל היום זכו ליחס מפרגן ומלטף גם הם.

ולמה כל כך חשוב לכל הגורמים הללו לפגוע בישראל היום? ובכן, עבור מוזס כניסתו של ישראל היום היוותה מכה קשה. לא רק התפוצה של ה'ביביתון', אלא גם המודל הפרסומי הייחודי של ישראל היום. לא רק עסקים גדולים, אשר קושרים את העיתון למחויבות כלפיהם באמצעות פרסום, שכן עיתון שממומן על ידי פרסום של גוף מסוים יתקשה לתקוף אותו(קצת כמו שטוענים על אדלסון ונתניהו), אלא גם הצעד הזה תורם לעסקים קטנים. איך? ישראל היום משנים את הפרסומות לפי איזורים. לא ברור כמה רווחי המודל הזה, אבל הוא בהחלט שובר את הקשר בין הון לעיתון. שלטון-עיתון? זה כבר סיפור אחר.

ובכל זאת, ההצעה לחייב את ישראל היום לגבות לפחות 70% ממחירו של עיתון מתחרה הוא פגיעה חמורה בחופש העיסוק. מציעי החוק רוצים לחייב את ישראל היום, או כל עיתון אחר שהוא אחד מארבעת העיתונים הנפוצים ביותר, מופצים בימי חול ובסופי שבוע, לגבות מחיר מסוים שנקבע כנגזרת מהמחיר של המתחרה הגדול ביותר שלו. זה אבסורד. איזו תחרות מתקיימת פה? איזה מסר מקבל אדם שבנה עסק מוצלח על פי הקריטריונים שלו? הרי ברור שאת הכסף שעושה העיתון על חשבון הקוראים הוא עושה בעזרת הפרסומות.

המגוחך בכל הצעת החוק הזו הוא שהיא מוגדרת על ידי כותביה ככזאת שבאה לקדם את התחרות בשוק העיתונות. כי מה שיקרה אם הצעת החוק הזאת תעבור, הוא פגיעה במפרסמים הקטנים. הצעת החוק הזאת אינה מקדמת את חופש העיתונות, כי מה שהרג את מקור ראשון ואת מעריב היו בעיקר התנהלות כלכלית גרועה. אם ידיעות אחרונות רוצים להתחרות בישראל היום שישפרו את עצמם, שלא ינסו להגביל את המתחרה.

ועוד שתי הערות לסיום. זוכרים שבשמאל הזדעקו על קפיטליזם חזירי? אז הם שכחו לומר לכם שמשמעותו של קפיטליזם חזירי הוא יצירת מנגנון בשוק תחרותי שבו החוק מגדיר אותך כמנצח היחיד. זה בדיוק מה שידיעות מקווים שיקרה. והערה נוספת, סעיף שמונה בחוק המוצע: "תחילתו של חוק זה 30 יום מיום פרסומו; אולם, תחילתו בנוגע לעיתון יומי אשר הופץ ערב תחילת החוק, תהיה 120 יום מיום פרסומו.". זה רק אני, או שאם החוק הזה עובר יופץ לפתע עיתון יומי?

 

קצת על שושי ושושה

כולם מכירים את שושי ושושה, עקיבא וענהאל שמואל, הזוג המלכותי של המגזר הדתי. הכרנו אותם ב'מירוץ למיליון', תכנית הריאליטי של רשת. התדמית הזוגית של השניים הרמונית ובריאה, זוג שאפשר לקנא בו – אבל מתחת לפני השטח מסתתר סיפור אהבה פשוט. בלי אהבה ממבט ראשון, בלי שידעו שזה זה מיד, עם הרבה עמל כפיים.

הזוג, שנשוי כבר 5 שנים עם שתי בנות, נפגש מזמן מזמן. עקיבא עוד היה בצבא, היא הייתה בלימודי משחק באספקלריא. אחות של עקיבא לחצה עליה להכיר אותו, והיא לבסוף נענתה, בלי להתחייב. "רק כי היא לחצה", אומרת אנאל בהלצה. עקיבא תיאר את הדייט הראשון ב"בסדר". לחברים ששאלו אמר "בסדר, אבל לא ממשיך". אנאל רצתה להחזיר לו על הטיפ. "עשר דקות אחרי הדייט, כשאני עוד מדבר עם חבר שלי – אז היא כבר בממתינה. לא הבנתי מה זה", הוא מספר. "רציתי באמת להחזיר לו את הכסף", היא מתעקשת. "אז היא אומרת לי – תשמע, אני חייבת להחזיר לך על הטיפ.. דרך אגב, חברות שלי שואלות מי זה הבחור הזה שלא פסלתי אותו על הסף, אנחנו ממשיכים?". השיחה נמשכה ארבע שעות. מ"בסדר, אבל לא ממשיך", הקשר נמשך עוד ארבעה חודשים.

את המקרה הזה, מסבירה אנאל שמסיימת בימים אלו את לימודי ייעוץ זוגיות בטיפ כללי לנשים – "גרמתי לו להרגיש חשוב. זה משהו שכל גבר מקשיב לו". אלא שאחרי ארבעה-חמישה חודשים, השעון של אנאל החל לתקתק. "נו, אז?", היא שאלה, מחכה להצעה שלא תרצה לסרב לה. "אפילו אמא שלו התקשרה אליי ואמרה לי – אל תחכי לו", אומרת אנאל. עקיבא, מסתבר, פחד מנישואין. "דמיינתי את זה כמשהו מאוד כולא", הוא אומר בפתיחות לקהל. "ואחרי שנתיים, הבנתי שזהו זה". במהלך השנתיים האלו, אנאל כמובן התלבטה. "הייתי מאוד קרובה לוותר, אבל סבתא שלי אמרה לי 'אם טוב לך, תשמרי על זה. לא תמיד צריך להסתכל על העתיד אלא על ההווה. תהני מהרגע. אל תספרי את הזמן". אז היא לא ספרה את הזמן. היא ספרה שבוע אחר שבוע, כשכל הזמן היא מניחה שבשבוע הבא – זה יגיע. זו עצה חשובה שהזוג מבקש להעביר לקהל: אל תחשבו תמיד על מה יהיה, תנסו ליהנות מהרגע, לחיות אותו כלשעצמו.

"אז בסוף, אחרי שנתיים, הבנתי שאני רוצה להיות איתה וזהו. כל פעם שהגיע ספק – פשוט דחקתי אותו הצידה", מספר עקיבא. הזוג, ששידר לאורך ההרצאה הרמוניה, טוען שאחד הדברים שהכי עוזרים להם הוא לא רק לדבר על דברים, אלא גם אופן הדיבור. "אני יכולה לומר לו שיבוא לעזור לי במשהו – 'אתה לא עוזר לי', ולכעוס ולריב ולצעוק, אבל הוא לא באמת יקשיב. צריך לדעת איך לדבר לגבר. פעם אחת אמרתי לו 'אני לבד' ותוך שנייה הוא היה שם". לעקיבא יש מסר נוסף לגברים, שלעיתים נוטים לחוש מרוחקים מעט בקשר. "פעם אנאל אמרה לי, שכשאני מרגיש מרוחק אני צריך לקנות לה משהו. החיפוש, המחשבה, המתנה – הם מקרבים אותך באופן אוטומטי".

ועוד עצה לזוגות: "אל תסתכלו על הדשא של השכן. אתם לא בתחרות, לא משנה כמה הם נראים אוהבים ושמחים, או כמה תכונה כזאת נראית בריאה – הרבה פעמים אנחנו מפספסים את המבט שאנשים נותנים בנו בזמן שאנחנו מסתכלים עליהם, ולא מבינים שבעצם הם מקנאים בנו".

קצת על הטוב

כשאני יוצא עם מישהי, אני תמיד חושב כמה צעדים קדימה. מעבר לחכמה-יפה-מצחיקה-חמודה-צוחקתמהבדיחותשלי וכו' יש תמיד תהייה כזאת לגבי הרמה הדתית, הערכים שחשובים לה, היכולת שלי לחפור איתה, הכוח שהיא תיתן לי להמשיך לעשות את מה שאני עושה טוב, האופן בו אני אעריץ את מה שהיא עושה בשביל עצמה. העניין הוא, שאתה אף פעם לא יכול לדעת. אפשר להביט במישהי ותוך שנייה לדעת שאתה רוצה לדעת יותר. אפשר לשבת איתה עד ארבע לפנות בוקר, קופא מקור ומנסה לחמם אותה תוך כדי. אפשר לנשק אותה ולדעת שזה אדיר, ויכול להיות טוב יותר – אבל אתה פשוט רוצה להתענג על מה שיש כרגע. אפשר למצוא את עצמך מחייך כמו דביל גם שנה אחרי, בכל פעם שאתה רואה אותה.

וכשזה מגיע לעתיד, אתה יודע שאפשר גם אחרת. אפשר גם לריב. אפשר לראות את הלב שלך נשבר בפטיש של בית המשפט, ממרחק אפס. אפשר גם להבין יום אחד שכשאתה מסתכל עליה, אתה לא מסתכל על אותן עיניים, או שהמבט שלך עצמך השתנה. וזה לא משנה כמה אהבת אותה, כי זה איכשהו הפסיק. זה יכול ליפול על אמירה מטופשת, על אי הבנה, על זה שהפסקתם לעבוד על עצמכם, על חוסר מודעות עצמית ועל יתר מודעות עצמית. זה יכול ליפול על דת, ועל משפחה ועל ילדים, ועל אכזבה. זה יכול להתרסק.

זה מפחיד.

כי לא הגיוני להסתכל כל כך רחוק, בלתי אפשרי. זה כמו המחשבה על מוות, היא שם, מרחפת, מעל. אז איך עוצרים את זה? איך ממשיכים הלאה? איך קופצים את הקפיצה המטורפת הזאת, שהיא בעצם לשים את עצמך בכף ידו של מישהו אחר. כשאתה יכול לעשות את זה, כשאתה מצליח לעשות את זה, אתה שם את עצמך בנקודה שבה הסיכון והסיכוי הם הגבוהים ביותר. זה נהדר להיות בפסגה הזאת כשאתה מצליח, זה נורא כשאתה לא.

אבל אתה חייב. אין ברירה אחרת, לשים את עצמך שם שוב ושוב, ושוב. עד שתמצא את זאת שתוכל פשוט ליהנות איתה מהרגע, בלי להצטרך לחשוב על מה יהיה מחר, או עוד שבוע, או עוד שנתיים. כי לא משנה מה יהיה, אתה תדע שאפשר ליהנות איתה מהרגע, גם אם הרגע ההוא יהיה עוד הרבה זמן.

קצת על מכבי

לפני הדרבי צפיתי ניצחון קל למכבי. אחרי שפריצה הורחק התחלתי לחשוש. אחרי שהפנדל הראשון נשרק הבנתי שיהיה יותר מסובך. כשדמארי שם את זה בפנים, לא הבנתי איך הגיוני שמכבי תפסיד בדרבי. זה כל כך לא מתאים. ואז בן חיים רץ באגף, דגני העיף אותו לדשא, זהבי השווה. תיקו זה מעולה, אבל אנחנו חייבים ניצחון. ואז שוב דגני בא לעזרת מכבי, עם מסירה נוראית, ייני > בדש < זהבי, והשאר היסטוריה. מכבי תל אביב תהיה אלופה, על אף החששות מהפרויקט בדרום.

קצת על זקני ציון

בירושלים יש עיתון סטודנטיאלי חביב בשם זקני ציון, אז מעבר לעובדה שבפורים התחפשתי לזקן-ציון, אני שמח להצטרף אל קבוצת הכותבים שלהם. אני אמור לכתוב על אהובתי משכבר הימים, אשר נשבעתי לה לשנים, משוש חיי ומרטיטת ליבי, ירושלים.

קצת על ירושלים

ביום חמישי האחרון הבוקר בהר המוריה היה רגוע. התורות הרגילים בכניסה אל הר הבית. יהודים-דתיים, יהודים לא דתיים, גויים, כולם רוצים לחזור במקום המקדש. הרחבה שעל ההר רגועה ושקטה. עד שאל ההר מגיע הפירומן, משה פייגלין. על סגן יו"ר הכנסת נאסר עד לא מזמן לעלות אל ההר, אך בעת האחרונה הצליח להגיע לסידור עם משרד רה"מ ועם כוחות הביטחון על חידוש העלייה החודשית שלו. הפעם חיכו לו פורעים.

חבית הנפץ שנקראת הר הבית התפרצה. הפורעים יידו אבנים לעבר חבר הכנסת והסובבים אותו, וההתפרצות של המוסלמים בהר הוכיחה שלפעמים משתלם להיות פושע. הר הבית, כתמיד, נסגר ליהודים, באופן גורף. בגלל אירועים כאלו, יש מי שאומר שמוטב לזנוח את הר הבית, שעדיף לחכות עם זה, לא לעורר את השד שרובץ שם. ככה, במילים פשוטות, מזעזעים את הקרקע עלייה כולנו יושבים. לא מדובר הרי רק בקרקע סמבולית, בעלת ערך נדל"ני גבוה, אלא בנקודת המוצא שלנו. אם אנחנו מוותרים על הנוכחות שלנו שם בגלל אלימות, אז נוותר על הנוכחות שלנו בכל מקום בו ניתקל באלימות. זה עבד בלבנון, זה עבד בעזה, זה אפילו עבד בסיני. כל מיני נקודות היסטוריות מוכיחות שאנחנו לא מסוגלים לעמוד מול פרץ אלימות, ומעדיפים לוותר לטובת המידי, בלי להבין למה זה גורם ביום שאחרי.

אז יכול להיות שפייגלין הוא פירומן, יכול להיות שהוא מעורר כעס ועצבים וזעם בקרב המוסלמים. אבל מי שרוממות החירות בגרונו, חופש הפולחן, חופש הדת וחופש הדת, אינו מסוגל לקבל מצב בו אלימות קובעת את סדר היום איפשהו על הגלובוס. גם לא בהר הבית, נפיץ ככל שיהיה. ערבים לא מבינים רק כוח ואלימות, כמו שטוענים אנשי השמאל שאומרים אנשי הימין(ויש אנשי ימין שבאמת חושבים ככה, מודה), הם מבינים ערכים. הם מכבדים עקרונות.

מהר הבית הדרך למשא ומתן מאוד קצרה. הרי האינתיפאדה הראשונה בתקופה מקבילה לתחילת המגעים החשאיים בין אנשי השמאל וארגון הטרור אש"ף, אלימות היא כלי נהדר במהלך משא ומתן. היא מראה על מוכנות לוויתורים כואבים, היא מציגה חזית קשוחה מול הצד השני. היא תמיד שם, מתחת לפני השטח, כמקל גדול שנמצא בין המילים היפות והחיוכים הקטנים. אם על הנקודה העיקרית שמחברת אותנו לארץ הזאת אנחנו מוותרים בגלל אלימות, והתגוננות מפני אלימות משמעה נסיגה תמיד – הם תמיד ישאפו לגרום לנו לסגת. באלימות.

הבחירה שלנו היא האם לעמוד חזק על הערכים שלנו, על מה שחשוב לנו – גם אם תאמרו שברור לכם שצריך לחלק את הארץ הזאת, גם אם תגידו שהמציאות מחיבת את חלוקת ירושלים, גם אם תאמרו שהפתרון הציוני הוא להקים מדינה פלסטינית – מתוקף היותכם צאצאים לעם היהודי שהשתוקק לשוב למקום הזה, לשוב אל המקום הזה, בלי לפחד.

קצת על ME370

ב"מרד הנפילים" של איין ראנד(פנו לכם שבוע קריאה, קצת מפרך, אבל מסביר באופן מופתי את כשלונותיה המוסריים של השוויונות), המורדים מצליחים לפתח טכנולוגיה עילאית, בה הם מצליחים למנוע מהרדארים של המדינות מלגלות איפה הם נמצאים. זה אמנם עלילתי, אבל העובדה שמטוס מלא נוסעים, שמאתיים איש פשוט נעלמו, היא מפחידה ומדהימה כאחד. בעולם בו האח הגדול הוא שילוב מופרע בין כולנו – שמשתפים זה את זה בכל(כולל החתום מטה), בעולם בו הממשלות עוקבות זו אחרי זו כל הזמן ובכל מקום, העובדה שאנחנו לא מסוגלים למצוא מטוס שנעלם, או התרסק או משהו במשך שבועיים צריכה לעורר ענווה בקרב כל אחד מאיתנו.

איכשהו הקידמה הטכנולוגית שלנו, שהביאה אותנו לגלות גלי קול של המפץ הגדול, שהצליחה לצמצם את כל היצירות בעולם למשהו שיכול להיות בכיס שלנו, גרמה לנו לחוסר עצום במודעות עצמית. הרבה בהישג יד, הגענו מאוד רחוק, בנינו הרבה, גדלנו, התפשטנו על פני כל כדור הארץ, הרחקנו לכת ממנו, אנחנו יודעים עליו המון – אבל איכשהו, לא הכל ברור לנו, לא הכול ידוע, אנחנו עדיין אנושיים, משמע אנחנו עדיין מוגבלים – וטוב שכך.

קצת על מרים פרץ

אדם אמיץ ועניו וחזק בצורה שלא תיאמן היא מרים פרץ, שהתארחה ב'צומת בר אילן' – תכנית הרדיו שלי עם חבריי איתמר לוי ואור-חן כהן. מוזמנים להקשיב(מדקה 33').

 צומת בר אילן – תכנית שישית

קצת על שמיני

הפרשה הקודמת מסתימת בתום ימי המילואים של הכוהנים, ונמשכת אל תוך פרשת השבוע הזו. כמו בקורבן הראשון אי פעם, של הבל בן אדם, ה' בוחר לקחת את הקורבן, כפי שמבוטא כאן: " וַתֵּצֵא אֵשׁ, מִלִּפְנֵי ה', וַתֹּאכַל עַל-הַמִּזְבֵּחַ, אֶת-הָעֹלָה וְאֶת-הַחֲלָבִים; וַיַּרְא כָּל-הָעָם וַיָּרֹנּוּ, וַיִּפְּלוּ עַל-פְּנֵיהֶם."(ט', כ"ד).

הנקודה הזאת חשובה כדי להבין למה בעצם עשו בניו של אהרון את מה שעשו.

 וַיִּקְחוּ בְנֵי-אַהֲרֹן נָדָב וַאֲבִיהוּא אִישׁ מַחְתָּתוֹ, וַיִּתְּנוּ בָהֵן אֵשׁ, וַיָּשִׂימוּ עָלֶיהָ, קְטֹרֶת; וַיַּקְרִיבוּ לִפְנֵי ה', אֵשׁ זָרָה–אֲשֶׁר לֹא צִוָּה, אֹתָם.   וַתֵּצֵא אֵשׁ מִלִּפְנֵי יְהוָה, וַתֹּאכַל אוֹתָם; וַיָּמֻתוּ, לִפְנֵי ה' (י', א'-ב').

למה נדב ואביהוא בוחרים לנסות לתת אש, כאשר כבר יש אש שמיימית? מה הם ניסו לעשות? לפי יוני גרוסמן(דבר ששמעתי בשנה שעברה), הם ניסו לכסות על האש השמיימית, מעיניהם של בני ישראל, שאינם ראויים לראות את האש האלוקית. אבל מאיפה מגיעה הנחת היסוד הזאת? היא מגיעה מהר סיני.

בהר סיני, עמד על ההר משה, בתחתית ההר התכנסו אהרון ובניו, יהושע ושבעים הזקנים, כאשר פניהם מופנות אל עמוד האש שהקיף את ההר. גבם מופנה אל העם, והם מבחנתם, מניחים שדרגם הקרבה מצביעה גם על דרגת הקדושה שיש לשתף עם שאר העם, שאינו חלק מהמעמדות הבכירים בקדושה. תגובת ה' היא ברורה, ובהמשך, כשדותן ואבירם יתנבאו במחנה ויהושע יצטעק על כך – יאמר משה שמוטב שכולם יתנבאו. החטא של נדב ואביהוא הוא מעין חטא ההיבריס העברי, על פי פירוש זה. ואם כך הוא אכן הדבר, אזי הקדושה היא נחלת הכלל, וכל אשר מנסה למנוע מהעם להכיר עוד מידע וללמוד עוד דבר חדש – ותצא אש מלפני ה'…