קצת על הרבה – מוצ"ש יִתְרוֹ

מה למדתי על עצמי השבוע? מה העניין של ידיעות לפרסם את ההתנגדות של בוגי למו"מ? ואיזה ספר כדאי לקרוא מיד אחרי תקופת המבחנים?

קצת על עצמי | קצת על תג מחיר | קצת על הממשלה | קצת על המורשת | קצת על ההפגנה | קצת על המום | קצת על המינתיפאדה | קצת על אנטי-פרגמטיזם | קצת על יִתְרוֹ 

קצת על עצמי

"אתה אדם חכם, אתה מבין עניין, אתה מודע למה אתה עושה, אתה בונה את עצמך כבר כמה שנים טובות כדי להגיע לאן שהגעת ואז, ברגע שהכל נראה בסדר – אתה בא והורס את הכל. אתה חייב להפסיק עם האימפולסיביות הזו!", הוא אמר. זו הייתה שיחה קשה, שיחה כבדה. "וכל פעם אני אומר לך, ונראה שאתה מבין – ושוב אתה חוזר על אותו דבר!". הוא היה פגוע, והוא פרק עליי את מירב התחמושת שלו, כמו שראוי לחבר לעשות בעת צורך.

לא ידעתי כל כך מה לומר לו, הוא צדק, במידה מסוימת. ידעתי מה אני עושה, ולפעמים מה שהוא קרא לו 'הריסה', אני קראתי בנייה, פשוט לכיוון שונה מזה שהוא מכוון, אך דבריו חלחלו, בעיקר משום שזו לא הייתה שיחת החתך שאני עובר בזמן האחרון. אם לנתח על פי תיאוריית המלאכים, או תיאוריית הגל – די ברור שהיקום מנסה לומר לי איזשהו דבר, לכן הקשבתי לו, וקיבלתי את מה שאמר, בניסיון להבין את המסר שאני אמור לשמוע פה.

ואז נכנסתי לשיעור בכולל. אני לומד בתכנית 'ראשית' במכון הגבוה לתורה, יהדות בפן קצת רגוע. הקורס המסוים הזה נוגע בנושאים שבוערים בחברה הישראלית וביחס בין הדתיים והחילונים. בשבועות האחרונים השיעורים מתמקדים בנושא הצמחונות, הטבעונות והיחס של היהדות כלפי אלו.

מצווה תקכ"ט(529) בספר החינוך. עניין הספר להסביר את מקורן של כל המצוות, טעמיהן ושורשיהן.

שנמנענו מלכרת האילנות כשנצור על עיר כדי להצר לאנשי העיר ולהכאיב לבותם, ועל זה נאמר(דברים כ יט) לא תשחית את עצה וגו' ואותו לא תכרת, וכמו כן נכנס תחת זה הלאו, שלא לעשות שום הפסד, כגון לשרף, או לקרע בגד או לשבר כלי לבטלה, ובכל ענינים אלו ובכל כיוצא בם שיהיה בהם השחתה. ואמרו זכרונם לברכה תמיד בגמרא (קידושין לב, א) והא קא עבר משום בל תשחית, ומכל מקום אין מלקין אלא בקוצץ אילני מאכל, שהוא מפרש בכתוב, אבל בשאר ההשחתות מכין אותו מכת מרדות (עי' רמב"ם מלכים ו י).

ולפתע, הכל התבהר. זה הסתדר בצורה מושלמת עם מה שנאמר לי קודם. "תבחר את המלחמות שלך". ובכן, כפי שעניתי לו: "יש בי נטייה צדקנית. אני רואה טעות אחר טעות, ומנתח את זה לבעיות שורש ואז כל המבנה הופך להיות מקשה אחת, והכל הופך להיות טעות אחת גדולה". ואם נשווה את העניין לאילנות, צריך להבדיל. יש מלחמות ששווה לצאת אליהן ויש מלחמות שלא, אך בכולן יש דברים שלא עושים. לא שורפים גשרים, לא קוטעים קשרים, לא מגיעים למחוזות שמהם אין דרך חזרה.

ואם מקבל הייתי איזה מסר כללי מהעולם, היה הוא זה:

ודרך כלל אסרו זכרונם לברכה לעשות כל דבר של השחתה, והמשחית שום דבר מתוך חמה אמרו עליו (שבת קה, ב) שהוא כעובד עבודה זרה, שכן דרכו של יצר הרע, היום אומר לו עשה כן ואם יאמין אותו למחר יאמר לו לך עבוד עבודה זרה, כלומר שכל אדם חיב לגער ביצרו ולכבש תאותו עד שיגביר נפש המשכלת על נפש המתאוה עד שתהיה לה לאמה, והיא גברת לעולם ועד. ואמנם הביאו בגמרא(שם) מעשים בקצת החכמים שמראים עצמן כעוסים, כדי ליסר בני ביתם ולזרזן ומשליכין מידם שום מאכל או שום דבר, ומכל מקום השגחתם היתה בהם לעולם שלא ישליכו דבר שיהא נשחת בזה. ויתר פרטי המצוה, בבבא בתרא פרק שני [ה' מלכים פ"ז].

ללמדני, אימפולסיבי שכמותי – שיש לחשוב הרבה לפני המעשה, אחרת – בניגוד לאהבה והאמונה שלי, ההתנהגות שלי דומה לעבודה זרה, שכן ברגע כזה או אחר – לא תהיה בעיה עבורי להימשך אחרי הלך רוח מסוים.

בשעה שברא הקב"ה את האדם הראשון, נטלו והחזירו על כל אילני גן עדן, ואמר לו; ראה מעשי כמה נאים ומשובחין הן, וכל מה שבראתי בשבילך בראתי. תן דעתך שלא תקלקל ותחריב את עולמי, שאם תקלקל אין מי שיתקן אחריך"  [קהלת רבתי, ז, כח].

קצת על תג מחיר

שוב תג מחיר, שוב כתובת על הקיר, שוב ד"ש מאיפשהו למקום חדש. המחיר שגובים הפעילים הללו גבוה מדי ומסכן את השם הטוב של מפעל ההתיישבות בכללותו. הבעיה היא שיש יותר מדי גורמים שמעוניינים בכך.

יש קטע כזה עם פושעי תג מחיר. שוב ושוב הם יהיו מואשמים, שוב ושוב התקשורת מפרסמת את התקריות ושוב ושוב – אין עונשים, אין אישומים, אין הרשעות. מקרה טובא זנגרייה עומד לנגד עיניי הרבה בהקשר הזה. הכותרות אז דיברו על הצתת מסגד, על תג מחיר, על פשע שנאה בוטה. נשיא המדינה הגיע לשם, הרב הראשי (הקודם) בא להתנצל, ההתרפסות הייתה בשיאה. האמת, מאז אותו מקרה, בכל פעם שאני שומע על 'תג מחיר' איפשהו, אני חושד. והנה, הפעם נתפסו, עם המכנסיים למטה, עם המכות שקיבלו שתושבי כפר קוצרא, ועם תג מחיר עוקב בשבוע שאחרי, מובלים כלאחר יד אל כוחות צה"ל – אלו שיש להם כל כך הרבה ביקורת עליהם.

וזה כואב, וזה מביך וזה משפיל. וזה חייב להיפסק כאן. האמירות החוזרות ונשנות מפי בכירים בממשלה על כך ש"תג מחיר זה טרור" היא מחד עלבון לאינטיליגנציה ולטרור גם יחד, משום שגרפיטי הוא גרפיטי, הוא לא טרור. אך יש משהו בצורת ההתנהגות שמזכירה פעילות חבלנית. כפי שטרוריסטים פועלים על מנת לקבל במה תקשורתית לרעיונות ולמחוות שלהם, כך גם פעילי תג מחיר מנסים להשיג חשיפה תקשורתית גבוהה יותר, כאשר המסר שלהם ברור: אנחנו יכולים להגיע לכל מקום שבו אנחנו רוצים. אנחנו יכולים להותיר נזק משמעותי, והמלחמה פה היא מלחמת דת.

את פעילי תג המחיר מנחים מספר גורמים: הראשון הוא חוסר האמון במערכת, השנייה היא חוסר האמון בצה"ל, השלישית היא שנאה לערבים והרביעית היא הסיפוק מהמעשה, ולכולם יש פתרון פשוט.

 מבחינת הפעילים – המדינה אשמה. לא פחות.  הם התייאשו ממנה. המדינה לא מסוגלת לקיים את המטרה הבסיסית ביותר שלה, קרי הגנה על תושביה. היא גם לא מסוגלת לסייע להם בתחום הקניין – כי כל בנייה היא בלתי חוקית, וכל שטח שפלסטיני יטען לבעלות עליו באמצעות ארגון מסוים – טענתו תתקבל. כשהחוק הישראלי לא מוחל על המקום בו הם חיים, הם נחשבים בהכרח פחות. כשהזכויות האזרחיות שלך מוטלות לפתחו של אלוף צבאי, אתה נמצא בתת-מדינה.

הנהגת המתיישבים איבדה שליטה עליהם במחאות נגד הגירוש מגוש קטיף, שם איבדה את הרלוונטיות שלה בקרב הציבור שלה. כיום על אף חילופי גברא היא ממשיכה בדיוק באותן השיטות, כפי שנהגה בהסכמי אוסלו ובגירוש מגוש קטיף. אולי זה נובע  מהתלות במדינה שפועלת לעיתים נגדה, ומנגד המחויבות לאוכלוסייה בשמה היא פועלת. עבור ההנהגה, תקריות תג מחיר הן כמו שסתום לחצים, הם יוכלו לשחרר קצת קיטור.

צה"ל, שאמור להגן עליהם, אינו תמיד עושה זאת. לעיתים אף במקום לייצג את האתוס של צבא העם, עבור נוער הגבעות מייצג את צבא ההרס, כפי שפעל בגוש קטיף, וכפי שפועל המנהל האזרחי. כמות התקריות הבטחוניות שקורות בכל יום אמנם אינן מגיעות לגופי התקשורת העיקריים – אך עבור מתנחלים רבים מדובר במציאות יומיומית. הצבא שאמור לשמש כח מגן, לא תמיד מסוגל לפעול כך הלכה למעשה. תג המחיר נגבה למעשה בעיקר על הריסת מאחזים בלתי חוקיים, בייחוד בתקופה בה אין אפשרות ממשית להרחיב ישובים ולפתח את מפעל ההתנחלויות.

את המלחמות שלהם מול צה"ל הם מקיימים על ידי פגיעה בערבים, מה שמסבך את צה"ל, ולך תסביר איך חבורה של אידיוטים נכנסה לכפר וכמעט חוותה לינץ', איזו הצדקה יש להם להיכנס לכפר? במקום להתמודד עם ביעור הרע מקרבך, הם מנסים להצית ריב ומדון עם הערבים, לשווא. הכל נועד להתנגח – לא לפתור שום דבר.

וכמה קל לתקשורת לבקר אותם, להוקיע אותם, להיכנס בהם. הרי ברור שככל שלמעשים שלהם יש יותר רעש, יותר חשיפה ויותר במה – הם ימשיכו לעשות את זה.  בכל פעם שהתקשורת מסקרת את הגרפיטי, היא נותנת להם סיפוק. תראו כמה מילים נכתבו על ריסוס גרפיטי באיזה כפר נידח שמעולם לא שמעתם עליו קודם. כן, זה מעשה עוולה, כן זה פשע שנאה, זה ונדליזם, הוא מוכרח להפסק. אבל האם חשבתם, עורכי מהדורות החדשות, שברגע שתפסיקו לפרסם את זה – זה פשוט יוציא את העוקץ מהמעשה?

הפתרון למעשה תג המחיר הוא פשוט. תתעלמו ממנו. ככל שהם יזכו ליותר חשיפה תקשורתית, המעשים יגברו. כותרות ראשיות טופחות להם על האגו, הגדרת גרפיטי כטרור תולות את הריסוס על אילן גבוה, והתבטאויות של בכירים כנגדם רק מוסיפה דלק ללהבות. לפעמים אי הכרה גדולה יותר מהוקעה.

ולפעילי תג המחיר – עליכם להבין את משמעות הנזק שאתם גורמים למפעל ההתיישבות. נכון, התקשורת אינה מסקרת את הניסיונות לרצח המתקראים 'פיגועים', 'ידויי אבנים', 'בקבוקי תבערה' וכו', אך ריסוס גרפיטי אינו פיתרון, וגם לא שריפת מסגדים. במלחמה הזאת יש צדק, אך צריכה להיות גם חכמה. במקום להירתע ולפחד מפני היום בו יפנו אתכם ולהילחם בצבא שאמור להגן עליכם תנהגו כפי שאתם רוצים באמת. תאמרו בפה מלא – אנחנו מתנגדים למה שנעשה פה. תפתחו במרי אזרחי. אם אתם חשים שאין לכם ייצוג – הפסיקו לשלם מסים. אם אתם חשים בגידה על ידי מוסדות המדינה – התנתקו מהם, מתוך מוכנות מלאה לשאת במחיר ובתוצאות. עבורכם ועבורנו זכרו: " תן דעתך שלא תקלקל ותחריב את עולמי, שאם תקלקל אין מי שיתקן אחריך(קהלת רבא).

קצת על הממשלה

זה באופנה עכשיו להשתין בקשת על ממשלת ישראל. מפלגת יש עתיד מוציאה את פעיליה להפגין למען השלום, תוך כדי התעלמות מוחלטת מהתהליך המדיני. הבית היהודי מבקשת שנחזיק בה חזק לפני שהיא תעזור. וזה קטע. כי כולם אמורים להיות בממשלה, איכשהו כולם הפכו להיות לואיליים בערך כמו פייגלין. הם נחשבים בקואליציה כשסופרים אותה בגדול, אבל בפועל נראה שבכל יום יש אופוזיציה חדשה לממשלה מבית.

בהפגנה של אם תרצו נגד הקרן החדשה עלה לדבר חה"כ שמעון אוחיון(ישראל ביתנו) בפני הקהל. הוא התלונן על כך שהממשלה לא עושה דבר כנגד המסתננים ולא עושה מספיק כדי לגרש אותם ולהגן על תושבי דרום ת"א. הגם שאולי עובדתית הוא צודק, היחס אל הממשלה שלך אמור להיות לויאלי. אופיר אקוניס(הליכוד) הגדיר את המו"מ כטעות ודאג להזכיר מה יקרה אם נתניהו יגלוש שמאלה. גם יריב לוין דואג להזכיר זאת בפורומים שונים. ציפי לבני(התנועה) הספיקה לצאת על בוגי יעלון(הליכוד), שנאלץ להתנצל על דבריו לאחר שיחה עם ראש הממשלה(ליכוד) בעקבות דבריו נגד ג'ון "משיחי ואובססיבי" קרי.

במקביל, מתקדמים להם כל מיני תהליכים, כשממעל לכל עומד לו כמו פיל בחדר המום המדיני שמפרק את הימין מבפנים. לבני ונתניהו מובלים על ידי אביגדור ליברמן בדרך לקבל את רעיון חילופי השטחים, שהופך בהדרגה להיות חילופי אוכלוסיות.

באופן פרדוקסלי, השמאל שמאשים את הימין בגזענות במשך שנים מובל כעת על ידי ליברמן(ליכוד-ביתנו), הגזען החשוך והפרימיטיבי אל עבר היפרדות גדולה ככל הניתן מהאוכלוסיה הערבית, כשגם יאיר לפיד(יש עתיד) מציע רק דבר אחד – להיפרד מהפלשתינאים לשלום. כשהאמצעי, קרי היפרדות, הופך להיות המטרה – המטרה הראשונית, שלום, הולכת לשלום.

 

קצת על המורשת

פעם, כשאדם נפטר, העדיפו להזכיר רק בשבחו. סיפרו על מעשיו, העריכו את עקרונותיו, ספדו לו לפי זכרו. ואז יום אחד, לפני כמעט שני עשורים קם אדם וסיים חייו של מנהיג. אותו מנהיג אמנם נבחר בצורה דמוקרטית, ואף פעל מתוכה על מנת לקדם את הדרך בה האמין, אך בדבר אחד הוא טעה – הוא התעלם ממתנגדיו. הוא העלים אותם מעיניו, ונעזר בתומכיו על מנת לקדם תהליך שהיה רצוי לחלק מהעם. ואז יום אחד, כסכין בלב האומה, נורו בגבו שלושה כדורים.

ביום שאחרי החלה הצעדה והקדמה והשרשת המורשת. בין לילה הוקם נוער הנרות, שבכה וזכר רק דבר אחד – איך הימין רצח את השלום. השלום, שהיה כה קרוב, נורה בלילה קר בנובמבר. ומיד לאחר מכן, כל מי שהתנגד להתגשמות החלום, הפך להיות חשוד מידי, לאויב המורשת. הנרצח נזכר כגיבור צבאי ומושל דגול, כאדם אמיץ העשוי ללא חת, כמנהיג. מאז הירצחו, אפשר לומר בפה מלא – השמאל חסר מנהיג. הוא אמנם פועל בכל חזית אפשרית, אך הוא חסר אהדה בציבור. העובדות בנוגע לפועלו, אגב, נתונות גם הן למחלוקת. אבל את מי זה מעניין – העיקר שיש מורשת.

בשבת שעברה נפטר אריאל שרון. לשרון היו ביצים, אך לא היה לו אלוקים. הוא היה בולדוזר – התקדם בכל הכח לפי מה שחשב שמתאים. הוא התיר את הטבח של סברה ושתילה, וחצה את התעלה, ופינה את ימית וגירש את תושבי גוש קטיף, הכל קרה תחת ידו. אבל כמו מורשת רבין, השבוע ניסו להקים את מורשת שרון.

הבעיה שלכל זה נכנס משרד החינוך, שניסה ללמד את פועלו של שרון משל היה מלך יחיד מסוגו, ללא מורכבויות וללא בעיות במלכותו. ולא רק כך אלא גם עיוותו את ההיסטוריה עבור התלמידים, על מנת שאלו יוכלו 'לעכל' את המידע בקלות.

בין כל הנושאים הללו, ההתייחסויות לאירועים כמו מלחמת לבנון, הדחתו של שרון מתפקיד שר הביטחון וההתנתקות השנויה במחלוקת מועטה ביותר, ואפילו התמונות שנבחרו מאירועים אלה נבחרו בקפידה: תמונה של שרון עם ראש הממשלה דאז, מנחם בגין, בבופור במלחמת לבנון, לא ועדת כהאן, ובוודאי שלא תמונה קשה של הטבח בסברה ושתילה; ולחיצת יד עם יו"ר הרשות הפלסטינית, אבו מאזן, בנושא ההתנתקות, כאילו שמהלך ההתנתקות היה הסכם שלום ולא מהלך חד-צדדי.

ציטוט: וואלה

וכך שוב השמאל מצליח איפה שהימין נכשל. בזמן שהאחרונים התעסקו ב"למה לא התייחסתם ככה לשמיר", עברו הילדים של כולנו חינוך מחדש, פתאום אני נזכר בתנ"ך, זה שאותם אנשים שמחנכים מחדש את הילדים שלנו ל"ציונות" מנסים להדחיק. שם איכשהו מוצגים החטאים, הנפילות, השגיאות במהלך הדרך, כי חלק מהמורשת של התרבות העברית הוא שלא משנה כמה גדול אתה, תמיד אפשר ליפול, ולכן תמיד צריך להתאמץ. בינתיים, התרבות הנוכחית מנסה שוב ושוב לפטור את הילדים שלנו מקשיים מחשבתיים כלשהם ומעודדת בורות במקום.

קצת על ההפגנה

בסינמטק בתל אביב התכנסו כמאתיים-שלוש מאות אנשים, במחאה נגד מעורבות הקרן החדשה לישראל בקמפיין המסתננים, בעד תושבי דרום תל אביב ולציין את חג הט"ו בשבט. במשפט אחד, נראה לי אפשר להסביר למה ההפגנה לא עבדה – היא לא הצליחה להבין אם היא בעד תושבי דרום תל אביב, או נגד הקרן החדשה – או שזה בעצם אותו דבר. אבל זו לא הייתה הבעיה שלי עם ההפגנה. אני מכיר הרבה פעילים באם תרצו, רבים מהם מכירים אותי. ובכל זאת, משהו לא עבד עבורי בהפגנה. השירים והקריאות לא זרמו, היו הרבה דוברים(יותר מדי), ומשהו חסר שם. דיברתי עם פרופ' אשר כהן שמיד ידע לשים את האצבע. "אין פה כתומים", הוא ירה. "תבין, כמה סרוגים יש כאן?", היינו מיעוט באופן מובהק. "ואז, כשהיום יגיע, מה נגיד?". ואכן, הימין והציונות הדתית הם שני גופים נפרדים.

אבל זה לא זה. האמת היא שהבעיה בהפגנה הזאת היא שאין פתרון אמיתי מוצא. לגרש? אי אפשר, זה נוגד אמנות בינלאומיות. זה גם נשמע גזעני ונורא. להשאיר? אי אפשר, תראו את תושבי דרום תל אביב. לתת להם עבודה? גם לא, כי אז הם יבואו הנה, וכבר עכשיו הם ממחזרים את טיעוני הערבים והשמאל הרדיקלי על כך שאנחנו צריכים לחזור לפולין, כי הסיבוב הקודם שלנו שם היה נורא מוצלח. הבעיה היא שאפילו אני – שבשבוע שעבר קראתי לנהוג בשיטת "ואהבת את הגר", הבנתי שבסיבוב הזה אין ברירה, השמאל הגיע אליהם קודם והשחית אותם. אין שום אפשרות לעשות שום דבר.

קצת על המום

משה יעלון עבר השבוע חיסול ממוקד. יום לאחר שנגמרו הכותרות על אריאל שרון, ניצל שמעון שיפר(ידיעות) תדריך של שר הביטחון על מנת להבהיר את עמדתו הניצית של בוגי. "משיחי ואובססיבי" הוא קרא לשר החוץ האמריקני, ובצדק. בהתחלה עלתה תהייה – למה ידיעות יפרסמו משהו כה ניצי נגד המו"מ? הרי הם בעד. ומיד החלה מתקפת השמאל על יעלון. 'הוא חייב להתנצל', אמרו לבני והרצוג, שאף הגדיל לעשות והציע ללבני להצטרף אליו לאופוזיציה. ואז האמריקנים נלחצו, ונעלבו, ודרשו התנצלות. נתניהו דיבר עם יעלון והסביר לו שלא אומרים דברים כאלו – והנה, בוגי התנצל, ועכשיו נראה אותו שוב פוצה פה נגד התהליך המדיני. כי לא רק ג'ון קרי משיחי ואובססיבי, אלא גם שמעון שיפר. הם רוצים שלום ויהי מה, ובשביל זה הם יתנו לקול ההיגיון לדבר – רק כדי להבהיר לו שבעבור הזכות להשמעת ההיגיון הוא יצטרך לשאת בהשפלה פומבית.

קצת על המינתיפאדה

להיטי השבוע: טילים מעזה, פיגוע ירי בשומרון, טילים בזמן הלווית שרון, יידוי אבנים בכל רחבי השומרון ועוד. רק כדי לוודא – תופעות הטבע הללו נגרמות על ידי ערבים.

קצת על אנטי פרגמטיזם

זה בא בכל מקום. גם בפוליטיקה. הימין חייב להתעורר ולהבין מה החלום שלו, אחרת הוא ימשיך להפסיק בכל אתר ואתר. אנחנו נמצאים במלחמת תרבות. השמאל נלחם כל הזמן בכל החזיתות, לעבר מטרה מובהקת. המטרה היא שלום, המטרה היא שוויון, המטרה היא צדק. הימין לא נלחם באותם כלים, הוא לא מבין כמה הוא מפגר מאחור. אין לו אלטרנטיבה לשלום, הוא לא מבהיר שהשוויון הוא כשלון ושלצדק יש הגדרה אחרת. על "לא מדברים עם רוצחים" השמאל עונה ב"שלום עושים עם אויבים", על בנייה בשטחים הרכיב השמאל את משוואת ה"שטחים תמורת שלום". בראיה התרבותית הפשוטה, השמאל הורג את הימין בלי להרים יד, אלא אצבע. המלחמה הזאת היא מלחמת תרבות. כדי לנצח בה – צריך להיכנס לתקשורת, לאקדמיה, לבתי המשפט, לפוליטיקה ולקבוע את הערכים. אחרת, לא משנה כמה בתים נבנה באיו"ש, השמאל ישלוט פה לעד. ואם אתם רוצים לחקור יותר לעומק רוצו לקרוא את "למי יללו התנים" של שמואל שניידר – הוא מסכם את מה שקורה פה מאז שנות ה-60' בצורה מופלאה.

קצת על  יִתְרוֹ 

מעמד הר סיני ראוי ליחס מיוחד, לא לניתוח רגיל של המהות שלו, כי אחרי כל המסע הארוך – מארץ כנען, אל מצרים וחזרה עד שהופכים את הארץ לארץ ישראל, צריך להבין לשם מה נוצר הכל, מהי התכלית של עם ישראל. מדוע יש מעגל חוזר של אהבה וקבלת ה' ואחריה עבדות ארוכה ואז – כשהעם יוצא אז מיד הוא מאבד אמונה ואז שוב צובר אותה ושוב מאבד אותה והנה – פתאום מגיעים למעמד הר סיני.

כשאדם גורש מגן עדן, נתן לו הקב"ה משימות: לעבוד את האדמה, ובמאמץ יאכל לחם. זה היה די פשוט, לא כל כך מורכב. אבל אחרי כמה דורות ראה ה' שלא די בכך, והחריב את העולם במבול, ניסה להתחיל מחדש. הוא אישר בדיעבד את אכילת הבשר, הגביל אותה בכך שיש להרוג קודם, אך שוב – לא היה די בכך. האנושות התאחדה בשחיתות דרכיה,  ולפתע ראה ה' את בניו מנסים להילחם בו, עד שבולל ביניהם. הוא ניסה להתחיל שוב מחדש, עם אברהם, ויצחק ויעקב, והגלה אותם למצרים על מנת שישתעבדו. המסר שהם יפיצו לעולם יהיה המסר שמלווה ועוטף את כל התורה כולה – בשורת החירות. חירות האדם לבחור לרעה בגן עדן, היא אותה חירות שניתנת לעם ישראל בהר סיני כשה' אומר: הנה הטוב, תחיו כך – אם תרצו, ואם לא – אז לא.

ונקודה נוספת שחשוב לי לציין, אותה למדתי מיוני רוזנק, שמביא בקטע הזה פירוש אחר, חדש, אותו למדתי בשבועות, עת היינו ברחובות באירוע של 'שערים'. בנקודה הזאת, טוען רוזנק, כדאי שנסתכל לרגע גם בסנה הבוער. נשרף אך לא אוכל. אם נסתכל במילים של מעמד הר סיני, משה מסביר לה' כי העם לא עולה להר כי ה' ציווה אותם לא להתקרב אליו. אלא שה' לא אומר לעם לא לעלות, אך מקבל את המצב.

על פי רוזנק, למצב הזה אמור להגיע עם ישראל, זהו המצב אליו חותר ה', זה המצב אליו חותר ה'. אחרת לא ברור מדוע משה אומר לה':"לא יוכל העם לעלות אל הר סיני", והרי נאמר כאן שהם דרושים לעלות? אם נאסר עליהם לגעת, כל שכן נאסר עליהם לעלות. אך האמת היא אחרת. העם מפחד מאש ה', ודובק באמרת משה הראשונה – הגבל את ההר, אל תגעו בו! וזוהי הטעות. כאן אמור היה עם ישראל לעלות אל ההר, מלא האש, בוער מקדושה, להשרף – אך לא למות. זהו עקרון שלא ניתן להבינו במיוחד בעולם בו הייתה אז שריפת אדם שנועדה כביכול לעבודת אלילים, והרי זה בדיוק עקרון יהודי חזק – לבצע מעשה שמוכר כתועבה, או כרעה, למען הקודש. אז, כמו במעשה אדם הראשון, ההצמדות לאיסור יוצרת חוסר אמון מסויים בה'.

ואני משליך את ההצמדות הזו לימינו. עם ישראל נצמד לשלושת השבועות כמעט אלפיים שנה, אלו שנכתבו בשיר השירים האוסרת עליו לעלות בהר, ובסופו של דבר נשרף הוא במדבר אירופה. הוא לא אוכל, כי הוא נצחי. ואז קמה המדינה ובנסי ניסים ניצחנו את מלחמת ששת הימים – וקיבלנו את הר הבית לידינו, אך אז, כמו בהר סיני – "לא יוכל העם לעלות אל הר סיני, כי אתה העדתה בנו לאמר הגבל את ההר, וקדשתו".