קצת על הרבה – מוצ"ש וַיִּקְרָא

השבוע עוברים מצרפת לחברון, מכשלון עיתונאי לפספוס רומנטי, או: מה הקשר בין אילנה דיין לכיסוי ראש?

קצת על LDJ | קצת על ברוך גולדשטיין | קצת על כיסוי ראש | קצת על קלוס סי | קצת על הפלוג | קצת על נתניהו | קצת על פונדקאות | קצת על מכתב השמיניסטים | קצת על מעריב | קצת על ויקרא

קצת על LDJ

בימיי הראשונים ב'שביעי', ניסיתי ללמוד איך לבנות כתבה, מה מעניין ומה מושך. באותם ימים התפרסמו ידיעות על תקיפות של קבוצות אנטישמיות בליון שבצרפת. מעט מידע נחשף לגבי התוקפים. רק נאמר שהם היו שישה, רק נאמר ששלושה מהם נמצאים בארץ. עוד דבר שנאמר הוא שארגון LDJ, הליגה להגנת יהודים בצרפת, אינו לוקח אחריות על התקיפות האלימות.

עשיתי מה שיכולתי כדי למצוא את הארגון, לשוחח עם מישהו מטעמו. אחרי יומיים של מאמצים, הצלחתי ליצור קשר עם הארגון. עברתי מאדם אל אדם, בעל תפקיד כזה, בעל תפקיד אחר. כל אחד מספר את הסיפור מזווית קצת שונה. החבר'ה מליון עשו להם הרבה בעיות, כי הם לא חברים רשמית בארגון, אבל כל האש הופנתה אליהם.

מישל התקשר אליי מצרפת. הוא סיפר לי על הארגון ועל חלקו בו. הארגון הוא ארגון המשך לליגה להגנת יהודים שהקים בזמנו הרב כהנא בניו יורק. הם נושאים את אותו הסמל, נוהגים בגישה אולי יותר יוזמת. אצל הרב כהנא המטרה הייתה הגנת יהודים. אצל הצרפתים נשמע הרבה על הצורך לתקוף, להגנה על הכבוד היהודי.

"הארגון קם לפני עשר שנים", סיפר לי מישל. "יש לו שני צדדים. האחד הוא סיוע לישראל בהסברה ובתעמולה והשני הוא לוחמה באנטישמיות ובעידוד עלייה לארץ ישראל". הוא סיפר לי על הפגנות שערכו, על שקרים שמפיצים נגדם פלסטינים ופרו פלסטינים. בשורה התחתונה, בזכות פעילות הארגון "המשטרה הצרפתית מבינה עכשיו שהם צריכים לעבוד יותר כדי להגן עלינו".

"בליון", הוא סיפר לי, "יש 6 יהודים שנלחמים. הם לא חלק מהארגון. חלק מהאנשים עושים את זה עצמאית, ומאז אין שליטה". "אנחנו נגד זה", הוא מבהיר. "אנחנו רוצים לעצור את האנטישמיות בדרכים חוקיות". היהודים בצרפת מאוד מבוהלים מהאנטישמיות הגואה, מה שהופך את הקרקע למאוד פורייה עבור הליגה. דיודונה, הקומיקאי שיצר את תנועת הקאנל(מועד יד הפוך – ע"ל) מסמל את ההפיכה בתנועה האנטישמית. "פעם האנטישמיות הייתה מגיעה מהימין הקיצוני, עכשיו היא באה בעיקר ממוסלמים", אך הוא מוסיף הסתייגות. "לא כל המוסלמים".

האדם הבא שדיברתי איתו הפך למפורסם מאוד השבוע. יוסי, מפקד הליגה להגנת יהודית, הגיע ארצה לפני כשנה ומנהל את הארגון מכאן. השבוע, פורסמה כתבה מקיפה איתו ב"עובדה". 

לפני כחודשיים כבר דיברתי איתו, אך כיוון שניסיתי להשיג את שישיית ליון, הוא סירב לעזור. התנהגותו החמקמקה לא עזרה, ואני לא הצלחתי לשכנע את העורכת שהסיפור הוא הארגון עצמו. JDL בגירסתו החדשה. ל"עובדה" זה הספיק.

"אני אזרח ישראלי, שירתתי בצבא(צה"ל – ע"ל), ועסקתי באבטחה בחו"ל", סיפר לי מי שלימים אגלה ששם משפחתו הוא אייש. "גרתי בצרפת במשך כמה שנים, אבל יותר טוב בארץ משם", הוא אמר. לגבי מה שקורה בצרפת עצמה, הוא סירב לספר לי בטלפון, אלא רק פנים אל פנים. אלא שלהיפגש איתו היה מסובך. הוא התחמק כשקבענו, טען שיש לו לו"ז צפוף. הוא נתן את התחושה שיום אחד הוא יתפנה לדבר איתי בהתראה קצרה. תחושת הפספוס הייתה עצומה כשראיתי את הכתבה ב"עובדה". "עד 3 לפנות בוקר הייתי עם התוקפים מליון, הם היו מאוד עצבניים על מה שקורה בצרפת. הם רצו נקמה. דיברתי איתם על הכל".

מפגין של הליגה להגנת יהודים
מפגין של הליגה להגנת יהודים

המסר העיקרי שלו היה זה "הדבר הכי חשוב הוא שידעו שיש יהודים שלא מפחדים ומוכנים לענות לכל תקרית אנטישמית. יש מי שמוכן להקריב את עצמו בשביל יהודים בצרפת", והוא ממשיך. "ב-39' היו אומרים שיהודים לא חזקים. לפעמים צריך לשבור את הגבול", הוא אומר ובעצם רומז לפעילות הלא חוקית של הארגון.

מה שלא נתתי עליו את הדעת בזמנו, אך כעת מתברר כאמת מוחלטת הוא ציטוט שמופיע לי במחברת: "מכין תכנית עם ערוץ גדול". ערוץ 2. די גדול הייתי אומר.

בחור נוסף ששוחחתי איתו נקרא אנתוני, גם הוא עלה ארצה. הוא הצטרף לליגה ב-2001. "לפני כן הייתי בבית"ר, ובית"ר לא אהבו את המכות. בגלל זה עשינו פה JDL". נראה שמנהיגי הקהילה היהודית בצרפת לא ראו בעין יפה את הפעולות האלימות של LDJ. "היו הרבה בעיות בצרפת. הפגנות אנטישמיות, הרביצו ליהודים, הציתו בתי כנסת, היה פיגוע בטולוז..". אנתוני לדעתי היה היחיד שהיה מוכן להודות בכך שהשתתף בפעילויות אלימות.

היחיד שהיה מוכן לדבר על הרב כהנא כגורם מעצב הוא סיימון, דובר הארגון בצרפת. "כהנא צדק. האידיאולוגיה שלו.. שלנו.. אומרים לי 'לא הקשבנו לך, עכשיו אנחנו מבינים שצדקת". הוא גם סיפר לי דברים נוספים, על פעילות משותפת של הארגון עם נוער הגבעות: "אנחנו פועלים גם בישראל, ביהודה ושומרון. אנשים בצרפת מבינים א זה עוד ועוד. אנחנו צריכים מדינה חזקה. אנחנו יודעים איך להיות יהודים נרדפים. זו התנועה הראשונה שנלחמת באנטישמיות. הרבה אנשים תומכים בנו.".

הלוחמה באנטישמיות מתחלקת לשתיים – אינטרנט, דרכו מפיצים מידע על הקהילות היהודיות". באשר לפעילות אלימה, הוא לא יכול היה לאשר, "המשטרה עוקבת אחרי". הוא כן יכול היה לספר על הפעילות שלהם, על אימונים פיזיים, על הפגנות, על היערכות כוללת. "יש יהודים שמכים אנטישמיים… אנחנו לא בעמדה להתנגד".

לגבי החבורה בליון הוא אמר: "הם צעיים, רואים את כל האנטישמיות באינטרנט ואף אחד לא עושה שום דבר. אז הם החליטו למרוד. זה נורמלי. חייבםי לעשות משהו".

הוא גם סיפר לי על ביקור מתוכנן שלהם בארץ: "יש הרבה פעילות ביהודה ושומרון, לכל מעשה אנטישמי באירופה, אנחנו רוצים לעזור לנוער הגבעות. עוד יישוב, עוד היאחזות. נלך ליצהר ולחברון, 30 חבר'ה, נעשה ביקור ואם מישהו ירצה – הוא יעלה, יעשה צבא. אנחנו יודעים איך אנטישמיות פועלת. אנחנו רוצים לקחת חלק בבניין הבית היהודי בישראל. זה זמן קשה".

קצת על גולדשטיין

רצח, באופן אובייקטיבי, הוא דבר אסור. חשוב לציין זאת, בייחוד כאשר נכנסים לדיון בעיסוק במעשים כה רגישים של אדם, בייחוד אם האדם הזה למד מאדם אחר שנוי במחלוקת. אך לצד המעשים של ברוך גולדשטיין, חשוב לראות את היחס אליו, ואיך הפכו את גולדשטיין לחזות הכל. לפני 20 שנה ירה גולדשטיין ב-29 ערבים למוות, ופצע 125, באולם יצחק שבמערת המכפלה. בימים אלו, השמאל מציין זאת כאות להסתה נגד היישוב היהודי בחברון. ארגון שוברים שתיקה עובר בקברו של גולדשטיין בכל סיור שלו בקרית ארבע-חברון.

אבל השמאל, כהרגלו, מתעלם מהרקע. כמו שהנשיא פרס אמר פעם, "ההיסטוריה לא חשובה", אין רקע כלשהו למעשה. יש רק את המעשה עצמו. אם נביט בהקשר הכללי של התקופה שבה פעל גולדשטיין, אז נראה באיזה עולם גולדשטיין חי: "מאז תחילת ההתקוממות(האינתיפאדה השנייה) ועד הטבח קרו ביהודה ושומרון 154,754 מקרים של יידוי אבנים, נזרקו 5,655 בקבוקי תבערה, אירעו 2,979 מעשי תקיפה ודקירה, 821 מקרי ירי, נזרקו 256 רימוני יד, נהרגו 64 ישראלים ונפצעו 3,866. כמו כן, נרצחו 373 ערבים בידי ערבים. מכוניתו של יאיר ליאור, תושב בית חגי, נרגמה בחברון בשנת 1993 לא פחות מ-47 פעמים" (דו"ח ועדת שמגר לטבח מערת המכפלה,עמוד 167)".

למה הם מעדיפים להתעלם מהרקע הזה אז, למה הם מתעלמים ממנו כיום? למה כשמדובר בערבי, נסיבות חייו שהובילו אותו לטרור, כפי שאמר פעם אהוד ברק, "אם הייתי פלסטיני בגיל המתאים, הייתי נכנס בשלב מסוים לאחד מארגוני ההתנגדות". אך כשמדובר ביהודי, הם יבחרו באופן סלקטיבי איזה רקע לזכור ואיזה לא, באופן צפוי, מה שיזכרו ליהודי הוא מה שלא יזכרו לערבי. ליהודי יזכרו את החינוך לשנאת זרים, לערבים ישכחו את ההסתה המתמשכת נגד יהודים. ליהודי ישכחו את הטרור שסובב אותו, לערבי יזכרו את הכיבוש כגורם כזרז להתדרדרות לטרור.

קבר גולדשטיין. מנצצלים אותו כדי להפוך אותו לסמל של כל ההתנחלויות
קבר גולדשטיין. מנצצלים אותו כדי להפוך אותו לסמל של כל ההתנחלויות

קוראים לו שלום אברושמי, קוראים לו ברוך גולדשטיין, קוראים לו יגאל עמיר, קוראים לו ג'ק טייטל. הוא משיחי, הוא כורת עצי זית, הוא מרסס תג מחיר, הוא שורף מסגדים. הוא לא עשב שוטה, הם יתעקשו, הוא גידול בשיח פראי. הוא מגיע אחת לכמה שנים, העשב הזה, והוא הופך לכלי ניגוח. בעט בדתי הפנאט, פגע במתנחל, כל האמצעים כשרים. המטרה היא תמיד תיקון עוול היסטורי: "רבין טעה כשלא פינה את היישוב היהודי בחברון מיד אחרי הפיגוע"(זהבה גלאון, בסיור של שוברים שתיקה בחברון).

בשם המטרה הזאת יכפישו את כל המתנחלים. לא משנה אם בכל יום(גם היום) ערבים מיידים אבנים, משליכים בקבוקי תבערה, שורפים צמיגים, דוקרים יהודים, משגרים טילים ומה לא. אף אחד בשמאל לא חושב לפנות אותם, אלא מבקש לפצות אותם על הנזק. כשמדובר במתנחל, הפתרון תמיד יהיה נסיגה, פינוי, עקירה מהשורש.

איך מתמודדים עם זה? בשתי דרכים, הראשונה היא לקחת לשמאל את צעצוע ההכפשה. היישוב היהודי בחברון הצליח למנוע סיור אחד של שוברים שתיקה ביום שישי האחרון(הוא נדחה ליום שישי הזה). שנית, מתנערים מאותם פורעי חוק שגדלים אצלנו, עשבים שוטים או לא. שלישית, דוחים את ההכללה הגסה ותוקפים בחזרה. קחו התנהגות של איש שמאל קיצוני אחד, ותכלילו אותו על כל מחנה השלום. הכללה גסה, לא משקפת, לא עומדת בשום מדד לוגי של טיעונים? נכון, אבל זה מה שהשמאל עושה לנו.

***

ויש לומר כאן את האמת, על אף הצביעות של השמאל, על אף מקרי ה'שמפניה' החוזרים ונשנים, אנחנו בבעיה. כי גדלים אצלנו עשבים שוטים. איכשהו תמיד יש מי שיהיה מוכן ללחוץ על ההדק, לרסס את הגרפיטי, לשרוף ולכרות עצי זית ומכולם יש להתנער –  ולו בשביל הרמה התועלתנית הפשוטה שהיא תדמית מפעל ההתיישבות.

 

קצת על כיסוי ראש

כמו בכל ערב שבת בתקופה האחרונה, ירדתי אל מערת המכפלה. היה משהו שונה באוויר, מהדברים האלו שאי אפשר להסביר. אולי הייתה זו הידיעה שאחיינית שלי אצלנו, אבל איכשהו ידעתי שהתפילה הולכת להיות טובה הפעם, והיא אכן הייתה. היה קהל גדול, שזרם עם החזנים באופן מוחלט(זה לא מובן מאליו) וידע איך להתכוונן בנקודות הנכונות למקומות הנכונים. הייתה אווירה טובה.

לרגע חשתי לי לקפוץ החוצה, לבדוק מה מצב עלוני השבת שם. עד לאחרונה, לא היו כמעט עלוני שבת. עד לאחרונה, לא היה אכפת לי אם יש או אם אין. עד שהתחלתי לעבוד ב'שביעי'. בכל מקרה, יצאתי מהחצר המרכזית(או שמא לומר נכנסתי מהחצר?) ואז קלטתי אותה. היא הייתה יפה מבדרך כלל, אם יורשה לי לומר. עיניה ברקו והיא הייתה לבושה בצורה נאה.

היו לי הרבה הזדמנויות בעבר לומר לה משהו, אבל תמיד הייתה איזו סיבה להתלבט יותר מדי. לפני חצי שנה הייתה תקופה שבכל פעם שהייתי על אוטובוס בדרך הביתה או מהבית, היא הייתה שם. היא לבשה נעלי ספורט, חולצות טי כאלו ואחרות, חצאיות של מתנחלות. פעם אחת, היא אפילו ישבה לידי באוטובוס. כתבתי על זה מאמר, אבל זה לא היה עליה, זה היה על משפחה ערבית שהייתה איתנו על קו 160.

וכל מה שאני יכולתי לעשות, מעבר לבניית הטקסט בראש שלי, היה לבקש ממנה מחט, כי משהו נתקע בחור של האוזניות. והיו אלף התלבטויות. מה, תצא עם מישהי מהקריה? ואם היא דתייה מדי, ואם אתה דתי מדי? ואם זה לא ילך? ואם ואם ואם. ואיך עושים את זה? ומה אומרים? ואיך קוראים לה? ולמה לא? ואוף, עד שכמעט עשיתי משהו, היא ירדה מהאוטובוס.

חזרה אל ערב השבת.

נתתי בה מבט כאשר זיהיתי אותה, ולרגע כמעט אמרתי – עכשיו זה הרגע. ואז עיניי קלטו אותה, ולרגע לא הייתי בטוח, אז הבטתי שוב בתמהןן.

מטפחת.

קצת על קלוס סי

מאז קארין איי לא מצאה ישראל אקדח מעשן שכזה. משלוח מיוחד של נשק מאיראן לחופי עזה. לפני למעלה מעשור, כשזה קרה, זה הסיר לחלוטין את המסיכה מעל פניו של ערפאת. ממשל בוש סירב להקשיב לו עוד. כיום, גם משלוח עם טילים 'שוברי שווין'(איזה כיף לתושבי שדרות לשמוע שירי טילים עליהם מתקבל בשוויון נפש), אינו מערער את המשך המו"מ העולמי עם המדינה שמפיצה כל כך הרבה טוב ברחבי העולם. קתרין אשטון נמצאת במדינה הפרסית ברגעים אלו ממש. היא תשוחח עם רוחאני בין השאר על הגרעין. לא ברור מה קרה בדרך, אבל למרות ההייפ הגדול ששאפה מערכת הביטחון הישראלית ליצור מתפיסת משלוח המנות, הוא פשוט לא תפס.

קצת על הפלוג

שאפו לטל שניידר שהצליחה לגרום לראש הממשלה להתראיין בפני כל ערוצי התקשורת המרכזיים, אחרי 411 ימים. שניידר החלה לפני מספר שבועות בקמפיין שמטרתו לחשוף בפני העולם על התנהלותו של ראש המדינה הדמוקרטית היחידה במזרח התיכון, עם הצבת שעון עצר על הראיונות שלו. בסוף השבוע האחרון, התראיין נתניהו לכל ערוצי התקשורת – ערוצים 1, 2 ו-10.

קצת על נתניהו

הביטו בו, בשפת גופו. כשהוא מדבר על פינוי התנחלויות, או על השארה של כאלו ואחרות מחוץ להסדר הוא מסרב להישיר מבט אל אודי סגל, כתב ערוץ 2. למה? כי הוא מתבייש בעצמו. איך אני יודע את זה? כי כשסגל שואל אותו על אב הבית, נתניהו תוקף, מישיר מבט, מסרב להוריד את העיניים. למזלנו הרב, אבו מאזן, שנושא את שמו מימי המחתרת בארגון הטרור אש"ף, מסרב להכיר במדינה יהודית. סוף הסכסוך ייגמר בקיר ברזל של המדינה היהודית. עכשיו רק לקוות שנתניהו וממשיכי דרכו ייאחזו בהגה, עד שיבוא מישהו ויעיף את דרישות הפלסטינים לכל הרוחות.

נתניהו מדבר על השארת התנחלויות מחוץ להסדר. מסרב להישיר מבט. (צילומסך מתוך הראיון בערוץ 2)
נתניהו מדבר על השארת התנחלויות מחוץ להסדר. מסרב להישיר מבט. (צילומסך מתוך הראיון בערוץ 2)

נתניהו גם דיבר על משבר הדיור, ועל עוד דברים, אך הכישלון הערכי שמציבה הממשלה בראשותו הוא מחפיר. כמו למשל:

קצת על פונדקאות

השבוע אישרה ועדת השרים את החוק שמתיר גם לזוגות חד מיניים לסחור באיברי גוף ובבני אדם. העיקר שאפשר להשלות את כולם שהם יכולים להיות הורים, גם בניגוד לטבע.

קצת על השמיניסטים

ישנה אימרה אמריקאית ידועה שאומרת שאם אתה בן 18 ואתה לא קומוניסט, אתה חסר לב, אך אם אתה בן 21 ועדיין קומוניסט אתה חסר שכל. היופי בקומוניזם, הוא שהוא מציב את כל תורת השמאל על רגל אחת. הכול מתחיל ונגמר בשאיפה אינפנטילית לשוויון, כאשר האמצעי הראשי להגיע לשווין הוא הקונפליקט.

"הבעיה במערכת הצבאית אינה מסתכמת בגבולות הפגיעה בחברה הפלסטינית, אלא מחלחלת לחיי היום יום בחברה בישראל: היא מעצבת את החינוך בבתי הספר, ההזדמנויות בשוק העבודה, וגורמת לגזענות ולאלימות בתוך החברה ולאפליה אתנית, לאומית ומגדרית; אנו מתנגדים/ות למערכת הכוח הדכאנית והמפלה מבחינה מגדרית המתקיימת גם בתוך המסגרת הצבאית עצמה".                                (מתוך מכתב השמיניסטים 2014)

והנה, בקצרה, אנו מוצאים ב'כיבוש' את המניפסט הקומוניסטי של מרקס. מה שהחל ב'מלחמת המעמדות', הפך למלחמה של הכול בכל. זה החל בעניים המדוכאים על ידי העשירים, מנוצלים על ידם לטובתם הכלכלית, והמשיך למלחמת המדוכאים בכל ניצול שהוא. רק צריך להקשיב לשיח, ולראות איך השמאל מנצל את המעמד השפוף של הפלסטינים(הגם שהם אשמים בו, הגם שישראל אינה האשמה היחידה בו) ונותן בו את כל סימני מלחמת המעמדות.

הפגיעה בפלסטינים משפיעה גם החברה הישראלית, טוענים המועמדים לשירות ביטחון. היא "גורמת לגזענות", כלומר ממלחמת מעמדות עברנו למלחמת גזע. פעם זה השחור המדוכא בלבן המנצל, פה זה הערבי שעבר את הנאכבה, מול הציוני שפורק על הפלסטינים את צרות השואה. "אפליה אתנית", הם טוענים, ומתעלמים מהניסיון הגובר והולך עד כדי אי צדק לשלב את החברה הערבית בחברה הישראלית. זה נכון באפלייה המתקנת כלפיהם בשוק העבודה, בעידוד ממשלתי גובר על ידי הטבות מסים ומענקים, באקדמיה ועוד, כל טיעון על אפליה של "הזדמנויות בשוק העבודה", הוא מופרך מהיסוד.

אבל אם הכיבוש, הדיכוי, הנישול והניצול הישראלי ושל כוחות צה"ל בשטחים לא הספיק, הם היו חייבים להוסיף "לאומית ומגדרית". כנראה שהללו מצדדים ב'היסטוריונים החדשים', שסוברים שללאומיות המודרנית אין שורשים או יסוד קדום, אחרת אין סיבה לקרוא לפלסטינים לאום. ומגדר, איך הוא קשור? שיטת המאבק השמאלני היא פשוטה. אם דיברנו על עניים מול עשירים, על שחורים מול לבנים, אין סיבה לא לדבר על נשים מול גברים. רק שבהקשר של הסכסוך הישראלי ערבי זה קצת מופרך. הרי ההאשמה החמורה ביותר שיש נגד ישראל היא חוסר המוכנות של חיילי צה"ל להתייחס לנשים הפלסטיניות כפי ששאר צבאות בשטחים 'כבושים' מתייחסים לנשים שם – אונס כשיטת כיבוש. איפה כן יש הטרדות מיניות? אתם מוזמנים לשאול פעילות שמאל.

למקרה שלא הבנתי, מלחמת המגדרים נמשכת גם אל תוך "המסגרת הצבאית עצמה". והיה מחנך קדוש, על טהרת המאבק. מאבק בלאום, מאבק במגדר, מאבק בגזע, מאבק במעמד.

אם הם לא רוצים להתגייס, שלא יתגייסו. אבל שטיפת המוח שעברו הנערים הללו, היא ריכוז מתומצת של שאיפות השמאל. הם ידברו תמיד על שוויון, אך תמיד ישאפו להשיג אותו דרך מאבק שנועד לפורר את החברה. יש הבדלים תרבותיים, יש הבדלים לאומיים, יש פערים כלכליים, יש הבדלים מגדריים. הם יסרבו להכיר בכך, וידרשו תמיד 'שוויון עכשיו'. המאבק שלהם למען ה'שלום' נובע מאותו שורש, הזדהות עם המדוכא והמנושל, ואין להם שום רצון לקחת חלק במאבק לאומי למען זהות עצמית – אין להם כזאת, היא עברה יותר מדי מאבקים.

בואו נקווה שכשיגיעו בני ה-18 הללו לגיל 21, הם יקבלו קצת שכל.

 

קצת על מעריב

העיתון האהוב עליי מזה שנים, הולך ונעלם. החלום מתרחק, בפשטות. כי החלום היה טור במעריב. אישי, פוליטי, משהו. אבל מצב העיתון מדרדר, אי אפשר להתכחש לזה. אני מקווה שעד שאהיה 'גדול', הוא עוד ישרוד. הוא העיתון הטוב והמאוזן בישראל.

קצת על ויקרא

"סמוך את ידיך על הבהמה", אמר הכהן. "אני חייב?", שאלתי. "כן", הוא הסביר. "אחרת איך תבין את ההשלכות של המעשים שלך? אחרת מה הטעם שאשחת אותה?". הבטתי בה. עצורה, ודוממה. האם היא יודעת מה צופן לה העתיד? עיניה היו כנועות, מושפלות. מה עשיתי, תהיתי לעצמי, שהיא צריכה לשאת את העול, להיות הקורבן שלי לאלוקים. למה היא צריכה לשלם על מעשיי? "אני לא אעשה את זה יותר, אני מבטיח", אמרתי לשמעון. התחברנו בינתיים. האייל לא השתכנע. עיניו הביטו בי, מטילות אשמה. האם רוצח אנוכי? איך לא חשבתי על ההשלכות של מעשיי?

זה קרה מאוד מהר. הכהן הניף את הסכין, הדם נשפך כמים, שמעון האייל כבר לא. והכהן מקיז את המים שבע פעמים על המזבח. ואני בוכה בשקט, עיניי לחות מדמעות. סמכתי את ידיי על האייל, והוא לא יכול היה לסמוך עליי.

                                                                                                סיפור מהעתיד/העבר.

ספר ויקרא מדבר בכללותו על קורבנות. הפרשה הראשונה בספר מגוללת בפנינו את הפרטים. איזה קורבן יוקרב לאיזו עבירה, איך תתבצע כל הקרבה, מה המחיר שנשלם עבור כל מעשה. ובעצם , כשנותנים מבט בכל שיטת הקורבנות, מבינים שמדובר בשיטת משפט אחרת. מובהקת, מוחלטת. עשית עבירה מסוימת, תשלם עליה מחיר מסוים. בזדון – יותר, בשגגה – פחות. זה היופי ביהדות. החירות מובהקת. מותר לעשות הכול – ובלבד שתהיה מוכן לשאת את המחיר. המחיר של העבירות שלנו הוא ברור. אין עבודות שירות, אין כלא(למעט במקרים חריגים), יש הרג. מוות, שאנחנו במעשינו יוצרים. לכן התורה מחייבת אותנו לסמוך את ידינו על ראש הקורבן, כמו שעושה כל אב בערב יום שישי על שולחן השבת בעודו מברך את בניו. כן, גם החטא הוא פרי שאנחנו גידלנו. ואת ידינו נסמוך עליו, ניקח אחריות עליו, נישא בו. הוא יישא בעול עבורנו, ואנחנו נזכור אותו לנצח, כמי שהרגנו בעצמנו.

ואולי בעצם זה המחיר של החטא – חטא נוסף. כמו מערך דומינו שכזה, קארמה מסוג רע, שמגיעה לידי קליימקס מסוים שהוא תהליך נטילת החיים של יצור שאנו קוראים לו בעל חיים, ומבטלים את שמו באבחת יד, פשוטו כמשמעו.

מודעות פרסומת

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s