קצת על הרבה – מוצ"ש בְּשַׁלַּח

ממה אריאל שרון התחמק, ומי חזה שהוא יפטר מן העולם דווקא בשבת? מה הקשר בין ברני סטינסון ואנטי-פרגמטיזם? ומי ייפגע מהרפורמה של שי פירון?

קצת על מסתננים | קצת על המום | קצת על תג מחיר | קצת על מינתיפאדה | קצת על הבגרויות | קצת על הרבה | קצת על אנטי פרגמטיזם | קצת על הקרח באמריקה | קצת על שרון | קצת על הידברות | קצת על בְּשַׁלַּח 

קצת על מסתננים

לוקח זמן להבין מה קורה פה. קמפיין מסודר ומדויק שנועד לשנות כאן סדרי עולם. זה החל ב'צעדה' שלהם מערד אל עבר ירושלים. זה נמשך השבוע, עם השביתה, המחאות בכיכר רבין, המחאות בירושלים. פיהם מדבר גבוהה גבוהה, על חירות, על "גרים הייתם בארץ מצרים", אבל לצד המחאה – הם גם שובתים. האבסורד הוא שבעלי העסקים שמעסיקים  את המסתננים תומכים בהם, ומוכנים לשלם את המחיר.

טיעון ההגירה כנגד היהודים העולים ארצה הוא טיעון ערבי-שמאלני ראשון במעלה
טיעון ההגירה כנגד היהודים העולים ארצה הוא טיעון ערבי-שמאלני ראשון במעלה

מי שעומדת מאחורי כל המאבק למען הזכויות הזה – הקרן לישראל חדשה. כבר שנים ש'הקרן לישראל חדשה' בוחשת בקלחת הישראלית. היא לוקחת נושאים ערכיים, מהותיים, מקדמת את זכויות המיעוט ואת המאבק עבור מי שקשה לו, ובמקום לפתור את הבעיה עצמה – היא מנצלת אותה על מנת לחתור תחת ערכי היסוד של מדינת ישראל. כשהיא קידמה את זכויות האדם בעזה, היא לא עשתה זאת אלא על  מנת להרכיב את דו"ח גולדסטון, או במילים אחרות – לנגח את ישראל. כשהיא הרימה את המחאה החברתית, היא עשתה זאת על מנת להדיח את נתניהו הקפיטליסט הימני. לפני מספר שבועות היא הוציאה את הבדואים לאינתיפאדה נגד תכנית פרוואר, ועכשיו המסתננים.

הקרן כמובן פועלת בכל הכיוונים הללו בכל רגע נתון, ובגרונה רוממות הדמוקרטיה, אך במעשיה חתירה מתמדת תחתיה. והאידיוטים השימושיים של ה'דמוקרטיה', שמדברים כנגד חוק העמותות לגווניו השונים אינם רואים כיצד הם מסייעים לקרן שממומנת, מה לעשות, על ידי מדינות זרות ועל ידי אינטרסים זרים. אנשי הקרן מונעים מהרצון להכפיש את ישראל כמדינה ולקעקע את יסודותיה, או כפי שויקיליקס מצטט את חדווה רדונביץ, סמנכ"ל הקרן: "היעלמותה של המדינה היהודית לא תהיה טרגדיה".

 השמאל, בעקבות שיטות הקרן, מתפצל בנושא הזה. יש את אלו שמבינים את הסכנה הדמוגרפית, ויש את אלו שדוחים את האפשרות הזו. עיכול המסתננים נעשה לא פשוט עבורם. גם הערכים האוניברסליים ביותר לא מצליחים להסביר את הפשיעה, את ההזנחה, ואת הבעיות שיוצרים המסתננים לריכוזי האוכלוסין הקרובים ביותר אליהם.

הימין, לעומת זאת, מתכנס לעמדה הבדלנית המבוהלת שלו, עד כדי כך שהוא משתמש ברטוריקה דומה לזו שהוא משתמש בה נגד הערבים – 'מסתננים החוצה', 'הסודנים הם סרטן בלב האומה' ועוד. הם מנסים, ובצדק, להפריך את הטיעונים האפריקניים על היותם פליטים.

למרבה הצער, שתי השיטות הללו, לא עונות על הבעיה עצמה – עשרות אלפי אפריקאים נמצאים כאן בארץ,  ולסלק אותם מכאן יהיה לא פשוט, על אף שנעשו ניסיונות כאלו. הקרן החדשה לישראל,  שכבר שנים חותרת מתחת ליסודות מדינת ישראל הביאה בעיה ערכית ומוסרית ראשונה במעלה לראש סדר היום. מה עושים עם המסתננים? אי אפשר להחזיר אותם הביתה,  פליטים או לא.

אבל יש דבר אחד שבו הקרן החדשה נמצאת צעד אחד קדימה – הם נותנים לאפריקאים את האפשרות לחלום. לכן הם גם משתלטים על התודעה של האפריקאים בלי בעיה, ובשמם האפריקאים קוראים לנו לשוב לפולין ולרומניה.

 נניח בצד את הקמפיין המתמיד של הקרן, כי במציאות הזאת יש להביט באמת בפנים ישרות ולשאול – מה האמירה המוסרית שלנו. בלאו הכי יש כאן הרבה לא יהודים: יש צ'רקסים, יש בדואים, יש עובדים זרים וכמובן – ערבים. הסוגיה הדמוגרפית רגישה אצלנו גם ככה. האם זה מה שאנחנו רוצים? לפחד לעד ממיעוט חיצוני שהוא אינו אנחנו?

לא מדובר פה רק בשואה שרודפת את התודעה שלנו, מדובר גם ב'גרים הייתם בארץ מצרים', כפי שציטטו הפליטים את תורתנו. כי אם הימין היה מביט במסתננים הללו ורואה אותם כפי שהם – בני אדם, ולא זרים שיש לגרש, אולי היינו יכולים להתמודד עם הבעיה בצורה הראויה והמוסרית. יש עובדים זרים שמועסקים בחוזה – עם תום החוזה שלהם יש להשיבם לביתם, אחר כבוד. את האפריקאים, לעומת זאת, קשה להשיב. אותם צריך ללמד את הערך 'להיות עם חופשי בארצנו', ללמד אותם איך לבנות את הבית שלהם, ללמד אותם את חלום ירושלים – החלום לשוב הביתה, ולבנות שם בית חדש.

כל עוד הימין והשמאל הציוני ירצו רק לגרש אותם, מי שיעמוד לצידם יזכה לתמיכתם. גם בראיה הפרגמטית הפשוטה, מוטב לנו להיאבק על זכותם של המסתננים לחלום על עתיד טוב יותר, ולהציע להם חלומות אחרים.

קצת על המום

ישראל נושאת ונותנת עם האמריקנים, האמריקנים נושאים ונותנים עם הליגה הערביתהפלשתינאים בינתיים לא מוכנים לחתום על כלום, והימין מתפורר אל תוך עצמו, בעוד האמריקנים ממשיכים ללחוץ גם על הערבים וגם על היהודים לעשות דברים שאיש מהם לא יהיה מרוצה מהם. לפיד קופץ בראש בעודו מבין איך הוא לאט לאט הופך להיות לא רלוונטי.

אז מה יהיה בסיס הסכם המסגרת, או המסגרת להסכם? האם זו תהיה היוזמה הסעודית? או שמא התכנית לחילופי שטחים – שמקדם כבר למעלה מעשור אביגדור ליברמן? האפשרויות ממשיכות להתגבש, כשמסתבר שנתניהו הציע לחכור את ההתנחלויות למשך יובל שנים עד אשר יגיע השלום, כשמכל הכתבות שעולות, ניתן לראות שהתהליך המדיני דווקא מתקדם, שכן שבוע אחר שבוע אנו שומעים על פתרון נוסף לסכסוך הישראלי-ערבי.

מכל האפשרויות כולן, האפשרות הריאלית והמדוברת מכולן היא זו שמעלה את קרנו של שר החוץ: סוגיית חילופי השטחים. ביום שני פורסם ב-וואלה! על כך שחבר צוות המו"מ האמריקני החדש דיוויד מקובסקי, אשר הצטרף לדיונים לפני כחודשיים,  נועד עם דני דיין ופנחס ולרשטיין. מקובסקי מכיר את פתרון חילופי השטחים ככל הנראה טוב מכולם, היות והוא עבד על מסמך לו קרא 'לדמיין את הגבול', ובו הציע שלושה תרחישים לחזון זה. כעת, נראה שאפשרות חילופי השטחים נראית כרצינית ביותר בעיני האמריקאים, שעובדים כעת על הכרה ערבית ביהדותה של ישראל.

ליברמן. רלוונטי יותר מאי פעם. צילום: פלאש 90
ליברמן. רלוונטי יותר מאי פעם. צילום: פלאש 90

הימין מצידו ממשיך בתהליך ההתפוררות. ליברמן מושך לכאן, בנט מושך לשם, הליכוד מבולבל ומפורד. האפשרות שממשלת ימין נושאת ונותנת בהובלת ציפי לבני ואביגדור ליברמן על חלקי ארץ ישראל גורמים לכולם להיות קפוצים ומתוחים, כאשר גם אחמד טיבי מצטרף לקלחת ומאתגר את הימין ואת ישראל בכלל לענות על השאלה: "מה אתם רוצים לעשות עם ערביי ישראל?". חוטובלי מוכנה לקבל עוד כאלו, סער לא מוכן שיבטלו אזרחות, ורק נתניהו שותק ומותיר את כולם להתבוסס במיץ של עצמם, כשכולם תוהים – מה עובר לו בראש.

קצת על השלג

אפילו "עצור" מכוסה. צילום: רויטרס
אפילו "עצור" מכוסה. צילום: רויטרס

אגב המום וארה"ב,  כפי שקרה פה בעשרה בטבת, אז השלג הטיל מצור על ירושלים. נדרשתי לטעון כי המשמעות מובהקת – ירושלים בסכנה. והנה, המדינה שלוחצת אותנו כבר כמעט חמש שנים להקפיא את הבניה סבלה השבוע מאותה מנת קור.הפעם הקודמת בה ניתן היה לקשור בין מזג אויר משוגע בארה"ב למתרחש בישראל היה בקיץ 2005, מעט לאחר ההתנתקות, אז הוריקן בשם קתרינה היכה בניו אורלינס.

קצת על המינתיפאדה

התקריות הבטחוניות גוברות והולכות מדי יום. ערבים מיידים אבנים לעבר קו 160(גילוי נאות – הקו המחבר בין קרית ארבע, בא אני גר, לירושלים – ע"ל) כמו גם בקבוקי תבערה. גם בשומרון המצב לא מעודד במיוחד. ערבים יידו אבנים לעבר קבוצת תלמידות יהודיות ברובע היהודי בירושלים. ביום שני האחרון קבוצה של כחמש עשרה ערבים ואנרכיסטים חדרו לשטחי מרעה סמוך למצפה יאיר בסוסיא ותקפו רועה יהודי ושני תושבים שנחלצו להגנתו. השלושה הותקפו במוטות ברזל ואבנים ונפצעו בפניהם ובראשם. לשניים מהם נשברו שיניים וישנו חשש כי נשברה גם הלסת. אחד נוסף סובל מפגיעת ראש. השלושה מפונים לבית החולים הדסה עין כרם בירושלים. ככל הנראה עוכבו במקום מספר ערבים, וערבי אחד נפצע באורח קל.

כמובן, צריך לפנות כמה שיותר מהר את כל היהודים משם, כדי שהערבים יפסיקו לתקוף אותם. בלי קשר, ביום חמישי ערבים מרצועת עזה ירו שלוש רקטות לעבר גדר המערכת בעוטף עזה. כשדוחים משהו למועד מאוחר יותר, המועד חייב להגיע מתישהו.

קצת על שרון

ביום חמישי העלה העיתונאי חגי הוברמן פוסט בפייסבוק על אריאל שרון:

" מחרתיים, בשבת, י' בשבט, ימלאו בדיוק 10 שנים להודעה הדרמטית של שרון, בראיון לעיתונאי יואל מרקוס מ'הארץ', על החלטתו לעקור את כל יישובי חבל עזה ולהחריבם עד דק. אמנם קדם לראיון הזה נאומו המפורסם בפורום הרצליה, בו טבע את המונח 'התנתקות', אבל באותו יום, י' בשבט תשס"ד, הבהיר שרון בדיוק למה כוונתו: עקירת כל יישובי חבל עזה, עד האחרון שבהם. "

הפוסט נמשך אמנם אחרי כן, אך ברגע שקראתי את הציטוט הזה, הבנתי כי אריאל שרון ייפטר מן העולם עשור לאחר שקיבל את ההחלטה להתנתק מעזה, ואז ינותק הוא מן העולם. השורות הללו נכתבו רגעים לפני כניסת השבת.

וכעת, משנפטר שרון מן העולם, נודע לי כי על פי הזוהר, מי שנפטר בשבת חומק מטיהורי הגהנום. יהי זיכרו ברוך.

קצת על תג מחיר

הרבה זמן אני כותב על כך שפושעי תג מחיר שוב ושוב מואשמים, שוב ושוב התקשורת מפרסמת את התקריות ושוב ושוב – אין עונשים, אין אישומים, אין הרשעות. מכאן הנחתי שיכול להיות שהכל בדותא ושקר, כשמקרה טובא זנגרייה עומד לנגד עיניי. והנה, הפעם נתפסו, עם המכנסיים למטה, עם המכות שקיבלו מהערבים ועם התלות המוחלטת שלהם בחיילי צה"ל.

וזה כואב, וזה מביך וזה משפיל. וזה חייב להיפסק כאן. האמירות החוזרות ונשנות מפי בכירים על כך ש"תג מחיר זה טרור" היא מחד עלבון לאינטיליגנציה ולטרור גם יחד, ומאידך היא נכונה ברמה מסוימת. כפי שטרוריסטים פועלים על מנת לקבל במה תקשורתית לרעיונות ולמחוות שלהם, כך גם פעילי תג מחיר מנסים להשיג חשיפה תקשורתית גבוהה יותר, כאשר המסר שלהם ברור: עוצמה לישראל, גבורה לדורות, הערבים לא ישפילו אותנו. את המלחמות שלהם מול צה"ל הם מקיימים על ידי פגיעה בערביים, מה שמסבך את צה"ל, ולך תסביר איך חבורה של אידיוטים נכנסה לכפר וחוותה לינץ', איזו הצדקה יש להם להיכנס לכפר? במקום להתמודד עם ביעור הרע מקרבך, הם מנסים להצית ריב ומדון עם הערבים, לשווא. הכל נועד להתנגח – לא לפתור שום דבר.

והמדינה אשמה לא פחות, כי הם התייאשו ממנה ובצדק. כשהמדינה לא מסוגלת לקיים את המטרה הבסיסית ביותר שלה, קרי הגנה על תושביה, אין לה הצדקה. כשהחוק הישראלי לא מוחל על המקום בו הם חיים, הם נחשבים בהכרח פחות. כשהזכויות האזרחיות שלך מוטלות לפתחו של אלוף צבאי, אתה נמצא בתת-מדינה.

המדינה היא לא הגוף היחיד שמזניח את החבר'ה האלה. כשהתקשורת מסקרת את הגרפיטי, היא נותנת להם סיפוק. כשהתקשורת לא מסקרת ידוי אבנים של ערבים, היא מספקת להם הצדקה. ותראו כמה מילים נכתבו על ריסוס גרפיטי.

גרפיטי הרסני.
גרפיטי הרסני.

הנהגת המתיישבים שמפחדת לחזור למחוזות של גוש קטיף, אז איבדה את הרלוונטיות שלה ממשיכה בדיוק באותן השיטות, כפי שנהגה בהסכמי אוסלו – בגלל התלות במדינה מחד, ובגלל המחויבות לאזרחים מאידך היא נותנת להם להתפרע. אולי הם יוכלו לשחרר קצת קיטור, אולי יוכלו להפחיד את הערבים יותר ממה שהערבים מפחידים אותנו, כי בינינו תמיד צריך משוגעים שיילחמו עבורנו.

המחיר של התג מחיר גבוה מדי. את המלחמות שיש לנו מול הערבים צריך להילחם – לא כהצדקה למלחמות שלנו מול צה"ל, אלא כי צה"ל לא מצליח להגן עלינו. אלו שני דברים שונים. אם צה"ל לא מסוגל להגן עלינו ויש לנו בעיות איתו, אז נפעל מול המדינה. 'אין מיסוי ללא ייצוג' דרשו המתיישבים האמריקנים מהממלכה הבריטית. אם המדינה לא מוכנה להכיר במתיישבים באיו"ש או בנוער הגבעות והם רוצים לפעול מחוץ לגבולות המדינה – שיעשו זאת כרצונם, אך שלא יצפו אח"כ שצה"ל יחלץ אותם מהכפר, ואולי – לטובתם, שיתנתקו מהמדינה, כמו שהם רוצים.

קצת על הבגרויות       

תנו לי לראות אם הבנתי נכון. כדי לפתור את בעיית ההשכלה הגבוהה בישראל, מנסים לפתוח את השערים לכמה שיותר תלמידים. על מנת לעשות זאת, הם מצמצמים את טפסי הבגרויות, לא יתנו מועד ב' למי שירצה לשפר – אלא אם הוא נכשל, ירחיבו את המסלולים שאליהם ניתן להתקבל ללא פסיכומטרי, כדי לחסוך שנה למי שרוצה.

אחוז בוגרי האקדמיה בישראל עומד על ארבעים ושישה אחוזים. מה שאומר שאם מישהו רוצה להיכנס לשוק העבודה, בין אם הוא מעוניין בכך ובין אם לאו – הוא מוכרח להשיג תואר אקדמי, מה שמוביל לכך שאם מישהו רוצה להשיג יתרון במצב שבו לכל המתחרים שלו יש תואר, הוא מוכרח להשיג תואר שני, מה שמוביל לכורח של תואר שלישי.

מהפכה בחינוך? (צילום: shutterstock)
מהפכה בחינוך? (צילום: shutterstock)

אז מי ירוויח בדיוק מהשינוי הזה שנועד להקל את הכניסה למוסדות להשכלה הגבוהה, אנשי הפריפריה?

ובכן, וועדת מלץ שבאה לבחון את המבנה הארגוני של מוסדות ההשכלה הגבוהה בישראל אשר פירסמה את מסקנותיה בשנת 2000. הוועדה קבעה אז כי "מטרותיה האוניברסיטה מושתתות בעיקר בעיקרן על הצטיינות בהוראה ובמחקר. מטרות אלו אמורות להיות מושגות תוך מיצוי כישורים יצירתיים, יעילות, תכליתיות, מניעת כפילויות וחסכוניות בניצול משאבים מכל סוג שהוא…".

איכשהו, שבע שנים לאחר מכן, נדרשה הקמה של וועדה ציבורית נוספת שתבחן את הדברים. וועדת שוחט "לבחינת מערכת ההשכלה הגבוהה בישראל".

"מערכת ההשכלה הגבוהה עברה שינויים רבים בשני העשורים האחרונים: ממערכת מונוליתית המבוססת על 7 אוניברסיטאות מחקריות, אוניברסיטה פתוחה וקומץ מכללות, למערכת מבוזרת המורכבת מ-65  מוסדות להשכלה גבוהה הפזורים ברחבי הארץ והמאפשרים לבוגרי בתי ספר תיכוניים העומדים בתנאי הקבלה ללמוד לימודים אקדמאיים…

"אולם למרות התפתחות מרשימה זו ידעה המערכת גם עליות ומורדות, ובשנים האחרונות, בעיקר מאז שנת 2001, הצטמצמו משאביה. הדבר נבע בעיקר מהורדת שכר הלימוד ומקליטת סטודנטים והקמת מוסדות אקדמיים חדשים, ללא גידול מספיק במשאבים." (דו"ח שוחט).

כלומר, ההשכלה הגבוהה נעשתה נגישה יותר. זה טוב, לא? לא. הניידות החברתית שלנו לא השתפרה בעשור האחרון, אלא התדרדה.

ואם תקחו את ההקלות הללו קדימה, תראו שיש רק גוף אחד שמרוויח מההקלות בכניסה למוסדות ההשכלה הגבוהה – המוסדות עצמם. הם יקבלו יותר תלמידים, כלומר יותר מימון. רמת האקדמיה תרד, כי ככל שדבר הופך המוני יותר, רמתו יורדת. המחקר, הוא המטרה העיקרית של האוניברסיטאות, נעשה משני יותר ויותר, כשהתלות במימון הממשלתי רק גובר וגובר. האם הסטודנטים ירוויחו ידע? אולי, אבל האפשרות שלהם לצאת מהפריפריה לא משתפרת באמצעות הכלים הללו. הדבר היחיד שיכול להציל את האוניברסיטאות מעצמן הוא בחינות כניסה לפקולטות עצמן, ועמידה עיקשת על כך.

באשר לרעיונות של פירון לתיכונים, האוטונומיה שהוא מתכוון להעניק למנהלי בתי הספר היא מבורכת. כל בית ספר שיוכל לנהל את שעותיו, את שיעוריו כפי שהוא רואה לנכון ידרש לתת גם אמירה ערכית. הצעד הבא חייב להיות ביטול איזורי הרישום, מה שיגרום לתחרות של בתי הספר להיות טובים יותר בכל. 

קצת על הרבה

החלפנו מבטים
החלפנו מלים
החלפנו משפטים
וככה בין השיטין

העברנו דקות
העברנו שעות
העברנו ימים
וככה בין השורות

נשארנו אנשים
נשארנו חכמים
נשארנו יציבים
וככה לפתע

קיבלנו טירוף
קיבלנו הערכה
קיבלנו הפתעה
וככה יציב.

קצת על אנטי פרגמטיזם

את סוגי הדייטים אפשר למשול לשלושה: סוג הלימון, סוג הבצל וסוג התפוח.

חוק הלימון של ברני סטינסון
חוק הלימון של ברני סטינסון

על פי ברני סטינסון, דמות מיתית מ'איך פגשתי את אמא', על האדם להפעיל את 'חוק הלימון' ברגע שהבין שאין טעם להמשך הקשר. כשהוא עושה זאת, על השותף לא לצפות לשום דבר – ובתנאי שהדבר נעשה עד חמש דקות אל תוך הדייט הראשון. ככל הנראה הוא הושפע על ידי חוק אמריקאי דומה בנוגע ללימונים עצמם.

בניגוד לניסיון המזורז של סטינסון, אני אטען כי הדייטים של לימון הם אחרים לחלוטין. הם אלו שבהם אתה קופץ מאפס למאה בצורה הכי מהירה, לא חוסך בדבר וחושף את עצמך לחלוטין, עד יסודות הבניין שהוא אתה. כשאתה פותח את עצמך, אתה בעצם מביא את השותפ/ה שלך לעומק הישות שלך, אל המיץ. אבל רק בעיה אחת יש כאן – לא כולם אוהבים לימון.

"אז מה השקפת העולם שלך?", היא שאלה בעיניים בורקות. זה היה בערך אחרי שעה של שיחה בה ישבנו ודיברנו וצחקנו והשתעשענו. "זה לא מוקדם מדי?", תהיתי כדרכי, במלמול קל. חושב בקול, ולכן לא בקול רם. ואז התחלתי לספר לה על אנטי-פרגמטיזם, על כך שאת האדם יש לעודד לעשות את מה שהוא רוצה, באופן הכי לא פרגמטי שיש, ועל כך שזה נמצא בכל דבר שאני עושה, כולל הדת. השיחה נמשכה ונמשכה, עד שאפילו הסברתי את השורש הפסיכולוגי לתפיסת האנטי-פרגמטיזם שלי, איך הגעתי אליה ולמה בעבורי היא הכרחית. הייתי על גג העולם, כי הרגשתי שפתחתי את עצמי עד הסוף, ולא רק שעשיתי את זה – זה גם עבד. היא קיבלה אותי כפי שאני.

או כך חשבתי, כשאחרי הטלפון שלה אתמול(רביעי) היא הבהירה שהיא מאוד מעריכה אותי והיא מאמינה שאגיע רחוק, ואיחלה לי הצלחה והכל, הבנתי שהיא מקבלת הרבה דברים, אבל יש לקבל ויש לקבל. הרגשתי כמו לימון. חמוץ, מריר קצת, ובעיקר סחוט רגשית. חשפתי את כל כולי בפניה, והיא פשוט לא אוהבת לימון.

הבצל נראה כמו תמורה עדיפה אולי. שכבה-שכבה, לוקחים צעד-צעד, באופן מדוד, עקב בצד אגודל, אט-אט, עד שמגיעים אל היסוד. במקרה של כישלון לא תרגיש סחוט רגשית, כי הכל לוקח מספיק זמן ובהדרגה, כך שהפגיעה היא לא גדולה. ואם אני חושב על זה, זה מזכיר לי הפיכת קשר ידידותי לרומנטי. יש פן אחד, ואז לפתע נפתח אפיק אחר שגורם לך לראות דברים אחרת לחלוטין, ועולים ועולים בהדרגה במעלות ההיכרות, עד שמבינים את היסודות. ואולי אפילו תראו למה האדם הגיע ליסודות הבניין שלו ומאילו חומרים הוא מורכב לפני שתראו למה הוא פועל כפי שהוא פועל. אבל, כידוע, גם הבצל מעורר את כיסי הדמעות.

הניסיון שלי עם שיטת הבצל הסתיים במפח נפש, כי מעולם לא נתתי לה להגיע באמת אל יסודות הבניין שלי, וזה לקח הרבה יותר מדי זמן עבור שנינו.

ולכאן אני מגיע אל התפוח. התפוח, שבאסוציאציות שלו הוא מתקשר אל האדם הראשון, מוכרח להיות קשור לחיבור המוחלט בין איש ואשה, כיוון ששם היה החיבור בצורתו הטובה ביותר. תפוח אוכלים ביס ביס, ועם כל נגיסה הוא הופך גלוי. שלא כמו הבצל, אין בו שכבות, אלא קליפה. בכל נגיסה מקבלים גם את הקליפה, אבל גם שכבה תחתונה יותר. שלא כמו הלימון, הקליפה של התפוח היא חלק מהותי ממנו, ואי אפשר לקלף אותה ולנתק את הפרי עצמו ממנה. ובכלל – המיץ של התפוח טעים לכולם.

זה הקטע בו אני מספר על היכרות של תפוח עם מישהי. נשלים בהזדמנות הראשונה שתיקרה לפתחי.

קצת על הידברות

השבוע היה המפגש האחרון שלנו כקבוצה. ה"קורס", אם אפשר לקרוא לו כך, נגמר. חני פתחה בתזכורת זריזה של כל מה שעברנו, מליל הנרות, בו למדנו להכיר את הסטיגמות שיצרנו אלו על אלו, דרך משל המערה והמטריקס, איך הכרנו את חלון ג'והרי, והכרנו את הראיה של כמה הוגים בנוגע למהי יהדות, פגשנו את ליאור טל שהציג את היהדות החילונית ההומניסטית, התכוננו לשבת המשותפת, נפגשנו לסופשבוע מלא בתוכן, אחריו דנו בסוף השבוע, התמודדנו עם האפשרויות השונות לשילוב בין יהדות ודמוקרטיה, ובאפשרויות הניצבות בפנינו ביחס להומוסקסואלים, ואז דיברנו על ירושלים ועל הקדושה, ואז נסענו לירושלים וראינו בקדושה, והרב שמואל פפנהיים בא לדבר איתנו על החרדים, ולבסוף דיברנו על אהבה. ואת כל מה שנכתב במשפט הקודם תיארה לנו חני בסבב של דמיון מודרך, כשעינינו סגורות ואנו ישובים בבית הוריה של רוני בגבעת שמואל.

צולם בשבת
צולם בשבת

כל אחד שיתף את החברים במה שהוא ייקח מהתכנית, ברגע שהוא הכי זכר ובדבר שלמד מאדם מסוים בתכנית. אריאל זכה לאות הוקרה ממש על כך שרואה את הטוב בכל דבר, על כך שידע לאזן בין הרצון לחיים 'חופשיים' ובין ההערכה שלו את היהדות, ובהחלט מגיע לו. אני דווקא ציינתי את עדי שידעה לשאול בכל רגע שבו הרגישה כי היא לא יודעת, מה קורה ומה הולך, ומה הסיפור. הדבר היה נכון בייחוד לגבי דברים שקשורים ליהדות.

אני הזכרתי את השבת כרגע המשמעותי ביותר עבורי בתכנית. למי שזוכר באותה שבת חייתי בשלום, אך לא חייתי בשלום עם החילול שבת שקרה סביבי, בעודי שם לב לכך שמצלמים אותי. אז הבאתי את התמונות(שרצו אחרי כן בקבוצת הוואטספ של הקבוצה), שהמחישו את המבוכה. בתמונות רואים אותי יושב ומביט אל הים – כאילו מתעלם, ואז איך אני מחליט לקום ובשלישית איך אני הולך, שפוף, אל עבר הקבוצה הדתייה. ובאשר למסר שאני לוקח, ציטטתי בתחילת דבריי את יעקב חזן, שאמר: "רצינו לגדל דור של כופרים", אנשים שמכירים את הדת ושמים אותה בצד מבחירה, "וגידלנו דור של עמי ארצות", אנשים שאינם יודעים כלל מהי היהדות.

"כשהתחלתי את הקורס הזה חשבתי שבעצם יש הרבה אנשים ששונאים את הדת מבלי להכיר אותה, אבל כאן למדתי לגלות שיש צמא ויש רצון לדעת. כי בעיניי, הרצון הזה להרחיק אנשים מהדת, שלא יכירו אותה, הוא פשע של ממש נגד אותם אנשים. ואתם הוכחתם לי שאפשר גם אחרת".

חני סיכמה את הקורס בכך שהמסר שהיא הייתה רוצה שניקח הוא זה: כמו שהיא מכירה את ההיסטוריה היהודית, הרבה פעמים הפירוד שמוביל לפירוק נובע מכך שצד אחד מרגיש ששלטון של הצד השני יוביל לפירוק כולל. "זה היה כך כשהקנאים שרפו את מאגרי המזון בירושלים, והובילו את הניצחון הרומאי בעצם". "זה קרה שוב ברצח רבין". אוי לי, כמה הצטערתי ולא יכולתי לומר לחני – שכך בדיוק אני מרגיש, שהכוחות שמובילים אותנו כיום מדרדרים אותנו אל עבר פי התהום המוסרי. אך דבר אחד יש לי שאין לאותם קנאים – איסור חמור נגד מלחמת אחים. את השלטון יש רק דרך אחת להשיג – באותן הדרכים שהם השיגו. דרך אהבת העם, וכשזו לא מספיקה – דרך הפקידויות, דרך התקשורת, דרך הצבא, דרך המשטרה, דרך האקדמיה, בדיוק כפי שהם עשו ביום שהם הפסידו לבגין.

אך חני רחוקה מלהיות היחידה שלימדה אותי דבר בקורס הזה. מכל מלמדיי הישכלתי.

על פי תיאורית המלאכים, כל אדם שאתה נתקל בו, נועד לתת לך דבר מה.

מעדי (הבחורה) למדתי שתמיד צריך לשאול, מ שרית למדתי איך לשאול. מאריאל למדתי להסתכל תמיד על חצי הכוס המלאה, מלירן למדתי שזה בסדר להתפוצץ כשאתה מתפוצץ. נועם לימד אותי שזה בסדר לחלום על עתיד ורוד,  עדן לימדה אותי שזה בסדר לחיות אותו, חני לימדה  אותי שלפעמים זה בסדר להשאיר אותו על אש קטנה.
רחל לימדה אותי שכשאוהבים אז עד הסוף,  אורעד לימדה אותי לקבל דברים באהבה, מעיין לימדה אותי איך לחיות כמו מים – לקבל דברים מהכל ולהעביר אותם הלאה.

רזיאל לימד אותי להתעקש על האמת שלך, ואלי לימד אותי שהחיים מובילים אותך למחוזות לא צפויים. סתיו הבהירה לי שאני צריך לדעת להסביר את היהדות שלי טוב יותר. רותי לימדה אותי שאם מאמינים במשהו מספיק, אפשר הכל.  רוני לימדה אותי שלפעמים צריך לדעת שיש דברים שעדיף לא לדעת. אסף לימד אותי שאין משהו שלא ראוי לצחוק עליו לפעמים, במיוחד אם זה האדם בעצמו על עצמו.שירן  לימדה אותה לחייך יותר. עדי(הבחור)  לימד אותי שלפעמים צריך לעצור ולבחון איפה אתה עומד – בייחוד כשאתה על הקצה.  יורם לימד אותי כי אין חכם כבעל ניסיון

קצת על בְּשַׁלַּח 

אחרי ספר בראשית שבוא נברא העולם, ונולד האדם, והתכונן לו עם, ונחלקו לעמים ולשבטים, מגיע הספר בו ישראל הופך מאדם ומאב לעם.

 וַיְהִי, בְּשַׁלַּח פַּרְעֹה אֶת-הָעָם, וְלֹא-נָחָם אֱלֹהִים דֶּרֶךְ אֶרֶץ פְּלִשְׁתִּים, כִּי קָרוֹב הוּא:  כִּי אָמַר אֱלֹהִים, פֶּן-יִנָּחֵם הָעָם בִּרְאֹתָם מִלְחָמָה–וְשָׁבוּ מִצְרָיְמָה (פרק י"ג, פסוק י"ז)

ומיד אחרי שמשחרר פרעה את בני ישראל, וַיֵּהָפֵךְ לְבַב פַּרְעֹה וַעֲבָדָיו, אֶל-הָעָם, וַיֹּאמְרוּ מַה-זֹּאת עָשִׂינוּ, כִּי-שִׁלַּחְנוּ אֶת-יִשְׂרָאֵל מֵעָבְדֵנוּ(י"ד, ה'). המצרים בוחרים לרדוף את בני ישראל ששחררו זה לא מכבר, והעבדים לשעבר, עוד נטועים עמוק בפחד. הֲלֹא-זֶה הַדָּבָר, אֲשֶׁר דִּבַּרְנוּ אֵלֶיךָ בְמִצְרַיִם לֵאמֹר, חֲדַל מִמֶּנּוּ, וְנַעַבְדָה אֶת-מִצְרָיִם:  כִּי טוֹב לָנוּ עֲבֹד אֶת-מִצְרַיִם, מִמֻּתֵנוּ בַּמִּדְבָּר. בני  ישראל מובלים אל ים סוף, כשלפניהם הים ומאחוריהם המצרים. אין להם לאן לברוח, והם חוששים כי משה משלחם אל המוות.

ומשה, מתמלא תפילה אולי, הכתוב אינו מפרש – אך ה' עונה לו מיד. "וַיֹּאמֶר יְהוָה אֶל-מֹשֶׁה, מַה-תִּצְעַק אֵלָי; דַּבֵּר אֶל-בְּנֵי-יִשְׂרָאֵל, וְיִסָּעוּ"(י"ד, ט"ו). התפילה יכולה לעזור כמה שתעזור, ה' מקבל אותה, אך על האדם מוטלת החובה לעשות את האקט בפועל, ללמדנו כי אין תפילה ללא מעשה בצידה.

כאן, שלא כהרגלי, אביא מדרש, משום שהפך הוא לאות כתובה ממש: "אמר רבי יהודה: כאשר בני-ישראל עמדו מול ים סוף וניתן להם הציווי להתקדם, היה כל אחד מן השבטים מתחמק ואומר 'אינני רוצה לרדת ראשונה אל הים'. ראה זאת נחשון בן עמינדב וקפץ אל הים". המעשה הנחשוני הזה, הוא גילוי האמונה המוחלט. מי שקופץ אל הים ככה מראה אמונה מהי.

וַיֹּאמֶר יְהוָה אֶל-מֹשֶׁה, נְטֵה אֶת-יָדְךָ עַל-הַיָּם; וְיָשֻׁבוּ הַמַּיִם עַל-מִצְרַיִם, עַל-רִכְבּוֹ וְעַל-פָּרָשָׁיו(י"ד, כ"ו), ובכך מסתיים סיפורה של האימפריה הגדולה. על פי המדרשים, פרעה חוזר אחרי כן בתשובה ומקים ממלכה שבמרכזה האמונה בה', ואולי נועד המדרש הזה רק לישב את הסתירה שהבאתי כאן לאורך השבועות האחרונים – הבחירה החופשית של פרעה. ובאשר לישראל, תמו לעת עתה הספקות: "וַיַּרְא יִשְׂרָאֵל אֶת-הַיָּד הַגְּדֹלָה, אֲשֶׁר עָשָׂה יְהוָה בְּמִצְרַיִם, וַיִּירְאוּ הָעָם, אֶת-יְהוָה; וַיַּאֲמִינוּ, בַּיהוָה, וּבְמֹשֶׁה, עַבְדּוֹ"(ל"א).

ומתוך האמונה הגדולה הזאת, יוצאות נשות ישראל, בהובלת מרים בשירה ובריקודים. אך הפרשה לא נגמרת כאן. יש מעגל חוזר ושוב. ה' גואל את ישראל, ואז הם מפקפקים בו, וה' עונה, והם שבים להאמין, ושוב בא קושי שמערער אותם, ואז הגאולה שוב. הפעם הצרה היא ארצית – הם מבקשים אוכל, שכן הם במדבר. וַיֹּאמְרוּ אֲלֵהֶם בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, מִי-יִתֵּן מוּתֵנוּ בְיַד-יְהוָה בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם, בְּשִׁבְתֵּנוּ עַל-סִיר הַבָּשָׂר, בְּאָכְלֵנוּ לֶחֶם לָשֹׂבַע:  כִּי-הוֹצֵאתֶם אֹתָנוּ אֶל-הַמִּדְבָּר הַזֶּה, לְהָמִית אֶת-כָּל-הַקָּהָל הַזֶּה בָּרָעָב(ט"ז, ג').

 וַיֹּאמֶר יְהוָה אֶל-מֹשֶׁה, הִנְנִי מַמְטִיר לָכֶם לֶחֶם מִן-הַשָּׁמָיִם; וְיָצָא הָעָם וְלָקְטוּ דְּבַר-יוֹם בְּיוֹמוֹ, לְמַעַן אֲנַסֶּנּוּ הֲיֵלֵךְ בְּתוֹרָתִי אִם-לֹא.   וְהָיָה בַּיּוֹם הַשִּׁשִּׁי, וְהֵכִינוּ אֵת אֲשֶׁר-יָבִיאוּ; וְהָיָה מִשְׁנֶה, עַל אֲשֶׁר-יִלְקְטוּ יוֹם יוֹם.   וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן, אֶל-כָּל-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל:  עֶרֶב–וִידַעְתֶּם, כִּי יְהוָה הוֹצִיא אֶתְכֶם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם.   וּבֹקֶר, וּרְאִיתֶם אֶת-כְּבוֹד יְהוָה, בְּשָׁמְעוֹ אֶת-תְּלֻנֹּתֵיכֶם, עַל-יְהוָה; וְנַחְנוּ מָה, כִּי תַלִּינו עָלֵינוּ(ט"ז, ד'-ז').

ובכך, מציין ה' עבור בני ישראל את השבת באופן הארצי ביותר – ביום שישי יקבלו שתי מנות מזון בניגוד לשאר הימים, משום שביום השבת לא יקבלו את המן. פרק נוסף חולף, ושוב מתחילות התלונות: וַיִּצְמָא שָׁם הָעָם לַמַּיִם, וַיָּלֶן הָעָם עַל-מֹשֶׁה; וַיֹּאמֶר, לָמָּה זֶּה הֶעֱלִיתָנוּ מִמִּצְרַיִם, לְהָמִית אֹתִי וְאֶת-בָּנַי וְאֶת-מִקְנַי, בַּצָּמָא(י"ז, ג'). משה כבר מתחיל למאוס במצב הזה, ומתלונן אל ה', שעונה לו בפשטות: "הִנְנִי עֹמֵד לְפָנֶיךָ שָּׁם עַל-הַצּוּר, בְּחֹרֵב, וְהִכִּיתָ בַצּוּר וְיָצְאוּ מִמֶּנּוּ מַיִם, וְשָׁתָה הָעָם; וַיַּעַשׂ כֵּן מֹשֶׁה, לְעֵינֵי זִקְנֵי יִשְׂרָאֵל" (ו').

ואז, מגיע הספק למימד הפיזי – עמלק, שמקומו בהיסטוריית הגאולה של בני ישראל תמיד נמצא כאן – רגע לפני העלייה לארץ ישראל.

המלחמה התמידית ביהדות היא מול הספקנות, שהגיעה כיום לשיאה. מה אם כך, ומה אם אחרת, ומה אם הדרך שלנו היא לא הנכונה. עם קצת רצון, קצת יכולת, והרבה אמונה – אפשר להגיע הכי רחוק שאפשר. ובלבד שנהיה מוכנים לעשות את הקפיצה הראשונה למים, ועינינו תמיד יינתנו אל השמים, ונדע כי תפקידנו הוא לחבר בין הקרקע ובין הרקיע.

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s