קצת על הרבה – מוצ"ש וַיַּקְהֵל

מי אשם בגיוס חרדים? מה השמאל ממשיך לעשות לימין? ואיך תיקן בנט את הנזק משבוע שעבר? ולמה כדאי למשה פייגלין להיזהר?

קצת על שולץ | קצת על השמאל | קצת על המינתיפאדה | קצת על הניצחון | קצת על סבאח | קצת על חרדים | קצת על הקלפים | קצת על הכמיהה | קצת על הר הבית | קצת על ויקהל

 

קצת על שולץ

לפני שבוע טענתי כאן כי בנט אינו מבין את השלכות מעשי מפלגתו, שיצאה כחבורה אחת(למעט סלומיאנסקי) ממליאת הכנסת בעת נאומו של מרטין שולץ, יו"ר פרלמנט האיחוד האירופי. השבוע הוא דאג לתקן את הרושם, בשיחה אישית עם שולץ. אני סבור עדיין כי בנט יכול היה להימנע מהתקרית המביכה הזאת באמצעות תיקון דבריו של שולץ בפגישה אישית. כעת, במקום לבוא מעמדה גבוהה שבאה לתקן, בנט הגיע למפגש מעמדה מתנצלת, וחבל.

קצת על השמאל

בשבועות האחרונים מתרוצץ לו קמפיין לשיווק יתרונות השלום. כמו כל קמפיין, הוא נע בשני כיוונים, מקל וגזר. מעין 'סור מרע, ועשה טוב'. החלוקה בין השניים נעשית גם בין גופי תקשורת שונים. יש את העיתונות ויש את גופי הפרסום. העיתונות נתפסת כאובייקטיבית ועניינית, לכן היא פועלת בתחום ה"סור מרע", במסווה של דיון לגופו של עניין, היא תנסה פעם אחר פעם להתייחס לגופו של אדם.

כך למשל, לפני שבועיים פרסם בערוץ 2 אמנון אברמוביץ' תחקיר של מכון מול"ד(המרכז להתחדשות הדמוקרטיה) על האופן בו מועצת יש"ע מקבלת את המימון שלה. על פי החשיפה, מועצת יש"ע, עמותה פרטית מקבלת 80% מפיצויי ההקפאה של הרשויות המקומיות. לטענת העיתונאי ה'אובייקטיבי', הבעיה המרכזית כאן היא השימוש הפסול בכספי ציבור לשימוש מטרות פוליטיות, שחלקן אף מנוגדות לרצונות הממשלה שמממנת את המועצות. העניין הזה היה מעין עקב אכילס במהלך המאבקים של מועצת יש"ע(הישנה והחדשה) בהסכמי אוסלו ובהתנתקות. אי אפשר לקטוע את הענף שעליו אתה יושב.

כחלק ממטרות ה'סור מרע', השמאל יוצר דמוניזציה למתנחלים, באופן שיטתי וקבוע. במהלך הזה, הוא יציג את המתנחלים כאלו שגוזלים כספי ציבור למען מטרותיהם שלהם. תחליפו את המילה 'מתנחלים' בכל מילה אחרת, ותבינו שהם בעצם מאשימים את המתנחלים בשחיתות. לכן גם התקשורת תעדיף לדווח על פעילות תג מחיר(ולכן, ולו רק ברמה התועלתנית ביותר, תג מחיר הוא מעשה טיפשות) ולא על יידוי אבנים, דקירות, השלכת בקבוקי תבערה, ירי טילים ושאר מרעין בישים שיוצאים תחת ידם של ארגוני הטרור הערביים.

עם ההצלחה השמאלית להשפיע על רחשי הציבור במחאות הקיץ לפני כשנתיים(ועל כך בהרחבה בפעם אחרת), התייחסות להתנחלויות כגורם שיוצר בזבוז כספי לשווא הופך את המתנחלים כאויב הכלכלה הישראלית. קידום החרם הכלכלי על ישראל הוא הישג נוסף, כי משמעות החרם הכלכלי על ישראל היא פגיעה קשה בכיס של כולנו. אם יש משהו שכולנו יודעים על כלכלה הוא שחרם פוגע בכלכלות שרוצות לייצא, וכך שוב, המקל והגזר. רוצים כלכלה טובה? תעשו שלום.

ואיך פועל ה'עשה טוב'? קמפיין של בכירי המשק הישראלי אשר מקדמים בליץ פרסומי שמתכתב עם סלוגן הבחירות(הכושל, אגב) של הליכוד. במקום "ראש ממשלה חזק, ישראל חזקה" ו-"רק הליכוד יכול", הם כותבים "מדינה חזקה חותמת על הסכם" ו-"ביבי, רק אתה יכול". הם מבטיחים לנו לשמור על זהותנו, מדינה יהודית ודמוקרטית ושרק כך נוכל לטפל בחוסר המחייה. אפשר וחשוב להפריך את ההשערות הללו, משום שהן שגויות והן מוכיחות את הכשלון הערכי שמלווה את השמאל לאורך הפיכתו ההדרגתית למחנה השלום.

נאמר כך, אם תיקחו סכסוך בינלאומי אי שם בנקודה אחרת בעולם, ותשמעו שיש שני עמים שרבים על אותה חלקת אדמה ולשניהם יש דרישות לאומיות ושאיפות כאלו לגביה – קל לומר שהפתרון הוא חלוקה, והכרה הדדית. זה מסביר את הדרישות של הקהילה הבינלאומית. אך גם אם נקבל בהבנה את הרעיון כי יש לחלק את הארץ, היינו מצפים שבתוך המסגרת הזו, נפעל כולנו יחד לטובת האינטרסים שלנו. למשל, כמות שטח גבוהה יותר, או פגיעה מינימלית באזרחים שלנו. יש בשמאל חלקים רבים שמזמן לא שם. הם עברו לעמדת המשקיף. ירושלים עבורם איננה אינטרס חיוני, פגיעה מינימלית באזרחים יהודיים לא יכולה להיות אינטרס עבור מי שמייצר את הדמוניזציה בעצמו, וחזקה עליו שבסופו של דבר יאמין בה בכל ליבו, כפי שרם כהן אמר השבוע לישראל שירן: "עצם הקיום שלך שם מקשה עליי לקבל אותך לעבודה..".

אך הבעיה שלנו עמוקה יותר מהפרכת טיעוני השמאל, שכמובן, אינם הגיוניים ואינם מוסריים. כבר שבועות שהקמפיין מתחולל ותשובה של  ממש אין. אז לא, כנראה שמועצת יש"ע וההשקעה הכושלת בהתנחלויות לא גורמת לנזק כלכלי משמעותי בכיסו של האזרח הממוצע, אך כדי לשנות את המפה, מוטב לתקוף את השמאל על הנזק הכלכלי שהוא יוצר. למשל, תנועת החרם על ההתנחלויות מובילה בסופו של דבר לחרם על כל ישראל כולה, מה שייפגע בכיס של כולנו. ככה מגיעים למצב בו מפעל בצד הלא נכון של הקו הירוק מושמץ בכל העולם, למרות שהוא מייצר עבודה גם לפלסטינים.

וכך כתבתי בטור שפורסם בכיפה.

אך מסתבר שהקמפיין לא עוצר. גם השבוע, אמנון אברמוביץ' מקדם ב'אולפן שישי' טענות כנגד התנהלות הימין עם תקציבי המדינה, כשהפעם הוא תוקף את עמותת 'חוננו'. עמותה זו פועלת על מנת להגן משפטית על פעילי ימין שנקלעו לבעיות עם רשויות החוק.

קצת על המינתיפאדה

והשבוע, כרגיל, ערבים יידו אבנים, השליכו בקבוקי תבערה. עד לכתיבת שורות אלו, הם לא ירו טילים, אבל כן ירו גולת אבן לעבר תינוקת בת שנה.

קצת על הניצחון

השבוע יצאו 300 סטודנטים לרמאללה, כחלק מיוזמה של ח"כ חיליק בר(העבודה) ותנועת 'קול אחד' ליצור מפגש בלתי אמצעי של ישראלים צעירים עם יו"ר הרשות הפלשתינית, מחמוד אבו מאזן. זוכרים שהשמאל התלונן כנגד הימין שהוא מנצל גופים ציבוריים לקדם אג'נדה פוליטית? אז זה לא הפריע ליו"ר התאחדות הסטודנטים הארצית לקחת חלק מהמשלחת הזו, ולקדם אותה בשם כלל ציבור הסטודנטים. אלא שלאחר מאבק ממושך בהחלטה, הצליח תא הסטודנטים "לביא גלעד"(ליכוד) בבר אילן לצד תאים נוספים בשילוב עם ראשי אגודות לאומיות לעצור את שותפות התאחדות הסטודנטים הארצית, והמשלחת יצאה כמשלחת בעלת אופי פוליטי מובהק: שמאל, כפי שראוי להיות. ללמדך שאם אנחנו רוצים להתמודד עם השמאל, אנחנו פשוט צריכים לחשוף את הפנים האמיתיות שלהם ולקחת להם את הנשק שלהם.

קצת על סבאח

ספיר סבאח מסרבת לרדת מהכותרת, אז 'הארץ' החליטו להדביק לה את תדמית הימין האלים והאימפולסיבי, שלא רואה דבר מלבד עצמו. סבאח מצטרפת לשורה של 'פרופלורים', כמו יונה אברושימי, ברוך גולדשטיין ויגאל עמיר, אלא שהיא לא פגעה באף אחד, אלא רק נאבקה על דעתה. ללמדך, שכל מאבק של 'הארץ' למען חופש הביטוי אינו תלוי בחופש או בחירות, אלא בביטוי הנאמר.

קצת על חרדים

האצבעות מופנות אל כל עבר. נתניהו הפך להיות עמלק, הבית היהודי אינו נאמן לדרך התורה, יאיר לפיד הוא פשוט העתק של אבא שלו, אבל כמאמר האמרה הידועה – כשאתה מפנה אצבע אחת כלפי חוץ, אתה מפנה שלוש כלפי עצמך, ובאמת, האשמים במצבו של המגזר החרדי הם רק אנשי המגזר החרדי. אני סקפטי לגבי החוק שגיבשה וועדת שקד, משום שהוא מיועד לתהליך ארוך טווח(חמש שנים), ומשום שיש כאן אבן בוחן אמיתית עבור הציבור החרדי. אם יצליחו להוציא מיליון אנשים לרחובות, החוק ייאלץ להיבחן מחדש.

אבל החוק התאפשר משום שהחרדים הם ליברליים באופן מוגזם. "אני לא יכול להסביר למה אנחנו לא מסוגלים להתגייס", אני זוכר ציטוט של אחד הח"כים החרדיים. "אני אגיד את זה, אבל הם לא יבינו". "הם" זה הציבור החילוני, אלו שמשתוקקים יותר מכל לראות את הנטל נישא באופן שווה על כתפי הישראלי באשר הוא. במקום להבין לליבם של החילונים, יכולים היו לומר בפשטות את האמת שלהם, ואפילו לתקוף בחזרה. החרדים, כמו גם הימין, אינו מבין כמה עמוקה השנאה כלפיו וכמה הדמות שלו הוכפשה במשך השנים. לא לשווא טומי לפיד הצליחל לגרוף תמיכה מעשירית מהעם, ולא לשווא אחוז דומה תמך בבנו(שבעת המנדטים הנוספים הגיעו בגל של הימים האחרונים לפני הבחירות).

אז החרדים יכולים לקרוא לנתניהו בוגד, אורי אבנרי יכול לחלום על הצטרפות של החרדים אל השמאל האנטי-ציוני, והם יכולים לקרוא לחרם על ההתנחלויות, אבל מי שהותיר את הזירה ריקה זה הם, החרדים עצמם. אם זו הגישה האנטי-ציונית במקרה הטוב או הגישה שמסרבת להכיר בציונות במקרה הרע, אין לאיש סיבה לתמוך באידיאל של החרדים.

כשהחרדי אומר "בזכותנו יש תורה", זה כמו שהשמאל אומר "אנחנו הקמנו את המדינה". עובדתית זה אולי נכון(עד לפני כמה מאות שנים לא הייתה חלוקה בין חרדים וקבוצות אחרות במקרה של החרדים, ובמקרה של השמאל הם בהחלט לא עשו זאת לבד), אבל זה לא מעניין אף אחד. בייחוד כשקבוצה כה גדולה דחקה את התורה מתחת לשטיח לכתחילה. כך שהטיעונים החרדים צפויים ליפול על אוזניים ערלות, לכאורה. הבעיה היא שהציבור לא מטומטם, והציבור קשוב יותר ממה שנראה. לא לשווא בין 1999 ל-2009 מאתיים אלף ישראלים חזרו בתשובה. יש רצון להתחבר מחדש למסורת, ואף יותר מזה. אם החרדים היו משכילים לפעול לא רק בתחום ההחזרה בתשובה, אלא גם בזירה הפוליטית, להסביר את ההיגיון, תדמית החרדים לא יכולה הייתה להיות כזאת.

מי שבוחר בבידול סופו שמבדלים אותו מן השיח. כמתנחלים, עלינו להיזהר. מצבנו לא טוב בהרבה מהמצב של החרדים. אמנם יש ניצנים של פריחה, אך הטקטיקות ששימשו את אנשי הפירוק מול החרדים מופנים גם כלפינו. כפי שנאמר על החרדים שהם לא משרתים כמו כולם, כך נאמר על אנשי ההסדר. כפי שנאמר עליהם שהם חולבים קצבאות מהמדינה, כך נאמר גם על הבנייה בהתנחלויות. כפי שנאמר על החרדים שהם מדירי נשים, נאמר על מקפידי קול באשה מן הציבור שלנו. אצל החרדים זה הגיע למצב בו הם משווים אותם ל'איראן', ה'אמא המרעיבה' ונשות הטליבן, אל תתפלאו שבקרוב יימצאו גם מתנחלים כאלו, או במילים אחרות: נוער הגבעות ותג מחיר. אם ההקצנה הדתית של החרדים הובילו אותם למחוזות של דמוניזציה, הקיצוניות הלאומית בקרב הציבור הדתי הופכת ריסוס גרפיטי למעשה של טרור.

קצת על המסגד

            השבוע החליטה לשכת הרב באוניברסיטת בר אילן להיענות לדרישת הסטודנטים המוסלמים להקים בית תפילה עבורם, בעידוד של אגודת הסטודנטים. בתוך ההודעה לעיתונות מסתתרת מציאות אחרת שחושפת טפח מתוך התנהלות המציאות במקרה הזה. מצד אחד, נטען כי מיד עם הצגת הבעיה לרב הקמפוס, הוא נענה, מצד שני, הסטודנט הפונה, עבד שרקייה מדבר על כך שלראשונה מזה שלוש שנים, הוא יוכל להתפלל כראוי.

אלא שמבירור קצר שנערך עם סטודנטים שהיו באוניברסיטה גם לפני שלוש שנים, נראה כי נושא בית התפילה המוסלמי לא כל כך טרי כמו שניסו לגרום לו להיראות. כמו כן, בשיחה שערכתי עם יו"ר האגודה עוד לפני כניסתו לתפקיד, הוא התגאה בפני על כך שהצליח להוריד את דרישת המוסלמים לבית תפילה.

הרעיון של הקמת בית תפילה מוסלמי באוניברסיטה דתית הינו פרדוקס. הרי על פי הלכות הדת, לא רק שאין לקדם בניין של עבודה זרה, מה שיכול בהחלט לקרות אם יקומו תלמידים נוצרים באוניברסיטת בר אילן עם דרישה דומה. התקדים שנוצר כאן, הוא שכל קבוצה שמונה מאות סטודנטים יכולה לדרוש הקצאת חדר לפעילויות שלה, בין אם מדובר בעניין דתי ובין אם לא. אשמח לראות את זה קורה, בפועל, בשם הנאורות והפלורליזם אפשר לעשות הכול. מעניין מה יקרה כאשר אותו עיקרון יצמיח קבוצה נוצרית לדרוש הקמה של בית תפילה, או כשקבוצה יהודית לא אורתודוקסית מעלה טענות דומות. סתם, בשם הנאורות והפלורליזם.

קצת על הקלפים

בִּנְיַן קְלָפִים מְאַיֵּם לָקוּם
עוֹר וְגִידִים הוּא מַתְחִיל לקרום
אַט אַט הַמַּחֲשָׁבוֹת נַעֲוַת בכיוון
פותחות צַד חָדָשׁ שֶׁל גיוון
תקווה לְשִׂמְחָה, לְצַד הַרְבֵּה עֲבוֹדָה.
שִׂמְחָה בתקווה, וַעֲבוֹדָה רַבָּה יִוָּתֶר.

יְצִיר כפיים, מוֹלָד הַמַּעֲשֶׂה,
בִּשְׁתֵּי ידיים, הוּא ייעשה,
יצורף וְיִבְנֶה בֶּעָשֹׂר אֶצְבָּעוֹת,
יוֹצְאִים לִדְרֹך עִם כָּל הַבְּרָכוֹת.

בניין הַקּלָפִים מתרומם באוויר
וּבְקוֹל נָפֹץ אַדִּיר
נוֹפֵל ותחתיו נִרְאָה שֶׁלֶד
קְצָת חַלָּשׁ ובקושי הוֹלֵך
הוּא עדיין יֶלֶד.
עוֹד יימצא אֶת הַדֶּרֶך.

קצת על הכמיהה

לילה, מאוחר. יושב עם מכרה ותיקה, ולפתע פתאום, באחורי ראשי מגיח לו ילוד צעיר, מונח על ברכיי יושב ומצחק. כמעט יכולתי לחוש בעומס גופו, במלוא משקלו. איני יודע מאין בא, אך אני רוצה בו ואלך בעקבותיו. לא יודע אם יהיה זה בדרך הגאולה, בדרך מוכרת יותר או בדרך אחרת.

קצת על הר הבית

            ביום שלישי הקרוב(אלא אם שוב  יידחה הדיון) לראשונה מאז כיבוש ההר, תדון מליאת כנסת ישראל במצב בהר הבית. "הכנסת קוראת לראש הממשלה לממש את הריבונות הישראלית בהר הבית, להפסיק את האפליה במקום, ולאפשר לכל אדם לעלות להר מכל שער, ללא הבדל דת, גזע, מין ולאום – בהתאם לחוקי היסוד."

המצב כיום הוא שהעלייה להר עבור לא מוסלמים נעשית רק דרך שער המוגרבים אשר פתוח למספר שעות במשך כל יום. כמו כן, בכניסה מבוצעת חלוקה לשתי קבוצות – יהודים דתיים ושאר העולם, מתוך מחשבה שיש להגן על רצונו הווקף המוסלמי הקובע את הטון בהר. לראשונה יש לכנסת ישראל לומר בפה ברור מה היא רוצה לעשות עם הר הבית, שבעבר כונה "סלע קיומנו". למרבה הצער, לדעתי הדיון יוביל את פייגלין לגלות שהטענות שלו תמיד היו נכונות, אבל אז גם שאין לו שום דבר אפשרי לעשות בנדון. כנסת ישראל מעולם לא רצתה בהר הבית, אך לא יכולה הייתה לוותר עליו. כעת, משהימין בשלטון, וחוק 'ירושלים' של ליצמן כבר נפל, אין סיבה שחוק דומה על הר הבית לא יפול, והפעם, כמו גם אז – יהיה זה באשמת הימין שיעדיף לא להיות במליאה בעת הדיון וההצבעה. והלוואי ואתבדה.

קצת על וַיַּקְהֵל 

את המסע שלנו התחלנו בגן עדן. משם גורשו אדם וחווה, ואט אט, ככל שהזמן חלף ועבר לו, התרחק האדם מהקב"ה. זה החל בגירוש מגן עדן ובבלבול אנשי המגדל, והמבול שהרחיק את כולנו מכל צורת חיים שהיא, עד שהגיע אברהם. אברהם בחר בקשר ישיר עם ה', מרצון. והבחירה הזאת, הובילה את אברהם לקשר שנבנה במשך הדורות, אך המין האנושי התפתח והתרחב. ומאברהם העברי, הפכנו לעם. בני ישראל, אשר נאלצו להשתעבד על מנת להעריך חירות מהי מחד, ומאידך מה משמעות עבודה של אחר.

ואז הגענו ליציאת מצרים, ולמתן תורה, אך רגע לפני קבלתה ממש על ידי עם ישראל, ה' מבקש מהעם מקום בתוכו. לא רק בלב, אלא גם במעשים. שיהיה לה', המופשט והאינסופי מקום עלי אדמות. בפרשת השבוע, מתואר המשכן, הבניין עצמו, הפריטים אשר יהיה בתוכו. כל הפרשה סובבת את התיאור הזה.

אך לצד תיאור המבנה המחבר בין אלוקים ואדם, מעניין לראות את האדם שבחר ה' שיבנה לו את בית הבחירה.

וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, רְאוּ קָרָא יְהוָה בְּשֵׁם, בְּצַלְאֵל בֶּן-אוּרִי בֶן-חוּר, לְמַטֵּה יְהוּדָה.   וַיְמַלֵּא אֹתוֹ, רוּחַ אֱלֹהִים, בְּחָכְמָה בִּתְבוּנָה וּבְדַעַת, וּבְכָל-מְלָאכָה.   וְלַחְשֹׁב, מַחֲשָׁבֹת–לַעֲשֹׂת בַּזָּהָב וּבַכֶּסֶף, וּבַנְּחֹשֶׁת.   וּבַחֲרֹשֶׁת אֶבֶן לְמַלֹּאת, וּבַחֲרֹשֶׁת עֵץ; לַעֲשׂוֹת, בְּכָל-מְלֶאכֶת מַחֲשָׁבֶת.  וּלְהוֹרֹת, נָתַן בְּלִבּוֹ:  הוּא, וְאָהֳלִיאָב בֶּן-אֲחִיסָמָךְ לְמַטֵּה-דָן.   מִלֵּא אֹתָם חָכְמַת-לֵב, לַעֲשׂוֹת כָּל-מְלֶאכֶת חָרָשׁ וְחֹשֵׁב, וְרֹקֵם בַּתְּכֵלֶת וּבָאַרְגָּמָן בְּתוֹלַעַת הַשָּׁנִי וּבַשֵּׁשׁ, וְאֹרֵג; עֹשֵׂי, כָּל-מְלָאכָה, וְחֹשְׁבֵי, מַחֲשָׁבֹת.                                 (ל"ה, ל'-ל"ה)

ולמה ה' בוחר בו, מה מייחד את אותו בצלאל, אשר ה' הורה עליו שיהיה בו אותה חכמה, בינה ודעת, לעשות מלאכת מחשבת מכל המרכיבים הללו? לא ברור. אבל כן ברור שבצלאל זכה. הוא זכה כי לא רק ליבו מלא בדעת ובתבונה, וביכולת ליצור – אלא גם בברכת המעשה.

אם נחזור כמה פסוקים אחורה, תתבהר משמעות היצירה.

 וַיַּקְהֵל מֹשֶׁה, אֶת-כָּל-עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל–וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם:  אֵלֶּה, הַדְּבָרִים, אֲשֶׁר-צִוָּה יְהוָה, לַעֲשֹׂת אֹתָם.   שֵׁשֶׁת יָמִים, תֵּעָשֶׂה מְלָאכָה, וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי יִהְיֶה לָכֶם קֹדֶשׁ שַׁבַּת שַׁבָּתוֹן, לַיהוָה; כָּל-הָעֹשֶׂה בוֹ מְלָאכָה, יוּמָת.   לֹא-תְבַעֲרוּ אֵשׁ, בְּכֹל מֹשְׁבֹתֵיכֶם, בְּיוֹם, הַשַּׁבָּת.  (ל"ה, א'-ג').

מדוע אסורה היצירה בשבת עד כדי שיש בה עונש מוות? האם מדובר בהפרה של זכות המנוחה לעובד? כמובן שלא. כדי להבין זאת, צריך לשוב אל בריאת העולם, אז ה' הוא זה שנח מיצירתו ביום השביעי. כל אדם יוצר, בין אם הוא צייר, פסל, אמן, כותב, זמר, צורף, מסיק, בוצר או כל תחום שניתן להעלות על הדעת שיש בו מרכיב של שינוי ממה שהיה קודם יכול לחוש מעט כי הוא מורם ממה שהיה קודם. אדם שממשיך לעשות את מלאכתו בשבת מתיימר לטעון, בעצם מעשיו, כי הוא גבוה מאלוקים. שלא כמו בורא העולם, הוא אינו זקוק למנוחה. היופי הוא, שבמרוצת השנים הבינו כולם כי הם חייבים מנוחה. בין אם מדובר במגבלת שעות או מגבלת ימים.

עניין המקדש הוא לא רק הבניין, או המקום שבו הוא נמצא, אלא המעשה, שאחריו נמשך הלב. כישרונו של בצלאל יכול היה להתבטא בבניין המחנה של עם ישראל, אך במקום זאת הוא נוצל לצורך בניין המשכן. לכולנו יש איזשהו כישרון, דבר שמייחד אותנו, ואנו מחויבים להשתמש בו לצורך עצמנו – אך גם לצורך נעלה מאיתנו. מי שאינו עושה זאת, דין חייו מוות.