הרבה על קצת – שישי 'צו'

השבוע הפוסט בסימן "ונהפוכו" – הרבה על קצת, שישי ולא מוצ"ש.

אז מה היה ביום שישי האחרון, בסיור של שוברים שתיקה? למה עמלק תמיד ישאף להרוג, לאבד ולהשמיד את כל היהודים – ומתי הוא יעשה זאת? ומה אומרים לנו פעילים שלום עכשיו בסרטון החדש?

הרבה על שלום עכשיו | הרבה על שוברים שתיקה | קצת על צו | הרבה על פורים

הרבה על שלום עכשיו

בבחירה של המסיכה שאתה לובש, אתה חושף קצת על עצמך.
זו יכולה להיות תלבושת של באטמן, שתלבש כי אתה רוצה להתחבר לצד הילדותי בך, או תחפושת פומפוזית שתבליט כמה האגו שלך דורש תשומת לב, או לא להתחפש בכלל – כי אתה לא מתחבר לצד הילדותי שלך, או תחפושת זוגית – שתחשוף בעצם כמה אתה רוצה להראות שהזוגיות שלך לגמרי בסדר.

'שלום עכשיו' השיקו סרטון מיוחד לקראת החג הקרב ובא, ובו כל גדולי הדור הצטרפו והתהפכו ל…ימנים. ימנים, נו, אתם יודעים, אלו שהולכים עם כיפות גדולות, וציציות, חובשים סנדלים. אלו שהולכים לצבא, ומשרתים את המפלגה. הנשים שלהן ילבשו חצאיות עד לרצפה, יחבשו על ראשן שביסים גדולים. צירוף מקרים? לא נראה לי.

הכירו את יוסף ביילין, תושב ממעלה מדרון.

איזה כיף לי שאין פרטנר ושהערבים מבינים רק כוח ופצצות. כי בלי ערבים, ממה הייתי מפחיד אתכם, ממפלצות?

האירוניה לא יכולה הייתה להיות אירונית יותר. האדם שישב וחשב, רקח ורקם, בישל הסכם מסגרת לתפארת מדינת ישראל. האיש שהביא לנו את אוסלו, מזכיר לנו שהימין סתם מפחיד אותנו. האינתיפאדה שעודדה את בחירת רבין, האינתיפאדה שליוותה את הפרידה מרעיונות אוסלו, האינתיפאדה שבאה אחרי שיחות השלום של אהוד ברק, כן, הימין סתם מפחיד.

כמה כיף להיות שמאלני, כמה נוח. את המציאות נורא קל לשכוח. ממחנה פוליטי שנאבק בדתיים בחירוף נפש, הייתי מצפה שלא יסכימו ללבוש שטריימל תמורת השלום. אבל הדמיון מתעתע, אפילו הסכמי השלום שהיו יציבים מתפוררים. הטיעונים בעד השלום פר אקלנס הולכים ומתנוונים. שלום? עכשיו? לא. זה לא מה שהם רוצים. כי כל מי שחי פה בעשרים שנות 'תהליך השלום' יודע שזה לא הסיפור. כל מי שכן עם עצמו יודע ששלום זה לא העניין. זה גם לא ציונות, או דמוגרפיה.

אז מה באמת הסיפור של הסרטון הזה? שנאת מתנחלים טהורה.

הכירו את איציק שמולי[מ' זה מאחז], תושב בית אל מזרח:

אני הכי נהנה מהמיליונים שנשפכים עליי כאן בכיף! אתם יודעים שזה אתם ששילמתם על הכביש העוקף. וכשאתם כבר ויתרתם על דירה אני פה, תראו – לא רע.

המתנחל המסכן, הוא רוצה רק כסף. זה כל מה שחשוב לו, זה כל מה שמאפיין אותו. אז מה אם החשש הגדול של השמאל הוא שגם עבור בצע כסף המתנחלים לא יזוזו מביתם, אף פעם לא מאוחר להבאיש את ריחם. זה גם לא משנה שמרבית הכסף שמושקע ב'התנחלויות' לא מגיע לצרכים שלהם עצמם – נאשים אותם בעליית מחירי הדיור, גם אם יש באיו"ש כמות שטחים נרחבת שיכולה לפתור את בעיית הדיור, אם רק מחנה השלום היה מסכים שנבנה שם. כבישים עוקפים, שמולי? את מה בדיוק הם עוקפים? את האבנים, או את בקבוקי התבערה?

אם התגעגעתם לפניו המליצות של יריב גוגלהיימר מ'לאטמה', ישמח לראות את יריב אופנהיימר חוזר בתשובה, עם כיפה ועם חולצה שעליה כתוב: "יהודי לא מגרש יהודי" – הסלוגן שליווה את המחנה הכתום מנסה לחזור על המנטרה שקבע מנחם בגין בשעתו: "לעולם לא מלחמת אחים". אולי זה הזמן להזכיר לאופנהיימר שהוא דווקא שש עלי קרב בזמן ההתנתקות.

איזה כיף לצעוק בכל כיכר ובכל ראיון שהשמאל בוגד. וגם אתה, ואת – כולכם אנטישמים. אם רק תעזו להתנגד.

אחד מאבות המחנה, אברום בורג, מתחפש לשופט בית המשפט העליון, אשר מתחת לגלימתו לובש חולצה "חברון מאז ולתמיד".

איזה כיף שיש לנו את הדמוקרטיה, ואת הצדק, ואת החוק, אבל כל זה נגמר, אתם יודעים איפה –  בקו הירוק. אני אוהב להגיד דברים שמוציאים אותי גזען.

האם השמאל באמת רוצה שהדמוקרטיה, הצדק והחוק, יימשך גם עמוק אל תוך הקו הירוק? האם הוא רוצה שאכיפת עבירות בנייה יחולו גם על הערבים? האם הוא באמת רוצה שהערבים יוכלו להצביע לכנסת ישראל? לא. הוא טוען שהוא רוצה שתי מדינות, שלום, סלאם, נכון? שוב שנאת היהודים-אשר-גרים-בצד-הלא-נכון-של-הקו-הירוק מבצבצת מבעד למסרים השנונים של שלום עכשיו.

חגית עפרן, לובשת חולצת 'ישע זה כאן', אומרת:

אבל אם העולם יחרים אותנו, אז אצרח: יא עוכר ישראל מלשן!

מעניין למה הימין יצרח על הלשנות השמאל. אולי דו"ח גולדסטון יסביר את הקשר. או פרויקט חמישים המצלמות של 'בצלם'? כן, כמה כיף להיות שמאלני, קוזק נגזל ממש.

אילון גילאון הוא זה שקוטע את האפשרות שכל החבר'ה האלו יהפכו באמת לאנשי ימין.

איזה כיף שאמריקה נותנת לנו כסף וגב, אבל מה זה גב, את כל הגוף [ מטוס] אבל אם קרי מתחיל להתקדם אז קרי משיחי ושיעוף!

ומי תמיד נמצא שם, כדי להזהיר שהאמריקאים ינטשו אותנו? מי זה שתמיד מקדם את המו"מ מהצד, דוחק ודוחף את קרי קדימה אל האובססיה המשיחית? מי נמצא שם כדי לומר את המילה שתתן לאבו מאזן את האומץ להתקדם צעד נוסף על הסולם ולא לרדת ממנו? באילו טיעונים השתמשו בג'יהאד האיסלמי בניסיון להפחיד את הישראלים?

איתן כבל, חובש כיפה לראשו וחולצה כתומה לגופו, מזכיר:

כי אם עתיד אחר יפציע [ רבין ברקע ] יגלו שמלבד פחד, אין לנו מה להציע. אוף.

העתיד של רבין, כאמור נראה עגום. בימים בהם נורות פצצות מעזה, לא הייתי מזכיר את האיש שאמר ש"סיפורי הבלהות של הליכוד מוכרים. אמרו גם שלא יהיו קטיושות מעזה… גם לא יהיו קטיושות מעזה..". בימים בהם יש פצמ"רים מעזה. הימין לא מציע פחד, אלא מנה הגונה של מציאות.

ואז אנחנו מוצאים את עצמנו, עם הסרטון הזה, שהוא משעשע בהתחלה. אבל אחרי זה, כשמביטים בעומק, רואים את יריב אופנהיימר עם חולצת 'יהודי לא מגרש יהודי', אחח, כמה הימנים חיים בסרט. בטח שיהודי יגרש יהודי, אז את מי הוא יגרש? את הערבי? מה פתאום.

כמה כיף להיות ימני, לחיות בסרט שאנחנו חיים במדינה יהודית, ולא במדינת היהודים. כמה כיף לחיות בסרט, שבאנו לארץ הזאת כדי לממש את זכותנו לארץ משלנו, ולא לסייע לזכויות של ערבים על פנינו. איזה כיף להזהיר פעם אחר פעם שזה לא יעבוד, ולשמוע שמתייחסים לאזהרות שלנו כמו אל פרופלורים.

איזה כיף להיות שמאלני, לבקר ולבקר ולעולם לא לקחת אחריות. לא על אוסלו, לא על ההתנתקות, לא על הצבע האדום, ולא על קורבנות השלום.  אנחנו נמשיך להפחיד אתכם עם תרחישי 'בלהות', ואנחנו נקווה שמתישהו תצדקו. עד אז, שמאלנים יקרים, קצת ענווה לא תזיק.

הרבה על שוברים שתיקה

בפארק על שם הרב כהנא שבקרית ארבע ממתינים ארבעה שוטרים. הדיבור שלהם רגוע ומשוחרר, בטרם יחל יום עמוס ומורכב. במהלך היום יגיעו לאיזור מאתיים וחמישים אנשים שמגיעים לסיור של ארגון 'שוברים שתיקה', וההיערכות רבה. שבוע לאחר שהצליחו אנשי היישוב היהודי בחברון להביא לביטול סיור שנועד לציין במיוחד את יום השנה ה-20 ל'טבח גולדשטיין', פארק כהנא הופך לאתר עלייה לרגל עבור פעילי השמאל. לטענת המדריכים, גולדשטיין מסמל תפיסה קיצונית בחברה הישראלית, כזו שמשפיעה על כולנו.

סיור שוברים שתיקה. מוקף בכוחות הביטחון לכל אורך הדרך.
סיור שוברים שתיקה. מוקף בכוחות הביטחון לכל אורך הדרך.

אל הסיור הצטרפתי באיזור מרכז גוטניק, סמוך למערת המכפלה. כבר מהרגע הראשון מבטים רבים הופנו אליי מצד המשתתפים בו. מה הוא עושה פה, שאלו מבעי פניהם. הוא לא משלנו, הם הבהירו, אך לא פצו פיהם כשאני לא עשיתי זאת, רק בחנו אותי.

אל הקבוצה מתלווים ארבעה אנשי מג"ב, "אתם תהיו מאחורה, אנחנו מקדימה", מחלק אותם מפקד הכח.  את הליווי הצבאי מנצל נדב ביגלמן, מדריך הסיור, להפנות אצבע מאשימה. "כוחות הביטחון פה מגנים עלינו לא מפני הפלסטינים אלא מפני המתנחלים", הוא מבהיר. "בשבוע שעבר הם הצליחו לבטל לנו סיור ברגע האחרון, ובעצם דחו אותו להשבוע, אז הבאנו הרבה אנשים". המחזה של כוחות ביטחון יעצים את התחושות שנדב מנסה להעביר למאזינים. שוב ושוב הוא משתף את הקהל בחוויות שלו כחייל בגדוד 50 של הנח"ל, ששירת בחברון ב-2008. המעשים שעשה כחייל, לטענתו בעלות מטרה אחת בלבד – ליצור תחושת שליטה באוכלוסייה אזרחית, "ליצור תחושת נרדפות".

הסיורים של שוברים שתיקה החלו בשנת 2004, מעט לאחר האינתיפאדה. הארגון הוקם על ידי לוחמים לשעבר ששירתו באיו"ש, כאשר מטרת הארגון "היא להעלות את המודעות למציאות היום יומית בשטחים וליצור שיח ציבורי על המחיר המוסרי שבשליטה על אוכלוסיה אזרחית"(מתוך אתר שוברים שתיקה).

CAM00313CAM00314CAM00315CAM00316

הסיור נע ונד סביב רחוב עמק חברון, ובפי המדריך ה'שוהדא'. ביגלמן מגולל את הסיפור בפני המאזינים, איך פעם הרחוב שקק חיים ומאז האינתיפאדה אט אט הוא נסגר. הוא מחלק מפות של 'בצלם' לכל הקבוצה, בה מסומנות הדרכים, עם חלוקה לצבעים. אדום – אסור למעבר פלסטינים, סגול אסור למעבר יהודים, צהוב-סגול אומר שאסור לפתוח חנויות או לעבור עם רכבים, אבל המעבר מותר לכולם. מטרת ההפרדה היא "למנוע חיכוך, לשמור על הביטחון, מה שתמיד יבוא על חשבון הפלסטינים".

כשהגענו אל הקסבה של חברון, שכונת העיר העתיקה בחברון, ביגלמן דיבר על השוק הערבי שהיה שם עד לפני כמה שנים. "פה נשארה משפחה אחת בלבד", מספר ביגלמן. "השערים היחידים שיש להם לצאת מהבית מובילים אל H2, ומצד שני גם מתנחלים לא יכולים להיות בו".  "הדיון פה הוא לא על נדל"ן", מבהיר ביגלמן. "מי שבוחר להתווכח על זה, ימצא שלשני הצדדים יש תביעות לאותו שטח, והם עלולים לגלות שיש תביעות מוצדקות במקומות אחרים. יכול להיות שגם מי שכאן גר בבית שהיה שייך פעם למישהו אחר".

הוא עובר לתאר איך הוא כחייל, בזמן פסח, נאלץ ילד מהמשפחה הפלסטינים מלצאת מהבית. "בפסח מגיעים לכאן אלפי אנשים, מאות משפחות יהודיות. הוא מוגדר כ'חריג יהודי', זמן מיוחד בו רק ליהודים יש את מערת המכפלה. האווירה מאוד מתוחה, רוצים לעבור את הכל בשקט.ואז ילד פלסטיני יוצא מהבית ומבקש לעבור לצד השני של השוק. אמרתי לו מיד שאני לא יכול, והוא המשיך להתעקש, עד שלבסוף התחלתי לדחוף אותו והוא הבין שהוא לא יוכל לעבור".

ביגלמן מזכיר גם את הנקודות ההיסטוריות בשכונה. "מתנחלים ערכו פה סיורים, וצריך הרי להגן עליהם", הוא מזכיר. "אז דרך רחוב צר עוברים בטור עורפי, כשמשני הצדדים יש חיילים שממש מפלסים עבורם את הדרך. וכמובן שהמתנחלים יירקו על הבאסטה של הערבי, או יעשו משהו, ואז הערבי לא יישאר חייב. אז כדי למנוע תגרות, צה"ל פשוט התחיל לסגור את הבאסטה". לטענת ביגלמן הדבר הוביל לעזיבה המונית של האיזור לעבר צידו השני של המחסום, אל H1, אשר נמצא בשטחים המוחזקים על ידי הרשות הפלסטינית.

"הכל מתחיל ונגמר בתפיסה של ביטחון. אך השאלה היא מוסרית", מבהיר ביגלמן. יד מונפת אל האוויר. "האם באיזשהו שלב התנגדת?", שואל חבר בקבוצה. "בתור חיילים הורדנו ראש, אמרנו שעדיף שאנחנו נעשה את זה, ולא מישהו שיהיה אלים יותר". מיד הוא פונה אל הקו הכללי, המנטרה של הסיור. "כחברה קל להאשים את הש"ג, אבל אנחנו אלו ששולחים את החיילים. הצבא הוא שלנו, הוא מקבל הוראות מאיתנו", ושוב המדריך שב אל הקו האישי.

"בהתחלה יש קווים אדומים ברורים, אבל לאט לאט הם נשחקים. אתה אומר לעצמך – בחיים לא אכפות ילד, ואז אתה פתאום כופת ילד. אתה אומר לעצמך שלא תיכנס לבתים, זה קו אדום. כשאתה בבית אתה אומר לעצמך שלעולם לא תיתן סטירה מעצבים. יש כאלו שלקח להם שבוע להגיע לסטירה, יש שלקח להם חודש, יש שלקח להם שנה. בסוף זה קורה. אי אפשר להיות פה בלי לחצות קווים אדומים".

הסיפור הכללי, כפי שמתאר אותו ביגלמן, הוא הרחקה, הפרדה, מניעה מפלסטינים להגיע לאיזורים. "סטריליזציה", מגדירה זאת אחת החברות בקבוצה. לפתע פונה אליי א', בחור מהקבוצה. הוא שם לב לכך שאני מסכם את הסיור ושואל אותי על כך. "אני מקריית ארבע", אני מסביר לו. "באתי להקשיב". הוא מתרשם מכך ומספר לי שהוא עצמו חייל שמשרת בצפון. "לא יצא לי לשרת כאן. באתי להכיר". ליישוב היהודי בחברון יש הרבה עבודה, כך נראה.

ביגלמן מספר לנו על "מיפויים", מבצע מודיעיני שהיה מתבצע מדי לילה. "הרגשנו שזה חשוב, כך חינכו אותנו, על זה גידלו אותנו". במהלך המיפויים, ששה חיילים ומ"מ היו יוצאים לסרוק בתים ב-2 או 3 לפנות בוקר, לחקור משפחות. "אני הייתי הצלם", הוא מספר. התהליך היה פשוט. החיילים היו נכנסים לכל בית וסורקים אותו, תוך כדי שהקצין מתשאל כל אחד ואחד מהם. "בחרנו דווקא לא מעורבים. אם ידענו מראש שהם מעורבים, הלכנו לבתים אחרים". אחרי תשאול הקצין, ביגלמן היה מצלם את הפלסטינים, על מנת להתאים בין המידע והמראה שלהם. אך כאשר בא להעביר את הקבצים אל הקצינים, לא נענה. "אחרי שלושה חודשים פשוט מחקתי את הקבצים. הבנתי שלאף אחד לא אכפת".

"הכול נועד לזרוע פחד בפלסטינים. אתה לא יודע אם יבואו אליך באמצע הלילה, אתה לא יודע אם השכנים הם משת"פים, אתה לא יודע אם יעצרו אותך במחסום פתע. כששולטים בחברה אזרחית זה בהכרח מוליך ללכלוך ידיים. אי אפשר לשלוט על חברה אזרחית שלא רוצה את השלטון שלך בלי אלימות".

בלייכר והורוביץ. הצליחו מעט למשוך תשומת לב לדברים אחרים
בלייכר והורוביץ. הצליחו מעט למשוך תשומת לב לדברים אחרים

בשוק הסיטונאי ליד שכונת אברהם אבינו חיכה לנו חיים בלייכר, איש היישוב היהודי בחברון. "אני גר כאן בחברון", הוא קרא בקול. "מי שרוצה לשאול שאלות, מוזמן לבוא לשאול – אני אעמוד כאן בצד". בעבר תושבי חברון היו מתרגזים יותר, אך כעת נראה כי היישוב עבר למדיניות של הכלה. מוקדם בבוקר הסיור, חיכו פעילי ימין לאוטובוסים שיצאו מתל אביב, שם חילקו פלייארים לחמשת הקבוצות שיצאו לחברון. השוק הסיטונאי, שם ליהודים הייתה בעלות מוכחת, אומר ביגלמן את משפט המפתח של הסיור: "לא כדאי לדבר על נדל"ן. זה פתח לנקודה שאי אפשר לצאת ממנה". במילים אחרות, מתישהו זה היה שייך לערבי, או ליהודי, ואם נברר לעומק נגלה שיש לנו בתים ששייכים היו בעבר לערבים.

סגירת השוק הסיטונאי לחנויות של ערבים החל ב-94', לטענת ביגלמן, לאחר רצח גולדשטיין. השוק נכנס להקפאה ממשית אחרי רצח שלהבת פס. "המתנחלים הפכו לממש אלימים וכבשו את אבו סנינה", הוא מפנה את האלימות אליהם, "הצבא מבין מה קורה ומקפיא את השוק". הקפאה משמעותה חיסול החנויות ובעלי החנויות חוצות את הגדר ועוברות לחברון הערבית. 9 משפחות יהודיות פולשות לבתים ולחנויות. שלום עכשיו עותרת לבג"ץ, אך זה נענה לטענות צה"ל על צורכי ביטחון. עם תום האינתיפאדה מנסה שלום עכשיו שוב את כוחה בבג"ץ, שמקבל את תשובת כוחות הביטחון על כך שזה אינו רוצה לעורר מהומות חדשות בחברון. שנה לאחר מכן, ב-2006, מושג הסכם שקט בין המתנחלים ובין מפקד אוגדת איו"ש, יאיר גולן על כך שהם יתפנו עד להפוגת ההמולה סביב האיזור. "המסר העיקרי מהסיפור הזה הוא שאין התפנות מבית ללא תמורה", מבהיר ביגלמן.

תהליך שמטריד את ביגלמן מאוד הוא תהליך שבשנים האחרונות החל להתגבש ביישוב היהודי בחברון. "יש ניסיון להראות שחברון נורמלית. צובעים את הגדר שחוסמת את הפלסטינים, מקשטים את מוצבי צה"ל, מנסים לצייר את חברון כפרבר של ירושלים. חלק מהתהליך הזה הוא שיש מכאן חברת כנסת(אורית סטרוק – ע"ל) הוא חלק מהניסיון של חברון להיכנס למיינסטרים של החברה הישראלית. הם יראו את המורשת, אבל לא יספר על העדויות שלנו. מנסים להפוך את חברון לחלק מהשיח היומיומי".

ילדי חברון מחלקים משלוחי מנות לפעילי שוברים שתיקה
ילדי חברון מחלקים משלוחי מנות לפעילי שוברים שתיקה

כחלק מהנורמליזציה הזאת, כשהתקרבנו אל בית הדסה, הפתיעו את הקבוצה ילדים שחילקו משלוחי מנות שבאריזה שולב פלייאר עם הכיתוב "חבר'ה, תתעוררו תצאו מהסרט. אל תקנו את כל מה שמנסים למכור לכם", בצירוף החתימה: "פורים שמח מאבא ואמא", כשבאריזה הייתה קפה, פופקורן ושקל משוקולד, שמתייחס לכיתוב.

בעודנו מטפסים אל עבר תל-רומיידה, אני מתקרב אל אחת השוטרות שהצטרפו אלינו לסיור. "למה בעצם אתם מלווים את הקבוצה", אני שואל אותה. "אנחנו פה לשמור על הסדר הציבורי, שלא יהיו הפרות. יש מחלקות, וכמו שראית יש היענות מצד הימין. לא רוצים שיהיו פה הפרות סדר".

כשאנו מגיעים אל אתר החפירות הארכיאולוגי החדש באיזור, "אוניברסיטת אריאל היא המוסד האקדמי היחיד שהסכים לפרוס את החסות שלו על המקום", מדגיש ביגלמן, להבהיר כמה הכל פוליטי. "זו ארכיאולוגיה מגויסת. אתר החפירות הזה מייצר מרחב שליטה. עוד תחום שאסור להתקרב אליו. הרי החפירה לא תעצור פה. אם ימצאו משהו, אז יקום מרכז תיירות. הוא יצטרך מסעדה קטנה, או משהו. הכול נועד לתפיסת שטח". או כמו שפרס אמר פעם: "ההיסטוריה לא משנה".

כחלק מאותם אילוצים ביטחוניים, כוחות השיטור מכריחים את הקבוצה לעבור מתחת לבתי המתנחלים בתל רומיידה, לקיים את מה שביגלמן כל כך התנער ממנו – כניסה לשטח פרטי למען מטרה כוללת. בצד הערבי של תל רומיידה נפגוש את סומרוס, ערבייה בת 20, אשר מתנדבת בארגון Youth Against the Settlements(נוער נגד ההתנחלויות), ארגון נוער קהילתי שמיועד למאבק בלתי אלים בהתנחלויות.

היא פורשת בפנינו תמונה של פגיעות מיותרות בה ובבני משפחתה על ידי המתנחלים ועל ידי החיילים, וטוענת שאין אל מי לפנות. "המשטרה לא מאמינה לנו", היא אומרת. לכן הארגון מקבל מצלמות מ"בצלם"(כפי שכבר אמר אדווין בלק  – ע"ל), במסגרתו משתמשים הפלסטינים בצילומים על מנת להוכיח את טענותיהם. הארגון בו היא מתנדבת מסייע לתושבי השכונות ש'נתקעו בצד השני', העניים שלא היו להם אמצעים לחצות את הגדר ל-H1, ונתקעו בצד היהודי של ההפרדה. "אנחנו עוזרים להם לשפץ את הבתים, סיוד, צביעה, חשמל, צנרת – מה שצריך", מדווח בחור חסון שעומד לידה.

פעילת Youth Against Settlements
פעילת Youth Against Settlements

"נעצרת הרבה פעמים?", שאלתי אותה בשיחה אישית אחרי שסיימה להעביר את ההרצאה לקבוצה. "נעצרתי פעם אחת בגלל יהודי שהתלונן עליי למרות שהוא תקף אותי", היא החלה לומר. "וחוץ מזה?", שאלתי. "נעצרתי עוד כמה פעמים", חייכה בשובבות, אך סירבה לפרט מה היו מעשיה.

התחנה האחרונה תהיה קבר גולדשטיין, שם סיפר המדריך על טבח גולדשטיין, והקריא את הכתוב על הפרק. "המעשה הזה, בין אם אנחנו מסכימים איתו ובין אם לא, מייצג את כולנו. כל מה שראינו היום בחברון התחיל ממש מכאן, מהאיש הזה", הוא אמר. "ומה זה אומר על החברה שלנו, אולי לא על כל החברה, אלא על תושבי קריית ארבע וחברון, שקוברים איש כזה בפארק והופכים אותו לסמל", הוא המשיך. התקשיתי להקשיב לדבריו, יותר מכל הדברים ששמעתי וראיתי לאורך הסיור. מישהו שאל אותו למה גולדשטיין קבור כאן ולא כאחד האדם. כאשר הוא לא ידע לספק את התשובה ניצלתי את הרגע ועניתי בעצמי. "היינו רוצים לשים את המעשה הזה מאחורינו, לקבור אותו כאחד האדם בבית העלמין בחברון ולשכוח מזה. אבל אחרי הרצח ארגונים מהצד השמאלי של המפה אסרו על כך. המקום הזה, פארק כהנא, הוקם על ידו. ככה, על כורחנו, הפכו את המקום הזה לסמל. החומה שמפרידה בין הפארק ובין הקבר נועדה למנוע מנוער בסיכון להתקרב אל הקבר". מיד אחרי שהמדריך קטע אותי וסיים את הסיור, התרכזו סביבי כמה אנשים, ושאלו: "אז מה בעצם לימדו אתכם כאן על הרצח?", שאלו. סקרנותם שפקעה לאורך הסיור, המבטים שהצטופפו סביבי לאורך כל היום, נכנעו כשאני נכנעתי. הסברתי להם שאצלנו למדו יותר על הרקע למעשה, על האינתיפאדה, על רוחות ששידרו שפיגוע גדול בתכנון נגדנו. "אבל אתה לא לוקח את החוק לידיים", השיבו לי, אך משהו עדיין נסדק. פני המתנחלים אינם פני ברוך גולדשטיין, הם פנים אחרות, נעימות.

המציאות שמנסים לתאר ב'שוברים שתיקה' היא לא דבר נעים לאוזן. ברור לי שיש בעיתיות קשה מאד בתיאורים שלהם, ואם רק עשירית מהם נכונים אזי פניו של היישוב היהודי בחברון יוכתם, אך בצדק. מאידך, הם תמיד יפנו את הפנים אל עבר הסבל הפלסטיני, הדיכוי והנישול, מבלי לזכור שה"טרנספר השקט", כפי שהם קוראים לו, הוא תוצאה של הסכמי וואי. H1 לפלסטינים, H2 ליהודים. הם יצמצמו את האינתיפאדה לכדי אמצעי לחץ עבור המתנחלים. הם יהפכו את ברוך גולדשטיין לחזות הכול, מבלי להזכיר את הרקע למעשיו – הגם שמעשיו היו שגויים.

כדי להתמודד נכונה עם שוברים שתיקה צריך להכיר את הסיפורים שלהם, לדעת על מה הם מדברים ולראות איך אפשר לתקן. משלוחי מנות זו התחלה טובה. אבל כדי להתמודד עם הסרט שהחיילים לשעבר מוכרים לעשרות ישראלים ותיירים מרחבי העולם מדי שבוע, צריך לכתוב תסריט אחר.

קצת על צו

מהפרשה הזאת למדים אנו מספר רב של דברים וערכים. יש להזדרז למצוות, במיוחד שאין לנו בהן עניין מיוחד, אין לנו שכר מהן, וצריכים אנו להיות כאש התמיד, לעשות את הכל בלב שלם. עניין הזריזות הוא שאחר המעשים נמשכים הלבבות, וכשלאדם אין אינטרס לקיים מצווה כלשהי, כשאין לו רווח בעניין, דווקא אז הוא נמדד.

הקרבנות כאן על כל פרטיהם המדוקדקים באים להציג לנו נדבך נוסף בעבודת הקדוש ברוך הוא. בעיתים בהן הלב לוהט להתקרב לה', השכל מאבד מכוחו ועלולים אנו לחטוא כישראל בחטא העגל, לכן יש לתת דווקא לשכל את כוח ההחלטה, שכן בשיקול קר יכולים אנו להגיע אל האמת הפנימית שלנו שכן-לב האדם רע מנעוריו.

קרבנות השלמים והעולה נשחטים באותו מקום בו מקריבי קרבנות החטא שוחטים את קרבנותיהם, ויש בכך משום "במקום בו עומדים חוזרים בתשובה, אפילו אין צדיקים גמורים יכולים לעמוד", כלומר, אדם שחוטא נאלץ לעמוד שוב מול חטאיו ולהתמודד עמם עד שיתגבר עליהם כשאדם שמעולם לא חטא אין לו קושי או רצון לבצע חטא כלל.אתן דוגמא פשוטה מעצמי. אני איני צדיק גמור כמובן וגם לא חוזר בתשובה מושלם, אך מעולם לא נגעה סיגריה בפי, ואין לי שום תאווה לעשן. הדבר מגעיל  ומחליא בעיניי. לעולם לא אדע את תחושת הרוגע שנותן הניקוטין לריאות בזמן שהוא שורף אותן, אך בה בעת לעולם לא אפסיק לעשן-כי מעולם לא התחלתי. לעומתי, אדם שמעשן כבר שנים, בין אם זה מתחילת השירות הצבאי שלו או מהתיכון, יתקשה להפסיק שכן הוא מכור, ועדיין מבחינת הניסיון, אם הוא מפסיק לעשן יש להעריך אותו הרבה יותר ממני, או כמו שאומרים: "פיקח יודע לצאת מצרות שחכם יודע לא להיכנס אליהם"…

טכס הכניסה של הכוהנים יש בו משהו שמזכיר את הטכס המודרני של ימינו, בהשבעה צבאית או של חברי כנסת. מוזר בעיניי המנהג של אדם יהודי שאינו מקיים תורה ומצוות להעיד על גבי תנ"ך-אותו כאמור אינו מקיים, שהוא יהיה נציג ציבור נאמן ואמיתי, בשם התורה. אמנם וודאי שיש לזכור את הקשר ההיסטורי והאלוקי שיש לעם ישראל לארץ ישראל ולתורת ישראל וחייבים אנו לשמור על הערכים האלו כי בלעדיהם אין לנו ולו זכות להתקיים כאן, אך בעיניי יש בזאת משום שקר. אדם נשבע לייצג את ציבור בוחריו נאמנה בשם דבר שאינו מאמין בו, הרי זוהי עדות שקר ממש.

הרבה על פורים

מאז מותו של המן האגגי ושליחיו שרצו להרוג ולאבד את כל היהודים לא ברור לאן נעלם אותו עם שהתורה מצווה עלינו למחותו. אבל לפני שנתחיל את החיפוש אחריו, אולי כדאי שנבין מדוע התורה מחייבת אותנו למחות אותו, ולא רק זאת, אלא שעלינו לזכור זאת לעד. בוודאי שלא מדובר כאן בגזענות. מחייה אינה סתם הרג במלחמה, אלא מעין היגיון קר שהתורה מצווה אותנו לפעול לפיו – לא משנה אם מדובר באדם בוגר, בזקן או אפילו בתינוק ובבהמה [רש"י, דברים כ"ה, י"ט].

אם כן, מהו תפקידו של עמלק? מדוע נגזר עלינו לשונאו בכל ליבנו?

על-מנת להבין זאת יש עניין לחזור אחורה, לפחות עד ימיו של יעקב בחרן. עשרים שנה יעקב נמצא שם, עובד שבע שנים עבור לאה, שבע עבור רחל, ושש נוספות עבור שארית החוב של לבן כלפיו. בזמן זה הוא מסתתר כזכור מעשיו, ממנו כביכול גזל את ברכות הבכורה. מיד כשיעקב יוצא אל כיוון ארץ כנען ניצב אל מולו עשיו יחד עם 400 איש. מול משפחתו ואנשי הלוויה של יעקב אין ספק כי כך נראית קריאה למלחמה. "ויאבק איש עמו עד עלות השחר". יעקב מנצח במאבק הזה ועובר הלאה.

מטרתו של עם ישראל היא לחבר בין שלושה צירים חשובים ביהדות – העם, התורה, הארץ. בחיבור שכזה נוצרת לנו קומה רביעית, והיא בית המקדש.

עמלק – סיבוב ראשון

השנים חולפות, הדורות משתנים. בני ישראל יורדים מצרימה. הם נמצאים בגלות. העבדות, הנטל קשה מנשוא. את זעקתם הם קוראים לה', אך הם אינם עוזבים את ארץ גושן עד אשר נכפה פרעה ואומר 'רוצה אני'. נוסף על כך מלך מצרים הוא הראשון להגדיר את צאצאי יעקב כעם. מיד לאחר מכן פרעה מתחרט. בכך הוא מעניק לישראל את הבחירה – האם להמשיך ולצאת ממצרים, בדרך אל הארץ המובטחת, או להקשיב לפקודתו השנייה ולהישאר במצרים. כמה יוצאים מארץ מצרים? 'חמושים עלו בני ישראל מארץ מצרים'. בסה"כ חמישית. יש אומרים אפילו רק חמישה אחוזים.

עם קפיצת נחשון, הגיעו מים עד נפש. עם ישראל בוחר לחצות את ים סוף. האמונה מוחלטת. עם ישראל על הקטר בדרך לארצו. לאחר 210 שנים, מאז ירדו בני יעקב אל מצרים, מחליט פתאום עמלק לתקוף את בני ישראל. בכך מלחמה זו, שהיא למעשה המפגש הראשון של עמלק עם ישראל, אינה מלחמה רגילה.

מסביר האברבנאל: "כי הנה ביאר שם, שעשה עמלק כנגד ישראל ארבעה דברים מגונים. האחד – שאנשים ילחמו באויביהן אם להציל את ארצם מהם ולכבוש את עריהם. אבל עמלק בא להילחם מבלי סיבה… אבל הייתה מלחמתו לבד ברוע לב להחזירם לעבדות ולחלל כבוד ה' אשר גאלם. השני – שעם היות ממנהג המלכים הבאים להילחם שישלחו להודיע להם ביאתם למלחמה, הנה עמלק לא עשה כן, אבל בא פתאום להילחם עם ישראל… השלישי – שלא עצר כוח להילחם בישראל פנים בפנים, אבל נלחם עם הנחלשים שבהם… הרביעי – שעמלק ירא מישראל (שנלחם בחלשים שבהם) ולא ירא מה'" [אברבנאל, שמות י"ז].

כלומר, עמלק במלחמת רפידים הפר את כל המוסכמות המלחמתיות: לא היה לו אינטרס להילחם עם ישראל, הוא לא הודיע על בואו ופגע דווקא בפרטים החלשים שבעם "ויזנב בך כל הנחשלים אחריך" [דברים כ"ה, י"ח].

וכן מובא במכילתא ר' אומר: "לא בא אלא מהררי שעיר ארבע מאות פרסה, פסע ובא עמלק ועשה מלחמה עם ישראל" ['מכילתא דרשב"י', פרק י"ז, פס' ח']. כלומר, עמלק עושה ככל יכולתו להילחם עם ישראל, הגם שאין לו שום שייכות למלחמה.

לאחר הנצחון על הראשון שבגויים, עם ישראל מתחייב לתורה. כחלק ממנה מגיע הציווי למחות כל זכר לעמלק. צאצאי אברהם נעמדים בגאווה למרגלותיו של הר סיני, בקדושה ובטהרה, בחיל וברעדה, מקבלים את התורה.

חטא העגל וחטאים נוספים בדרך אינם חסם בדרך למטרה – ארץ ישראל. אלא שאליה וקוץ בה. נשיאי השבטים, נבחרי האומה, בוחרים בדרך הקלה. הרי עם יש, ותורה יש. די בכך. ארץ, מדינה, צריך לנהל. לא כולם ילמדו בה תורה, חלק וודאי יאלצו לעסוק בביטחון, בהגנה, בבנייה, בכלכלה ובשאר מוסדות המדינה. עלולה להיות ירידה רוחנית. ואיזו תורה טובה לנו מתורתו של גדול הנביאים משה רבינו? אלא שטעות בידם. ארבעים שנים של ניווט לקוי הורגות את הדור שלא רצה בארץ אשר ייעד לו הקב"ה, והכיבוש מתחיל.

יהושע קם להחליף את משה. הוא מנהיג את המלחמות, ממעט בשגיאות, וזוכה להיות המנהיג שהכניס את ישראל לארץ. זכות שאפילו משה לא זכה לה. אלא שהצדק היה עם אותו הדור שלא זכה להגיע לארץ בה לא חשק, ואכן הירידה הרוחנית מגיעה. שבטי ישראל נותרים לאחר מותו של יהושע מפולגים ומסוכסכים, עובדים עבודה זרה שאפילו עובדי האלילים לא מבינים איך הגיעו אליה, אין מנהיג אחד לישראל. עד שמואל.

אז יש לנו ארץ, ויש לנו עם. עדיין אין ריבונות של ממש, ועדיין אין שלטון. אז העם דורש מלך. שאול בן קיש ממונה למלך ישראל – חי, חי וקיים. הוא בונה את מוסדות המדינה, מקים צבא, מערך מסודר, גבולות ברי הגנה, רווחה, כלכלה וכל השאר. מה שכחנו? תורה. אז שאול מלך ישראל, עד שהוא מקבל את הציווי הראשון שלו – לצאת אל עמלק, להילחם בו עד שמד. הוא מוחל על אגג, מלך העמלקים ועל מיטב הצאן והבקר, בניגוד לצו ה', ומודח מן המלוכה.

אותו מחליף דוד המלך, שמשלים את משולש העם-הארץ-התורה, ומזכה את בנו שלמה בבניין בית המקדש.

סיבוב שני – תקופת בית שני

והמעגל חוזר על עצמו. העם חוטא, מאבד את התורה, בעקבות כך את בית המקדש ואת הארץ. גלות בבל נמשכת שבעים שנה, עד להצהרת כורש. מלך בבל מאפשר לכלל העמים לשוב לפולחניהם הקדומים. כחלק מכך הותר ליהודים לשוב לארצם. אלא שאלו אינם ממהרים לחזור אל ציון, רק חמישה אחוז מהם עולים וכורש מתחרט. בינתיים השומרונים מוחים על אישורו של כורש ליהודים לשוב אל ארצם ולבנות את מקדשם, ואכן בעקבות הלחצים הבנייה פוסקת. שוב אנו חוזים בחרטה לאחר אישור חיצוני לעלייה ארצה של בני ישראל, וכאן מגיעה המגילה.

המן האגגי, היועץ למלך אחשוורוש, יורשו של כורש, מבקש להרוג, להשמיד ולאבד את אותו עם קטן ומפוזר, את העם היהודי. לחלוטין. מאז ימי דוד כמעט שלא נתקלו בעמלק, אך כעת משגלה ישראל מארצו, חוזר עמלק ומבקש כיליון לישראל, רגע לפני שזה שב אל ארצו. בכל פעם בה המלכה אסתר באה אל המלך הוא אומר לה כי ייתן לה הכל 'עד חצי המלכות' – עד אישור נוסף לבניין בית המקדש. על-אף זאת, סופה של מגילת אסתר ידוע.

מרדכי, צאצא של קיש, מתקן את מעשה שאול, המן צאצא של אגג, מנסה לעשות מה שלא יכל לעשות מלך העמלקים. אך המן נתפס בקלקלותו, עשרת בניו נתלים עימו. ליהודים הייתה אורה ושמחה. מרדכי רצוי לרוב אחיו מדגישה המגילה, ולמה זאת? כי לא ניצל את מעמדו להשיג מעבר לאותה חצי מלכות שהייתה ליהודים בארץ ישראל. והרבה אנשים היו מתייהדים – קבלת התורה מחדש. התורה מרביתה נותרת מאחור, המרכז התורני הוא בבבל, עם הגמרא. הריבונות חוזרת לעם ישראל בארצו במידת מה, הוא מקבל אוטונומיה שם על בית המקדש. עם הזמן הירידה הרוחנית מגיעה, ההתייוונות. אך בית חשמונאי שמגיע מאוחר יותר ישמר את קיומו של בית המקדש.

שנות האלפיים – מיהו עמלק?

נקפוץ אל המאה ה-19. הציונות מתחילה בתקופת הקוממיות. תלמידי הגר"א מתחילים לעלות ארצה, ואחריהם באים עוד ועוד אנשים. הצהרת בלפור מוכרזת, ומיד לאחריה יוצא הספר הלבן, שסותר. אם כן, שוב קיבלנו את אישור האומות ואת החרטה. המעפילים ממשיכים לבוא, עם סרטיפיקט ובלעדיו. כאן אמור להגיע השלב של עמלק.

"ואמר רבי יצחק, מאי דכתיב: אל תתן ה' מאויי רשע זממו אל תפק ירומו סלה? אמר יעקב לפני הקב"ה: ריבונו של עולם, אל תתן לעשו הרשע תאות לבו, זממו אל תפק זו גרממיא של אדום שאלמלי הן יוצאין מחריבים כל העולם כולו. ואמר רבי חמא בר חנינא, תלת מאה קטירי תנא איכא בגרממיא (בהגהות יעב"ץ ובהגהות הגר"א שחיו לפני בערך 200 שנה כתוב שיש לגרוס גרמניא) של אדום, וכו'" [מסכת מגילה, דף ו עמוד ב]. מסופר על יעקב שנשא תפילה לה' שלא יעשה אדום צרות לישראל, והשם בו התלמוד משתמש הוא 'גרממיא של אדום', או בעברית, גרמניה של היום. השאלה היא הרי מיהו עמלק? לאן נעלם אותו עם שעלינו נגזר להרוג ולאבד, להשמיד עד כיליון?

כמו עמלק, הברירה הטבעית של הנאצים מציגה את היהודי כהפך המוחלט ממנו. אינו עובד אדמה, אינו יוצר תועלת, הורסי קולטורה (אין מושג כזה ביהדות), אפילו בתפישה הלאומית של הנאצי אנו הפכים. הם שואפים להשתלט על העולם כולו, בעוד אנו שואפים רק להשיג את ארצנו הקטנטונת, שניתנה לנו בזכות אבות. לנאצים אין אלוהים (באופן מילולי). ובזה מסתכם שורש ההפך. האמונה הזאת באלוקים נותנת לנו הכל – את הענווה, היראה, חוסר הגאווה, הרצון להיטיב. הנאצים, העמלקים, מוכנים להרוס הכל. הם במלחמה יתחילו עם החלשים, לא עם השווים להם, הם יחריבו את העולם כולו בגלל תורת הגזע. אבל הם הפסידו.

בסוף המגילה, מופיעים שמותיהם של עשרת בני המן (מותר להרעיש), כשלוש אותיות במהלך הקטע (בשמותיהם של פרשנדתא, פרמשתא וויזתא) קטנות משאר אותיות המגילה. ת, ש, ז. עד לפני שישים וחמש שנים לא היה ברור מה פשר הדבר. ב-1945 נפתחו משפטי נירנברג. במשפטים אלו עמדו לדין בכירים בקהילייה הנאצית, אשר הואשמו בפשעים נגד האנושות באישומים שונים. בין הנאשמים היו פוליטיקאים, אנשי צבא, כלכלנים ותעמולנים.

אומרים כי להמן הייתה בת, שכשראתה את המן מוביל את מרדכי ברחבי העיר באמרת 'ככה ייעשה לאיש אשר המלך חפץ בעיקרו' קפצה מן החלון אל מותה. גם הרמן גרינג התאבד ערב ההוצאה להורג. ברבע לחצות, ה-31 באוקטובר, העירו את הנידונים למוות משנתם לארוחתם האחרונה, לאחר מכן נשלחו אחד אחרי השני להוצאה להורג. כשהגיעו לסף המוות אמרו כולם כאחד 'הייל היטלר', ההצדעה הנאצית הידועה. רק אחד, יוליס שטרייכר, איש התעמולה הנאצי, אמר אחרת. 'פורים פסט 1946!'. חגיגת פורים, שנת תש"ז.

בשלב הזה קיבל על עצמו עם ישראל מחדש את התורה, כך לפחות היה בהיסטוריה. אם כן, לאן נעלמה התורה בשנות האלפיים? היכן היא כיום? ובכן, בכל מקום היא נמצאת. לאחר אלפיים שנים של ארמית, יידיש ולדינו, ושאר ערבובים משונים של שפות, קמה מחדש השפה העברית, זו שייחודית לעם ישראל מאז ומעולם.

שנה וחצי לאחר משפטי נירנברג, קמה מדינת ישראל, עם שש-מאות אלף תושבים. בעולם היו אז כמעט 12 מיליון, כלומר שוב שישית מכמות היהודים באה לבנות מדינה. למה? אולי שוב בגלל שחששו לאבד את התורה, אולי כי כבר איבדו אותה, ואולי התביישו להיות יהודים, כי זו נעשתה סיבה למות. אכן קום המדינה דרש שוב עשייה יותר מלימוד. הפרקטיקה נטלה את מקומה של התיאוריה, ושדות הקיבוצים החליפו את כותלי בית המדרש. החרדים לדבר ה' חוששים להיכנס ארצה, להשתתף באופן פעיל בהקמת המדינה, מחשש לאיבוד התורה. בכלל לא נראה שהם סומכים כלל על ההנהגה החילונית דאז. בן-גוריון בוחר לתת למדינה אופי יהודי מחוקק, כך לא יאבד את החרדים שאיימו להקים אוטונומיה משלהם ולפגוע בכך ברצון האו"ם לתת מדינה.

כיבוש הארץ, בין אם נעשה בקניית אדמות על-ידי קק"ל, או על-ידי מלחמה, באמת גוזל את בני התורה המוכנים להילחם מעיונם בספרי החוכמה, ולכן כיום נראה שאנו עדיין שלב אחד לפני השלב הסופי – שלב מלכות שאול, בו יש מוסדות מדינה, יש ריבונות, יש צבא, יש כלכלה, אך אין תורה ואין בית מקדש.

את הקטע הזה פחות או יותר שמעתי מפי אליעזר לוין בשו"ת אמונה האחרון שנוכחתי בו. השאלה שנשאל הייתה: 'איפה היה אלוקים בשואה?' הוא שאל אותי במבט: 'להיכנס לזה?' השבתי בחיוב. ככה הוא מוציא את אלוקים מהמשוואה, ומראה לנו כי מדובר פה אך ורק בתפקידים היסטוריים. עמלק תמיד יהיה נוכח מול ישראל, וכשעשיו (עמלק או שאר בניו) עולה, תמיד ישראל יירד, ולהפך. לכן כשהמן החל להידרדר, ברי היה שמרדכי והיהודים עולים, וכשהנאצים פסקו משלטונם ברי היה שישראל יקבלו שלטון. יש כללים בעולם הזה.

אז אם כן איתרו את עמלק בזמן קרוב אל דורנו, אך איפה הוא כיום? יש כאלו שמאשימים את הפלשתינים בכך, במיוחד לאור הפיגוע האכזרי באיתמר. אך טעות היא ביד מי שחושב כך. לא מדובר ב'ראשון בגויים'. זו אינה מלחמת שמד. זה רק משחק בשבילם. הם לא בני אדם, או בני אנוש, אפילו לא בני נח. הם בסך-הכל בני ישמעאל. פראי-אדם. מי שמשחק עם בריונים, אל יתפלא שהוא קם בבוקר עם פנס בעין.

אם אותיות 'עמלק' הן אותיות 'ספק', ניתן לומר כי כיום עמלק הוא זה המטיל ספק, ואיזהו המטיל ספק? מיהו אותו נחש שמעורר בנו את חוסר האמונה, ואיני מדבר על יצר הרע, פירוש אחד בשעה. מי שמעורר את חוסר האמונה, חוסר האלוקות בעולמנו, חוסר זכותנו להיות עם נבחר?

באופן משונה זוהי התנועה המפותחת ביותר בעולם, הנאורה ביותר, שמטרתה שוויון מוחלט בין כל המינים וכל הגוונים. זוהי שאיפת המן, שלא יהיה עוד את אותו עם אחד מפוזר ומפורז, שכל העולם כולו יהיה אחד. ולא זו בלבד שהוא מערער על זכותה של מדינת ישראל להיות בכל ארצה, אלא הוא מערער על זכות קיומה, בשם אותם ערכים שהוא בעצמו אינו מקיים אותם. הכל בסיבוב, בתחבולה ובמרמה. לא מדובר כאן ברצון האמיתי לשמירה על זכויות אדם ושווין מוחלט, כי אם בשאיפה לחיסול ישראל, ולכך החיבור הטבעי ביותר כיום הוא אל אותם פראי-אדם.

[מבוסס על שיחה שהעביר אליעזר לוין]

 

מודעות פרסומת

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s