קצת על הרבה – מוצ"ש וארא

אלו נבואות הולכות להתגשם בקרוב? איזה מדור מוחלף השבוע? מה הבשורה החשובה שעולה מ"הידברות" השבוע? ולמה אני חוזר לכתוב ב"וואלה"?

קצת על ירושלים | הרבה על הידברות | קצת על ילדים | קצת על המינתיפאדה | קצת על המו"מ | קצת על אנטי פרגמטיזם | קצת על וארא

קצת על ירושלים

המפגש העשירי שלנו ב"הידברות" היה נסיעה אל ירושלים.

חזרנו אל בורות המים, לשוק ולכיכר, אך שופר לא קרא בהר הבית, בעיר העתיקה. הנסיעה לירושלים חשפה טפח מההבדלים בין המרכז אל הבירה. הגענו אל הגן הבוטני הר הצופים, מול שער ניקנור, שם שמענו על מנחם אוסישקין ועל שאיפתו להקים אתר קבורה לגדולי האומה שם. מול הר הבית, כמוקד חילוני, הציוני-החדש, שבשעריו ייקברו כל מכונני הציונות. יהודה לייב פינסקר מורו ורבו של אוסישקין הוא הוגה ה"אוטואמניסיפציה". עצמאות ליהודים באשר הם יהודים אמנם ניתנה, אך פינסקר טען כי את החירות הזו היהודים צריכים ליצור בידי עצמם.

כשהספיד אוסישקין את פינסקר, הוא היחיד מלבד אוסישקין עצמו שנקבר במערת ניקנור(הר הצופים הייתה מובלעת ירדנית במשך שנים), אמר:

"הדור הזה לא היה ראוי לקומה כזו. אני זוכר את השיחה האחרונה שלי איתך, מורי ורבי, כאשר שמעתי מפיך מה שמעיק עליך. אמרת לי: 'קראתי לאוטואמנציפציה, ואם האוטואמנציפציה היא זה מה שנעשה עכשיו בארץ, מה תקוותינו?' ודווקא אנוכי, תלמידך הצעיר, העזתי לאמור לך: 'אבל זה יעבור, דור אחר יבוא, יבואו אנשים אחרים'. קמת וברטט על שפתיך אמרת: 'אני את הדור הזה לא אראה, אני מברך אותך, הדור הצעיר, כי אתם תזכו ותראו". ומקץ חצי שנה נסתלקת . מהומה קמה במחננו הקטן: מי היה לנו עכשיו המורה והמדריך?… אתה לא היית מנהיג, אתה היית המורה, החוזה והמדריך. אבל בלי חוזה ובלי מורה ומדריך, שבא לפני המנהיג אין מקום למנהיג. בא הרצל ומצא לפניו את החיל, שאתה, פינסקר, הכינות לו."

משם נכנסנו אל מוסדות האוניברסיטה העברית. האמת שבקטעים האלו פחות הקשבתי, בעיקר כי המדריך של הקבוצה השנייה לא הכיר את החומר. כן ראיתי שם דוכן של פעילי "יש עתיד"(איפה אתם בבר אילן?), דוכן של "שוברים שתיקה" והרבה הרבה בני מיעוטים.

משם המשכנו אל התצפית של הר הצופים אל עבר הר הבית. מציון תצא תורה, קראתי לפני שבוע, וההיגיון הזה ליווה את דורשי הקמת האוניברסיטה בהר הצופים. קונטרה להר הבית עצמו, הקמת מוסד תרבותי אחר שממנו יווצר המסר של ציון. משם, מעל פסגת הר הצופים, ראו רבי עקיבא וחבריו את השועל היוצא מבית המקדש החרב.

"…פעם אחת (רבן גמליאל, רבי אלעזר בן עזריה, רבי יהושע ורבי עקיבא) היו עולין לירושלים. כיון שהגיעו להר הצופים קרעו בגדיהם. כיון שהגיעו להר הבית, ראו שועל שיצא מבית קדשי הקדשים, התחילו הן בוכין ורבי עקיבא מצחק. אמרו לו: מפני מה אתה מצחק? אמר להם: מפני מה אתם בוכים? אמרו לו, מקום שכתוב בו: 'והזר הקרב יומת' (במדבר, א', נ"א) ועכשיו שועלים הלכו בו ולא נבכה? אמר להן: לכך אני מצחק, דכתיב: 'וְאָעִידָה לִּי עֵדִים נֶאֱמָנִים, אֵת אוּרִיָּה הַכֹּהֵן, וְאֶת-זְכַרְיָהוּ בֶּן יְבֶרֶכְיָהוּ' (ישעיהו, ח', ב'), וכי מה עניין אוריה אצל זכריה? אוריה במקדש ראשון וזכריה במקדש שני! אלא, תלה הכתוב נבואתו של זכריה בנבואתו של אוריה, באוריה כתיב: 'לָכֵן, בִּגְלַלְכֶם, צִיּוֹן שָׂדֶה תֵחָרֵשׁ' (מיכה, ג', י"ב), בזכריה כתיב: 'עֹד יֵשְׁבוּ זְקֵנִים וּזְקֵנוֹת בִּרְחֹבוֹת יְרוּשָׁלִָם' (זכריה, ח', ד'), עד שלא נתקיימה נבואתו של אוריה – הייתי מתיירא שלא תתקיים נבואתו של זכריה, עכשיו שנתקיימה נבואתו של אוריה – בידוע שנבואתו של זכריה מתקיימת. בלשון הזה אמרו לו: 'עקיבא, ניחמתנו! עקיבא, ניחמתנו!'" (מכות, כ"ד, ע"ב).כשחני החלה מספרת את הסיפור הזה, על השועלים ועל בית המקדש השרוף נכוו דמעות בעיניי. הורדתי את ראשי, על מנת שאיש לא יראה. אך בטוחני, מעל לכל צל של ספק, כי עוד אזכה בחיי לראות את נבואתו של זכריה מתגשמת.

כאן חני עצרה, ועברה לספר על רבי עקיבא, יחסו אל החכמים(הבו לי תלמיד חכם ואשכנו כחמור), ואת ירושלים של זהב. היא סיפרה על התגשמות נבואתו של זכריה, ושל נעמי שמר. שמר נתבקשה להציג לפסטיבל הזמר העברי שיר על ירושלים לתחרות שהתקיימה בערב יום העצמאות. שמר התנגדה בתחילה, אך לא הצליחה להירדם לילה אחד והשיר נכתב מאליו.

ירושלים של זהב. שמר התנבאה עליה כמו זכריה
ירושלים של זהב. שמר התנבאה עליה כמו זכריה

הר הצופים, כקמפוס, נבנה כמבצר. חלונו היחיד ניצב בבית הכנסת של האוניברסיטה – מופנה אל הר הבית. התקווה היחידה שנותרה ליהודים אשר נותרו במובלעת בזמן הכיבוש הירדני, הוא התקווה שעוד יהיה יותר טוב.

התחנה הבאה שלנו הייתה הכנסייה דורמציון, שם גילינו את הסוגיה הסבוכה בה לשלושת הדתות יש מקום קדוש. לנו יש את קבר דוד, למוסלמים יש מסגד שהוקם על ידי הסולטן המפואר(ותודה ל"יודע גם יודע" על התיקון – ע"ל), לנוצרים יש את חדר הסעודה האחרונה. האם ניתן לחיות ביחד? שאלה חני. התשובות שהיא קיבלה היו שונות ומשונות. 'כן', 'לא'. 'זה שלנו'. ואני אמרתי שאפילו בחזון היהודי יש מקום לכולם: "כי ביתי בית תפילה יקרא לכל העמים".

היא הקשתה עליי עם הפרטיקולריות היהודית – "ובגויים לא יתחשב". לא עניתי לה, אך כדי להגיע לחזון הכללי- מסתבר שעלינו לא להתחשב בגויים. הגענו אל הקארדו, וממנו לכותל. הקיר הזה שתמיד נראה כל כך גדול מחד, אלוקי ממש, ומאידך חומה. כשירדנו אל מנהרות הכותל הסבירו את הידוע – זה לא כותל של המקדש, לא קיר של המרפסת, אלא קיר של הקצה של החצר של הכותל, וגם זה אחרי הרחבתו של רודוס(הורדוס). במנהרות הגענו אל תחתית הכותל, שנבנה מסתבר מאבנים ענקיות ואחידות, כשהסיתות ביניהם הוא היוצר את המרובעים.

 

קצת על הידברות

השבוע קיימנו את המפגש האחד עשר בתכנית הידברות. כמו שציינתי בעבר, התכנית הוקמה על ידי הנהלת האוניברסיטה מתוך רצון ליצור שיח משותף בין פלגי האוכלוסייה היהודית השונים, דבר שהיה חסר מאוד בתקופה שלפני רצח רבין. באוניברסיטה בה למד הרוצח, כך נראה, רצו ליצור דוגמה שמופת לצורת התנהגות אחרת.

גולת הכותרת של המפגש הפעם, כללה שיחה מפי הרב שמואל פפנהיים, דובר העדה החרדית בעבר. מפאת אורך המפגש, אביא רק את עיקרי הדברים:

1)      פפנהיים, בן 44, אב וסב לחמישה. ירושלמי, בן למשפחה חרדית הנמנית על חסידות תולדות אהרן. חסידי תולדות אהרן מזוהים בתלבושת פסים(כזברות), כשגרביהם מכסות על מכנסיהם. החסידות היא חלק מהקהילות שמרכיבות את בד"ץ, גוף אנטי-ציוני שאינו מכיר במדינת ישראל, באופן היסטורי. פפנהיים עבר דרך המסלול הרגיל של כל חסיד: חדר, ישיבה קטנה, ישיבה גדולה, שידוך, כולל, ואז הגיע להיות עסקן בקרב רבנות הבד"ץ.  בתחילה היה כתב של עיתון חרדי באמריקה. התמקד בעיקר בדעות ובדיאלוג בנוגע למאבקים החרדיים בארץ ישראל. הוא היה עורך עיתון "העדה" שם כתב על היסטוריית המאבקים החרדיים מול מאה שנות הציונות. הוא ארגן את המאבקים במצעד הגאווה ובחילול השבת.

פפנהיים במפגש עם תא נת"ע באוני' ת"א. גשר לעולם החרדי
פפנהיים במפגש עם תא נת"ע באוני' ת"א. גשר לעולם החרדי

לטענתו, הוא יחסית מתון בקרב הקהילה. מוכן להידברות, פתוח לדיאלוג, שייך לאסכולת הרש"ר הריש. לא כולם מסכימים איתו, ויש מאבקים קשים נגדו. פעם אפילו הוכה על מעשיו ועל דעותיו. כשרצו ארגוני הלהט"ב לקיים את מצעד הגאווה הבינלאומי בירושלים, התדיין עם 'הבית הפתוח'(ארגון להט"ב בירושלים – ע"ל) והצליח להגיע להסכמה שהמצעד לא יהיה בינ"ל ושלא יעבור בשכונות חרדיות בירושלים.

לפני שנתיים הוחלפה כל הנהגת העדה, הם הלכו לעולמם. הדור החדש שקם במקומם, "פחות אחראיים", לדברי פפנהיים. הם אינם מאמינים בדיאלוג, אינם פתוחים להידברות והתריסו נגדו. בעקבות כל השינויים, קם פפנהיים ועזב את מקומו ב"עדה החרדית". הוא עזב בהמשך גם את הכולל בו למד. הוא החל ללמוד בשלוחה החרדית של "לומדה" מנהל ציבורי, ניסה לפתוח מסלול חרדי בבית הספר לתקשורת בבר אילן(מה שלא עלה בידו) ובמקום למד בבי"ס לתקשורת בבני ברק במכללת שיפור. בשנתיים האחרונות עובד בג'וינט, במפת"ח(מרכז פיתוח תעסוקה לחרדים – ע"ל). כיום מנסה להשלים את התואר שלו, אך הוא מתקשה עם האנגלית. העברית עבורו היא השפה הזרה שלו, יידיש היא הראשונה.

2)      המגזר החרדי מפולח לשלושה פלגים עיקריים: האשכנזי, בו יש שתי קבוצות: החסידים והליטאים, והספרדים. הספרדים מונים פי שלושה או ארבעה אנשים מהאשכנזים, אך כיוון שהאשכנזים הצליחו להביא את שיטות ומוסדות החינוך מאירופה, הם קובעים כיום את הטון. בתוך החסידויות, נמצאת העדה החרדית. קומץ אנטי ציוני, אך רק משמעות. החרדים ברובם אינם ציוניים, אך רק העדה היא אנטי ממש. עבור הרב עובדיה, למשל, יום העצמאות לא היה יום מיוחד. בעיניי החרדים, הציונות היא לא המשך הדורות של עם ישראל, כפי שאמר הרב סעדיה גאון, "אין אומתנו אומה אלא תורה". חוקת מדינת ישראל אינה השולחן ערוך, והמדינה לא נוצרה על ידי מאמינים בתורת ה'. אין קשר ליצירה הזרה הזו.

הציבור החרדי במרביתו פרגמטי. המדינה היא המציאות. יש ישות, יש יהודים, והחרדים נאלצו למצוא מקום ביצירה הזו, להשפיע לשמור על הציביון היהודי – בתקציבים, בשבת, להיות חלק מההוויה.

האנטי-ציוניות של "העדה" מתבטא בכך שמוסדותיה אינם מתוקצבים על ידי המדינה, שאזרחיה אינם משתתפים בבחירות.

העדה מבינה כי תקצוב מהמדינה משמעו להסתמך עליה, ועל כן לפתוח פתח להתלות בה ולקבל את דרישותיה. במודל זה יש יסוד ליברלטריאני כמעט. הם מפירים בגאווה את חוק חינוך חינם. אזרחיה אינם משתתפים בבחירות הכלליות לכנסת(פפנהיים עצמו תמך באלי כהן, המועמד הציוני, לראשות עיריית בית שמש – ע"ל). חיים וייצמן ודוד בן גוריון אינם אלא שבאבניקים בעיניי החרדים. חבורה של לא יוצלחים, שלא הצליחה לשבת וללמוד תורה והשתלטה על העסק בזכות קשרים ענפים עם הגויים והיותם מאכערים מדרגה ראשונה.

כשהם ניסו לקדם את הפיכת התנועה הציונית למדינה, דה האן נציג העדה החרדית נסע ללונדון לדרוש שיכירו בעדה כישות נפרדת ואוטונומית, מה שקיים עד היום. דה האן אגב נרצח על ידי מפא"י על מעשה זה.

האוטונומיות החרדית מתבטאת בכך שהיא קובעת בעצמה כשרות, נישואין וגירושין, יש להם ריבונות חוקית. מוסד הכשרות כה חזק אצלם שבעצם הוא זה שעל גבו ממומנת כל העדה כולה, וכך היא מצליחה לא להיתלות במדינה בשום צורך שהוא.

3)      הבעל שם טוב הנהיג גישה ליברלית בנוגע לקיום המצוות. כל יהודי צריך להתקבל כפי שהוא. בער'לה רוט קרא תיגר על גישה זו של החסידות. בעיניו היא הפכה להיות שיטה של וסילים, ממנים מקורבים מבני המשפחה, העממיות הסתאבה והפכה להיות שיטת אצילים. הוא הגיע ארצה לפני מלחמת העולם השנייה.

שיטת החסידות הזו היא סגפנים, יש ספרים שמפרטים בדיוק את קוד הלבוש ואת צורת ההתנהגות והכל על פי מסורת הירושלמי והבעל שם טוב – פאות וזקן, שטריימל – מגבעת רחבה – כבר מגיל 13. קאפוטה שחור לבן, אך לא מצמר כדי שלא לעורר דינים; הכל מונח ימין על שמאל; הפסים המרכיבים את מראה הזברה הם 26 במספר כשם ההוויה של הקב"ה בגימטריה; המכנסיים מופשלות מתחת לגרביים ומשווים מראה של מכנס קצר; יש איסור על שרוכים; והכל מלמטה ללמעלה; הנשים מחויבות להסתפר על 0, ויש מאבק גדול בזה כיום. כיסוי ראש מלא, גרביים שחורות ועבות(80 ס"מ) ומעליהן שמלה רחבה.

4)      מדינת ישראל יצרה משבר אמוני עמוק בקרב החרדים. קצת כמו המוסלמים והנוצרים, האמינו החרדים כי מדינת ישראל לא נועדה לקום. כמו היה לא תהיה של הציונות הדתית לפני ההתנתקות, כך גם ראו החרדים בתנועה הציונית מעשה שיש להתנגד לו ולמונעו. לא כך ה' רוצה להביא את הגאולה. החזון איש, למשל, נכנס לדיכאון עמוק ולקח לו חודש להתאושש. כשזה קרה הוא אימץ בלית ברירה את השיטה הציונית-דתית, להשפיע מבפנים. בן גוריון בטיפשותו נכנע לטריקים, ושחרר את החרדים מגיוס. מול המדינה ה"מפלצתית", כהגדרתו של פפנהיים, ניסתה העדה להתגונן ככל האפשר. הכל מתוך אמונה שהקב"ה מנסה אותם.

חרדי, בהגדרתו, הוא פוביון(מלשון פוביה), מתמודד מול מציאות וחושש להישבר מול האווירה המתירנית וההיתרים של המזרוחניקים. הוא סיפר קודם אנקדוטה על הרב קוק בשם סבו, ואביא אותה כאן. הרב קוק תמיד נמצא בשיח החרדי. על אף שלא היה פוסק הלכה, נתפס כגדול הדור בציבור הליטאי בארץ בזמנו. מעורבותו בתנועה הציונית גרמה לסכסוך עם הליטאים בחו"ל. ב-1928, הרב וולף, הרב פפנהיים(סבו של ר' שמואל) ורבנים נוספים במשלחת של אגודת ישראל להשלים עם הרב קוק. אחרי שיחה ארוכה וטובה, שאל אותו הרב זוננפלד: "מה יהיה עם החוברות שלך?", והתכוון ל"אורות".

בתגובה, הציע הרב קוק שישב עמו במשך שעתיים נוספות, ויסביר לו את פשרן. "אני נחשב עילוי", השיב לו זוננפלד. "ולי ייקח שעתיים להבין אותן. איך הרב מחלק את זה לכל עובר ושב?" תמה. מאז, לטענת פפנהיים, הפסיקו להפיץ את החוברות הללו, והרב צבי יהודה(בנו של הרב אברהם יצחק הכהן קוק – ע"ל) לא אמור היה להמשיך. "היום אני מבין למה היה צריך להפסיק", הוסיף פפנהיים הנכד.

נחזור לחרדים. היום הדבר שמעסיק את החרדים יותר מכל הוא העוני. הם אוכלים בשר פעם בשבוע, עוף בשבת. עוף אחד שמחולק בין משפחה ברוכת ילדים. גבינה גם נאכלת פעם בשבוע. יש קרנות צדקה, אך "אין הבור מתמלא מחולייתו". כל אברך עם חובות, וכל הרעות החולות בחברה הישראלית קיימות גם בציבור החרדי.

על פי נתוני הג'וינט, המגזר החרדי סובל מ-37% נשירה. יש החוזרים בשאלה בגלוי ובסתר, והמוסתרים מוגדרים כ"אנוסים". יש שלא משתלבים בעולם התורה ועוברים לקהילות מטפלות או לצה"ל, יש כמובן גם עולים חדשים וחוזרים בתשובה שאינם מצליחים להשתלב באופן המיוחד שפותח כאן בא"י. עומק המשבר הוא עצום. הקהילה החרדית מונה מיליון אזרחים כיום. אך לכל החוששים משלטון החרדית, פפנהיים אומר: "אין לנו את הכלים המקצועיים לטפל בבעיות". אין רופאים, אין עורכי דין, אין פסיכולוגים. ואני אוסיף ואומר(ע"ל), שאין להם את הכלים להשתלט. החברה החרדית מפורקת. הילודה הגבוהה ממוטט את הנשים, הילודה הגבוהה מולידה עוני, וכיוון שהחרדים לא יכולים לצאת לעבוד 'לבן' בגלל חוקי המדינה, גם אין להם כרטיס יציאה מהעוני.

ואז בא יאיר לפיד, וטרף את הקלפים. מי שרוצה לגייס את החרדים כאן ועכשיו, רוצה להחריב את התהליך שקורה מאליו. כיוון שכולם מכירים את כולם, והם רואים איך מי שהולך לצבא חרדי חוזר ממנו חרדי. הוא חוזר ממנו עם כסף בכיס, לא עם עוף אחד בשבוע.

אחרי שדנתי פה בהרחבה על כשלי החברה הישראלית החופשית, לראות את כשלי החברה החרדית אינו מנחם כהוא זה. אין מנהיגות כלל בעם ישראל. כל מעמד וכל מגזר בישראל מפורקים מבפנים, חסרי מנהיגות, מאבדים מערכיהם. כל חזון מאבד את דרכו לנוכח הפרגמטיות, ואיש אינו יודע איך להתמוד עם המציאות. יש חזונות שאינם מסוגלים להתמודד עם המציאות, יש שיצרו אותה ויש שפשוט עוד לא החלו לחלום.

קצת על ילדים

לאחר שהתפוצצה הפרשיה המזעזעת על אונס הילדה בת ה-12, פגשתי את אריאל משולם(מהידברות) בדרך לירושלים, לסיור שלנו שם. "אתם יודעים", הוא אמר לי ולאסף, "יש לי סיפור בהקשר של זה שאתם לא תאמינו". "אח שלי עובד בפיצרייה… וקיצר, הגיעו לשם חבורה של ילדים, בני 12-13, בנים-בנות." ילדה אחת פנתה אל אחיו, ושאלה אותו לשמו. 'אייל', הוא אמר. 'בן כמה אתה?' היא שאלה. 23 השיב. "וואי, חבל. אתה נראה לי ממש חמוד, ואני בקטע של מבוגרים… אבל 23 זה מבוגר מדי. חבל שאתה לא בן 17", אמרה לו. על פי הסיפור, היא המשיכה לנסות לפתח שיחה, ואייל, אחיו של אריאל המשיך להזדעזע.

ואני עד עכשיו מזועזע. כי מסתבר שאנחנו חיים בחברה שבה מקובל לשכב עם גברים בני 60, כי הם אבא של זמר מפורסם, שגם הוא חצה את גיל הארבעים ויכול להיות אבא של הילדות. אבל זה לא רק הן. מסתבר שזה מתחיל בגיל הרבה יותר קטן והבעיה הרבה יותר שורשית. עכשיו, ברור לי שלא כולם ככה, ולא כולן חותרות למגע בגיל כה צעיר, ובכלל אי אפשר להכליל. אבל כשזה הקיצון של החברה שלנו, אנחנו בבעיה.

והבעיה הזו רודפת אותנו בכל מקום. המשפחות מתפרקות. על פי סקר שנערך לפני שלוש שנים, אחוז הבוגדים(לפחות פעם אחת) עומד על 85%(!)  על פי נתוני המ.מ.מ(מרכז מידע ומחקר של הכנסת – ע"ל). 6% מהמשפחות בישראל הן "חד-הוריות"(עם ילדים עד גיל 17), כש-60% מהמשפחות העומד בראשן הוא גרוש, וב-15% מהמקרים מדובר בכלל ברווק. ברוב מוחלט של המשפחות הללו עומדת אישה. גם המונח 'חד הורי' יוצר מציאות בפני עצמו, הרי כולם יודעים איך באים ילדים לעולם. במעורבות של שני ההורים. מרגע שנקבע המונח הזה – נפטר צד אחד מאחריות לילד. מוסד הנישואים, התא המשפחתי – מפורק לחלוטין.

והילדים, ממה הם ניזונים, שהם מגיעים להתנהגות כזו? מאנשים כמו מיילי סיירוס, ריהאנה, אייל גולן – וזה במקרה הטוב. במקרה הגרוע יותר מדובר בצריכה אינטנסיבית של פורנוגרפיה, שרחוקה מלתאר את האקט המיני כפי שהוא באמת. אגב, גם אצל הדתיים המצב דפוק – כי מרוב צניעות ומרוב הסתרה, הילדים לא רואים שום צד מיני. הפורנו מפרק לילדים את התודעה המינית.

אז האם כדאי לחסום את הפורנו ולא לאפשר גישה אליו, כברירת מחדל? הבעיה היא שלרוב, כשנותנים לשלטון את האפשרות לחסום משהו אחד, הוא בדרך כלל הופך את העיוות לנורמה, כמו שהעיוותים הללו בחברה שלנו הפכו לנורמה. והחירות, למרבה הצער במקרה הזה, גוברת על הכל.

והחינוך? ובכן, המורים מאבדים את הסמכות שלהם מדי יום. עם כל הפיתוחים הטכנולוגיים, תרבות המרקע והסמארטפונים מטשטשים את סמכות המורה. אם ילד הוא חרוץ וצמא לידע, הוא יכול לגלות את התשובה(אך לא את הידע) לפני שהמורה מלמד אותו. אם ילד הוא עצל, במקום להקשיב למורה הוא משחק במכשיר שלו. ועד שהילד מגיע לשיעור, הוא כבר הפך לבעל בעיות קשב וריכוז. המורה מתחרה על תשומת ליבם של התלמידים מול דברים עוצמתיים בהרבה. כל אחד שהיה במסעדה ומולו מסך יכול להבין על מה אני מדבר, העין נמשכת אליו אוטומטית.

והממשלה? היא זורמת עם זה. "טאבלט לכל ילד" היא רוצה לחלק.  במקום להשקיע בבתי הספר עצמם, באופן החינוך, משטיחים ומרדדים את הכל עבור הילדים, השטוחים גם ככה. והכי גרוע מכל, היא הידיעה שחלק ניכר מהתופעות שהצגתי לעיל, מופיעות גם אצלי עצמי.

אז אין מוסד משפחה, אין מיניות בריאה, אין חינוך ואין ממשלה.

רבי יהודה אומר: דור שבן דוד בא בו בית הוועד יהיה לזנות, והגליל יחרב, והגבלן יאשם, ואנשי גבול יסובבו מעיר לעיר ולא יחוננו, וחכמת הסופרים תסרח, ויראי חטא ימאסו, ופני הדור כפני כלב, והאמת נעדרת. (תלמוד בבלי, מסכת סנהדרין, דף צ"ז, עמוד א').

קצת על ה"מיניתיפאדה"

הערה מקדימה: המדור 'הפיגוע השבועי' יוחלף על ידי ה"מינתיפאדה",עד אשר יכירו כוחות הביטחון באינתיפאדה המתרקמת והולכת. השבוע הייתה עליית מדרגה מסוימת.

הניסיון לפוצץ אוטובוס בבת-ים הזכיר לכולנו תקופות אפלות. אם עבור היהודי ריכוז של מאות או אלפי יהודים על רכבת מעורר פלצות, אותו אפקט נוצר עבור הישראלי כשהוא שומע על פצצה ואוטובוס. הפחד יוצר את התסריט מעצמו. כולנו ראינו את התמונות. איברי גופות מרוטשים מכל עבר, אוטובוס עשוי פחם, מסמרים שהיו בתיק רק כדי לפגוע עוד יותר, אמבולנסים, קריאות כאב-זעקה-ונקמה. אינתיפאדה. איכשהו, בנס, זיהו הנוסעים את התיק השחור וממנו חוטים מבצבצים, וכל התסריט המוכר שרץ בראש כששמענו על המשוואה אוטובוס, פצצה, בת-ים – נמנע.

האוטובוס בבת-ים. העבר יודע לספר לנו איך האוטובוס הזה יכול היה להראות
האוטובוס בבת-ים. העבר יודע לספר לנו איך האוטובוס הזה יכול היה להראות

יום לאחר מכן נדקר שוטר בצומת אדם על ידי ערבי מהשטחים. האירוע הבא היה כשעזתי ירה בבחור שעבד על קידוחים בגדר למוות. ובלילה לאחר מכן, תקפו שודדים באבנים אוטובוס ישראלי ליד מחסום אורנית.

בינתיים זה מה שיש לראש הממשלה להגיד על האינתיפאדה המתרקמת: ""אנו עדים לאחרונה לעלייה בניסיונות הפיגוע. נמשיך לשמור על הביטחון. האם אנחנו לפני אינתיפאדה חדשה? ננהג במדיניות התקפית חריפה, כך שכל מי שישקול לתקוף אותנו יחשוב על זה פעמיים".

אז יש לנו ניסיון לפגע באוטובוס, יש לנו ירי צלפים מהרצועה, יש לנו דקירות ויש לנו יידוי אבנים. אין אינתיפאדה, יש עלייה בניסיונות הפיגוע. אין לנו התמודדות עם הטרור, יש לנו מדיניות התקפית חריפה. אין שיקול לתקוף אותנו או לא. יש לנו מינתיפאדה.

קצת על שחרור מחבלים

כחלק מ"התהליך המדיני"  , ממשיכה הממשלה לחלק מתנות לכל דורש. הפלשתינים מקבלים את המחבלים שלהם, השמאלנים מקבלים תהליך מדיני, המתנחלים מקבלים הרחבת בנייה  , וארגוני הימין מקבלים הזדמנות לנגח את הממשלה  ולהראות שהם עושים משהו, האמריקנים ממשיכים להיות רלוונטיים איפשהו ברחבי העולם.

הקשירה המיידית שנעשית בין בנייה בהתנחלויות ובין שחרור מחבלים טומנת בתוכה מסר מסוכן: כמו שהטרור מונע מאיתנו להגיע להסכם שלום, כך גם ההתנחלויות. אם הפלשתינים רוצים לאכול את העוגה, לקבל את אלו שהפריעו בעבר לשלום בין ה'עמים', אזי הם נדרשים לוותר לנו על ה'מכשולים' שלנו לשלום. אך בעצם קבלת הטענה הזו, ויתרנו על עמדתנו שטענה כי התנחלויות אינן מכשול לשלום, ובכך קיבלנו שוב את טענות הפלשתינים.

אך הבעיה שלנו היא לא הפלשתינים. היא מעולם לא הייתה. מאז כיבוש השטחים מידי הירדנים, הפכו אנשי המחנה הלאומי לשותפים לחלום השלום. כשנאם בגין מעל בימת הכנסת אל אנואר סאדאת ואל המצרים, אמר: "…איננו מאמינים בכוח, אנו מאמינים בזכות, רק בזכות, ומשום כך שאיפתנו מעומק לבנו, מאז ומתמיד עד עצם היום הזה, הוא השלום…". אך על השלום יש מונופול של צד אחד: מחנה השלום.

מחנה השלום, או בשמותיו הנרדפים ,המחנה הנאור או המתקדם, תמיד חושב קדימה. בשם ה"שלום", הצלחנו להכיל את העובדה שבנינו, בנותינו, אבותינו, אימותינו, חיילינו וחברינו נהרגים בעשרות, במאות ובאלפים, הקרבנו אותם למען השלום. כי הרי אין אדם בישראל שמתנגד לשלום, אין אדם בעולם שמתנגד לשלום. ובעצם, מרגע שאמרת שאתה רוצה 'שלום', אתה כבר משחק במגרש הביתי של מחנה אחר, הוא אינו המחנה הלאומי.

הימין, לעומת השמאל, אינו פרוגרסיבי. הגדרת מחנה השמאל אינה רק קידמה בכך שהוא נאור יותר, אלא מתוקף כך שהוא תמיד צעד אחד קדימה. הימין, מטבעו, הוא שמרן. מה שהוא מחפש לשמור הוא את הסטטוס קוו, אלא סטטוס קוו בהגדרה הוא איזון בין צרכים ואינטרסים שונים. מכאן שמחנה אחד דוחף תמיד בכיוון אחד, בעוד הימין רק מנסה להשאיר את המציאות כפי שהיא. דומה הדבר להקמת קו גבול בעומקי השטח שלך, או לדחיפה של קיר.

ולמה בעצם הימין תמיד יהיה הפרימיטיבי? משום שהוא תמיד חי בעבר, הוא אינו מבין שבכל רגע נתון, השמאל מקדם עוד אג'נדה מתחת לחלון, בין חרכי הקירות, ואם אפשר – אז בדלת הראשית. לשמאל יש חלום מובהק, "דמיין" של ג'ון לנון מגדיר אותו במידה רבה. שלום, אחווה בין כולם, שוויון  מעמדות בין כולם. החזון הזה, הדמיון הזה, מוביל אותו בכל נקודה ונקודה. השלום הוא תמיד אידיאל, השוויון הוא תמיד אידיאל, האחווה בין העמים היא תמיד אידיאל. ולימין?

האידיאל של 'ארץ ישראל השלמה'  נופץ על ידי מנחם בגין; הקריאה "לעולם לא מלחמת אחים" נרצחה בכיכר מלכי ישראל; והאמונה במנהיגות נופצה על ידי אריק שרון בקיץ 2005. מי נותר? הסבא, המבוגר האחראי, שדואג לחלק לכולם סוכריות. השמאלנים מקבלים תהליך מדיני, הימנים מקבלים הזדמנות לנגח אותו קצת(לא יותר מדי, שלא ייפול באמת), המתנחלים מקבלים בנייה, האמריקנים מקבלים גישה.

הימין, או נתניהו בעצם, נמצא בשלטון בעיקר בגלל וואקום מנהיגותי. הוא הרע במיעוטו. אנחנו, המחנה הלאומי, צריכים להפסיק להתבייש במי שאנחנו. מול מלחמת המעמדות של השמאל("העבודה", או מפלגת הפועלים של א"י כמשל) העמדנו תמיד את חד-נס(הליכוד), הלאום. אך הלאום כבר ישנו, אנחנו מסרבים למלחמת המעמדות, אך כדי להתמודד באמת מול השמאל דרושה גישה רעיונית כוללת, כזו שלא רק שלא ניסוג ממנה – אלא נוביל כיוון שלנו.

הימין תמיד חזק בלהניף דגל, אבל צריך גם לקרוא כיוון
הימין תמיד חזק בלהניף דגל, אבל צריך גם לקרוא כיוון

כיוון בו לא נהיה במו"מ שאף אחד לא רוצה בו ואף אחד לא מאמין בו. כיוון שבו לא נובל שוב ושוב כצאן לטבח שנקרא האו"ם. כיוון בו לא נחשוש לדבריה של הקהילה הבינלאומית, אלא נציב בפניה את הערכים שלנו. כיוון בו אנו יודעים את ההבדל בין חירות לחופש. כדי להתחיל לצעוד לעבר הכיוון הזה, עלינו לכתוב את חזון אחרית הימים של עצמנו, המדינה האידיאלית לנו – ולהתחיל לצעוד לשם, אחרת, השמאל ימשיך להוביל אותנו במהרה לחזון אחרית הימים שלו.

קצת על אנטי פרגמטיזם

אני חוזר לכתוב ל"וואלה" בחינם. גם ל"ניוז 1", גם ל"מקור ראשון". חינם. בלי משכורת, בלי הכנסה. למה? מסיבה מאוד פשוטה. אני יכול להרשות לעצמי את זה. אחרי חמש שנות כתיבה בחינם(למעט הבלחות של "מידה") אני אתחיל לעבוד במגזרתון 'שביעי', בתשלום והכל.

הבעיה? שהתכוונתי לכתוב במדור הזה על כך שויתרתי לרגע על התקשורת כפי שרציתי אותה, שהפרגמטיזם הכריע אותי, שלקחתי עבודה סטודנטיאלית במשרדי האוניברסיטה(קשרי חוץ, תקשורת מעט). ואז קיבלתי פנייה מ'שביעי'. בעת כתיבת שורות אלו אני חושב על איך להיפרד מהאוניברסיטה בשלום.

אז למה לחזור לכתוב לכל המקומות הללו בחינם? משום שערך הכתיבה שלי יעלה גם ככה. הפרסום, כאמצעי(ואמצעי בלבד) ישמש אותי בהמשך.  ובכלל, אני תוהה איך ההתפתחות הזו תשפיע על הבלוג הזה, כמה כח יהיה לי לכתוב מניפסטים מדי שבוע, וכמה זמן ופנאי יהיה לכך. ומצד שני – אני חי מהם. לא הידיעות מפעמות את ליבי, אלא הערכים שמאחוריה. הפובליציסט, וחבר לספסל הלימודים, אורי סויסה אמר לי פעם שאני כותב מתוך ראייה פוליטית. וזה חצי נכון. אני כותב מתוך השקפת עולם, שמתבהרת לעיניכם מדי שבוע. על הכתיבה הזאת אני לא מוכן לוותר עדיין, אך מודע לכך שאצטרך מניע נוסף, מעבר לאידיאל, להמשיך לכתוב. פרסום יכול להיות זה. בייחוד כשאני רוצה להתקדם.

קצת על פרשת השבוע

אחרי ספר בראשית שבוא נברא העולם, ונולד האדם, והתכונן לו עם, ונחלקו לעמים ולשבטים, מגיע הספר בו ישראל הופך מאדם ומאב לעם.

וָאֵרָא, אֶל-אַבְרָהָם אֶל-יִצְחָק וְאֶל-יַעֲקֹב–בְּאֵל שַׁדָּי; וּשְׁמִי יְהוָה, לֹא נוֹדַעְתִּי לָהֶם.   וְגַם הֲקִמֹתִי אֶת-בְּרִיתִי אִתָּם, לָתֵת לָהֶם אֶת-אֶרֶץ כְּנָעַן–אֵת אֶרֶץ מְגֻרֵיהֶם, אֲשֶׁר-גָּרוּ בָהּ.   וְגַם אֲנִי שָׁמַעְתִּי, אֶת-נַאֲקַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, אֲשֶׁר מִצְרַיִם, מַעֲבִדִים אֹתָם; וָאֶזְכֹּר, אֶת-בְּרִיתִי.   לָכֵן אֱמֹר לִבְנֵי-יִשְׂרָאֵל, אֲנִי יְהוָה, וְהוֹצֵאתִי אֶתְכֶם מִתַּחַת סִבְלֹת מִצְרַיִם, וְהִצַּלְתִּי אֶתְכֶם מֵעֲבֹדָתָם; וְגָאַלְתִּי אֶתְכֶם בִּזְרוֹעַ נְטוּיָה, וּבִשְׁפָטִים גְּדֹלִים.   וְלָקַחְתִּי אֶתְכֶם לִי לְעָם, וְהָיִיתִי לָכֶם לֵאלֹהִים; וִידַעְתֶּם, כִּי אֲנִי יְהוָה אֱלֹהֵיכֶם, הַמּוֹצִיא אֶתְכֶם, מִתַּחַת סִבְלוֹת מִצְרָיִם.  וְהֵבֵאתִי אֶתְכֶם, אֶל-הָאָרֶץ, אֲשֶׁר נָשָׂאתִי אֶת-יָדִי, לָתֵת אֹתָהּ לְאַבְרָהָם לְיִצְחָק וּלְיַעֲקֹב; וְנָתַתִּי אֹתָהּ לָכֶם מוֹרָשָׁה, אֲנִי יְהוָה.   וַיְדַבֵּר מֹשֶׁה כֵּן, אֶל-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל; וְלֹא שָׁמְעוּ, אֶל-מֹשֶׁה, מִקֹּצֶר רוּחַ, וּמֵעֲבֹדָה קָשָׁה (שמות, ו', ג'-ט').

כך נפתח פרשת השבוע, בה ה' מבשר למשה כי כזכר להבטחתו לאברהם, יצחק ויעקב, ולראות קריאתם של בני ישראל אליו, הוא יוציא, יציל, יגאל ויקח את בני ישראל ויהפוך אותם לעם. ונדרש אני לשאלה: מדוע על מנת לבשר את בשורת החירות, משעבד ה' את ישראל מלכתחילה? למה אינו לוקח אותם כפי שהם, בניו של יעקב, צאצאיו של אברהם והופך אותם לעם שלו?

ובכן, עם ישראל כעת נמצא במצב בו הוא מחפש את הדרך החוצה, אך הוא רחוק מלהיות חופשי. הוא מחפש את הדרך להקל את הסבל, הוא מחפש את הדרך החוצה, הוא מחפש את האופן בו ימעט את הסבל. השעבוד גורם לו לחפש כל אפשרות, ורק אחרי שמתייאש – מחפש הוא את ה'. עם ישראל חי בחופשיות בארץ גושן, כך שהחופש החל להציק לפרעה, כפי שראינו בשבוע שעבר. ואז החליט הוא ליטול את החופש מהם, עד שאלו נתעוררו לקרוא אל ה', והוא שומע את נאקתם – ורק אז מתחיל לפעול. כלומר, מי שרוצה עזרה מהקב"ה חייב לבקש ממנו את הסיוע, אחרת הוא לבד.

אחרי סקירה קצרה על תולדות משפחתם של אהרון ומשה, נפתח פרק ז' כך:

 וַיֹּאמֶר יְהוָה אֶל-מֹשֶׁה, רְאֵה נְתַתִּיךָ אֱלֹהִים לְפַרְעֹה; וְאַהֲרֹן אָחִיךָ, יִהְיֶה נְבִיאֶךָ.   אַתָּה תְדַבֵּר, אֵת כָּל-אֲשֶׁר אֲצַוֶּךָּ; וְאַהֲרֹן אָחִיךָ יְדַבֵּר אֶל-פַּרְעֹה, וְשִׁלַּח אֶת-בְּנֵי-יִשְׂרָאֵל מֵאַרְצוֹ.   וַאֲנִי אַקְשֶׁה, אֶת-לֵב פַּרְעֹה; וְהִרְבֵּיתִי אֶת-אֹתֹתַי וְאֶת-מוֹפְתַי, בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם.   וְלֹא-יִשְׁמַע אֲלֵכֶם פַּרְעֹה, וְנָתַתִּי אֶת-יָדִי בְּמִצְרָיִם; וְהוֹצֵאתִי אֶת-צִבְאֹתַי אֶת-עַמִּי בְנֵי-יִשְׂרָאֵל, מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם, בִּשְׁפָטִים, גְּדֹלִים.   וְיָדְעוּ מִצְרַיִם כִּי-אֲנִי יְהוָה, בִּנְטֹתִי אֶת-יָדִי עַל-מִצְרָיִם; וְהוֹצֵאתִי אֶת-בְּנֵי-יִשְׂרָאֵל, מִתּוֹכָם (א'-ה').

וכאן יש לתהות, מה עם בחירתו החופשית של פרעה? האם הגיוני שה' קובע לו מראש שהוא יכביד את ליבו ויסרב לדרישתו לשחרר את עמו, את בני ישראל? אם הוא רוצה שישוחררו, לא רצוי שפשוט יתן לפרעה לפעול כרצונו?

והאמת היא, שכשהעלילה מתפתחת, אנו חוזים בסרבנותו החוזרת של פרעה, לפני ההתרעה על מכת הדם: " וַיֶּחֱזַק לֵב פַּרְעֹה, וְלֹא שָׁמַע אֲלֵהֶם" (ז', י"ג); במכת הצפרדעים אפילו לא נענה, אך לאחר שהיא נעצרת, לבקשת משה " וַיַּרְא פַּרְעֹה, כִּי הָיְתָה הָרְוָחָה, וְהַכְבֵּד אֶת-לִבּוֹ, וְלֹא שָׁמַע אֲלֵהֶם" (ח', י"א); וגם במכת הכנים " וַיֶּחֱזַק לֵב-פַּרְעֹה וְלֹא-שָׁמַע אֲלֵהֶם"(ט"ו); אחרי מכת הערוב, פרעה דווקא מוכן לאפשר לבני ישראל לעבוד את ה', לראשונה: וַיִּקְרָא פַרְעֹה, אֶל-מֹשֶׁה וּלְאַהֲרֹן; וַיֹּאמֶר, לְכוּ זִבְחוּ לֵאלֹהֵיכֶם—בָּאָרֶץ. משה מסרב כמובן, הוא רוצה  לצאת ממצרים. פרעה נאות לשלוח את בני ישרא למדבר, למשך שלושה ימים ומשה מבקש לחשוב על זה. הסאגה מסתיימת בהסתייגות של פרעה: " וַיַּכְבֵּד פַּרְעֹה אֶת-לִבּוֹ, גַּם בַּפַּעַם הַזֹּאת; וְלֹא שִׁלַּח, אֶת-הָעָם" (כ"ח). גם אחרי מכת הדבר " וַיִּכְבַּד לֵב פַּרְעֹה, וְלֹא שִׁלַּח אֶת-הָעָם"(פרק ט', ז').

כאן, בנקודה הזאת, לאחר בחירות גרועות עוקבות וברורות מגיע משה שוב אל פרעה לאיים עליו במכה נוספת: שחין. וכאן, לראשונה, "וַיְחַזֵּק יְהוָה אֶת-לֵב פַּרְעֹה, וְלֹא שָׁמַע אֲלֵהֶם"(פרק ט', י"ב). חופש הבחירה נשלל מפרעה, לקיים את מה שנאמר 'הכל צפוי והרשות נתונה'. כלומר ה' רואה את בחירותיו של פרעה, והכתוב אף מחדד את האבסורד בהכבדה הזאת "הַיָּרֵא אֶת-דְּבַר יְהוָה, מֵעַבְדֵי פַּרְעֹה–הֵנִיס אֶת-עֲבָדָיו וְאֶת-מִקְנֵהוּ, אֶל-הַבָּתִּים.   וַאֲשֶׁר לֹא-שָׂם לִבּוֹ, אֶל-דְּבַר יְהוָה–וַיַּעֲזֹב אֶת-עֲבָדָיו וְאֶת-מִקְנֵהוּ, בַּשָּׂדֶה(כ'-כ"א)". אפילו המצרים מבינים שיש בעיה בסרבנות המתמדת של פרעה.

כשתותחן מכוון באופן שגוי בסנמימטר על המטרה, הפספוס שלו את המטרה יהיה עצום. התאוצה, המסה והמשקל מושכים את הטיל הרחק מן המטרה, והפספוס הקטן לכאורה הופך מהותי. הטעות ה'קטנה' של פרעה משכה אותו פעם אחר פעם אל הסרבנות ואל חוסר הרצון שלו לשחרר את העבריים, עד שבחירתו שלו הפכה לאוטומט, לכלי בידי היוצר.

מודעות פרסומת

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s