קצת על הרבה – מוצ"ש שמות

למה השמאל הוא באמת מתקדם? מה המסתננים חיפשו דווקא בירושלים, ואיזו 'נבואה' שלי התגשמה?

קצת על המסתננים | קצת על העמותות | קצת על החרם | קצת על השלג | קצת על ירושלים | קצת על הידברות | קצת על הפיגוע השבועי | קצת על שמות

קצת על המסתננים

בשבוע שעבר אושר חוק המסתננים המתוקן. החוק תוקן בעקבות פסיקת בג"ץ, שטען כי החוק פוגע בחירותם של המסתננים באופן לא מידתי.  בגירסתו הקודמת, החוק דרש לכלוא ללא משפט כל מסתנן אשר נכנס ארצה בלא משפט למתקן כליאה למשך שלוש שנים. כעת, בגירסתו החדשה, נדרשים המסתננים החדשים כישנים, לשהות במתקן 'פתוח', בו הם מחויבים להתייצב שלוש פעמים ביום, מה שבוודאי מונע מהם לעשות כל דבר אחר.

ואז הם החליטו לעשות מעשה. לקום ולצעוד את מצעד החירות. באוטובוסים. וזו נקודה חיונית בסיפור. לא רק כי היא שוללת את אתוס ה"מצעד", אלא כי היא מראה מה המוכנות של המפגינים להילחם על חירותם – אפס. הם גם פגשו בירושלים משהו קרוב לאפס. אפס מעלות, בירושלים, שעוד נותרה מושלגת גם ביום ההפגנה. העצוב הוא שגם במתקן הכליאה, שעולה הון למשלם המסים הישראלי, חייהם ככל הנראה טובים יותר מחייהם באריתראה או בסודן, או בדרום סודן. אחרת הם לא היו באים הנה, אחרת הם לא היו מתעקשים להישאר כאן.

אבל מאחורי כל המהלך הזה, יש יד מכוונת. יד שדוגלת בזכויות אדם באשר הוא אדם, יש אשר תומכת במצעד ה"חירות" המעושה הזאת. יד שכתבה על שלטי המפגינים פסוקים על "ואהבת את הגר", וכאן, יש לומר, כי על פי ההלכה – הגר הוא כל אדם אשר גר בארצנו. אין פירוש אחר. לא מדובר ב"ואהבת לרעך כמוך", אלא בתוספת עליה. גם את הגר(ולא גר שנתגייר), נצטווינו לאהוב.

"כי גרים הייתם בארץ מצרים". צריך לזכור שזה נכון.
"כי גרים הייתם בארץ מצרים". צריך לזכור שזה נכון.

הבעיה עם היד הנעלמה, שעומדת מאחורי כל זה, מסתמן ניסיון נוסף של השמאל הישראלי(ואולי לא רק ישראל) לצייר את ממשלת הימין כגזענית, חשוכה, מדירה זרים, מסיתה כנגדם ובדלנית לפרקים. עברם של האפריקאים כעבדים בארצות הברית ובארצות ערב, מציבים אותם בקידמת רשימת בני האדם שזכאים לזכויות. וחובות – אין. הם יחצו את הגבול, וידרשו אזרחות.

אלא ששוב, מהדהד מעל לכל אותו ציווי אלוקי "ואהבת את הגר", שמחייב אותנו לקבל אותם בידיים פתוחות. "כי גרים הייתם בארץ מצרים", כי גרים היינו באירופה, ובאסיה, ובאפריקה, ובאמריקה, ובכל מקום שאינו פה. ולכן יש לנו מחויבות, כיהודים, לקבל אותם. לחיות אותם, לזון אותם, לפרנס אותם, ולכלכל אותם. לא להשפיל אותם, לא להדיר אותם. ואם נרצה להגלות אותם, להשיבם לארצם – עלינו לדאוג, כעם בעל ייעוד, שיהיה להם לאן לחזור.

מציאות בה מגורשים מישראל מתים בארצם שלהם אינה רצויה כלל וכלל.

אבל כמו הרבה דברים במדינת ישראל, עיוות אחד מונע תיקון אחר. העיוות שלנו הוא הבעיה שיש כאן כבר אוכלוסיה זרה, כזאת שרחוקה מלהיות 'גר'. הנישה של הזר הגר בארצנו, הפכה אותנו לזרים בארצנו. ה'פלשתינים' ולצידם גם חלק מ'ערביי ישראל', הם איום דמוגרפי מספיק גדול כדי לגרום לכל אחד להרהר בעתיד ולנחש מה ילד יום. אם נתיר לעצמנו להניח את ההיסטוריה בצד(שאומרת שמצבנו משתפר), נגלה שהתודעה שעוטפת את הציבור הישראלי, שמבין שחצי מהארץ שלו נמצאת בדיונים תמידיים כסחורה מוצעת בשוק, כניסה של עוד זרים ארצה מערערת מאוד את ביטחונו ויציבותו במדינת היהודים, כמדינה השייכת ליהודים.

הבעיה היא שהשמאל לא מנסה לפתור את הבעיה, אלא לנצל אותה על מנת לנגח את הימין. והימין נכנע לטריק הפשוט של השמאל בשנאת זרים, כי הוא לא מסוגל לעמוד על שלו כמי ששומר על ארצו, והאנרגיה שהוא לא מוציא כנגד הערבים, הוא מוציא כנגד הנתינים האפריקנים. להם אין שום זיקה לארץ, לערבים יש.

את בעיית המסתננים יש לפתור מהשורש – זה ייטיב עם כל העולם. בואו לאפריקה, בואו נפתור את הבעיה שם. בואו ניתן למסתננים סיבה טובה להישאר שם, במדינה טובה, מפותחת, ומתקדמת. אם תרצו, אין זו אגדה.

קצת על חוק העמותות

1)      קריאה להעמדה לדין של חיילי צה"ל בערכאות בין-לאומיות

2)       קריאה לחרם, משיכת השקעות או סנקציות על מדינת ישראל או אזרחיה.

3)       שלילת קיומה של מדינתך לישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית.

4)       הסתה לגזענות.

5)       תמיכה במאבק מזויין של מדינת אויב או של ארגון טרור נגד מדינת ישראל

לחמשת התנאים האלו קורא השמאל מאבק בדמוקרטיה, קידום פשיזם וקידום שלטון החושך אל מדינת ישראל. אלא שהתנגדות לחמשת תנאים אלו, שחוברו על ידי חברי הכנסת אופיר אקוניס, ואחריו על ידי איילת שקד ורוברט אילטוב, דורשים מהשמאל תשובה לשאלה מאוד פשוטה: למה החוק הזה מגדיר את עמותות השמאל?

למה עמותות השמאל הן אלו שפוגעות בחיילי צה"ל בזירה הבינלאומית, למה השמאל דורש להחרים אזרחים ישראלים, למה השמאל שולל את הזהות היהודית של מדינת ישראל, וגם את הדמוקרטיה שלה? למה הוא מסית לגזענות כנגד יהודים יומם וליל, ומקבל את הלאומנות הפלשתינית באהבה, ותומך במאבק נגד מדינת ישראל?

כתשובה לשאלה על מימון המדינות הזרות, טוענים תמיד אנשי השמאל כנגד הימין שהוא ממומן על ידי ארגונים פונדמנטליסטים דתיים(נוצרים-אוונגליסטים לרוב) ואנשים פרטיים, אשר מממנים אג'נדה שנוגדת לשאיפות הקהילה הבינלאומית באשר למדינת ישראל. ארין מוסקוביץ', למשל, הפועל בגלוי ובסתר לייהוד מזרח ירושלים, או אפילו שלדון אדלסון שמממן את "ישראל היום"(שלגביו כל הטענות על היותו מעין 'פראבדה' נכונות בעיניי, ויש סימוכין לכך מנתניהו עצמו). והשאלה הזאת מעלה תהייה נכונה – מה ההבדל בין מעורבותם של אנשים זרים בהשפעה על דעת הקהל או על מדיניות ישראל ובין זו של מדינות זרות? ריבונות.

מעורבותן של מדינות זרות יוצרת פגיעה חמורה בריבונות של מדינה עצמאית. אלא שכיום הרבה דברים פוגעים בריבונות הישראלית. אופק 2020 הוא אחד מהם, החרם האקדמי על ישראל הוא אחד מהם, המעורבות הבינלאומית בכל הנוגע לכל דבר שהוא מעבר לקו הירוק פוגע בריבונות הישראלית. גם גופים פרטיים עושים זאת. כשארקדי גאידמק פתח מחנה עבור תושבי הצפון במלחמת לבנון השנייה – הוא פגע בריבונות המדינה. גם קריסת הרשויות בשלג האחרון פוגע בריבונות של המדינה. אז למה האובססיה כלפי המדינות הזרות?

כי יש הזדמנות להחזיר מעט מן הריבונות, וכי הן אלו שתוקעות את הטריז פעם אחר פעם, וכי בניגוד לאנשים הפרטיים, הארגונים הללו מדווחים לעולם מה קורה כאן, בלי רצון ממשי לשפר את המצב, אלא רק להכפיש את ישראל. לזה מדינת ישראל לא צריכה לתת יד.

קצת על החרם

שוב השמאל הנאור, השפוי והמכיל, אוהב כל, ליברלי ופתוח, מסרב להיפגש עם אחיו. בשם אחדות העם הם יזרקו יהודים מביתם, אך בשם הצדק הם לא ירצו לראות את אותם יהודים. הם ידברו על שלטון אפרטהייד, על גזענות של הימין, אבל אם אתה גם בשטחים עליהם יש מחלוקת, ואתה יהודי – אינך רצוי לרוב אחיך. וככה זה נמשך והולך, כבר כמה וכמה שנים. אז מה אם באריאל רחוקים מלהיות בעלי האידיאולוגיה המשיחית של ה"מתנחלים"? העיקר שיש סמל, ויש דגל להתכנס סביבו – דגל החרם.

כוכבות ההצגה "החברות הכי טובות". חרם זה מעשה לא חברי.
כוכבות ההצגה "החברות הכי טובות". חרם זה מעשה לא חברי.

קאסט שחקני הקאמרי ביקשו לא להופיע באריאל, כי תושבי אריאל אינם בני תרבות, הם אינם ישראלים, הם אינם מממנים את הקאמרי כחלק מתשלום המסים. אם יש דיבור על פיצול מדינת ישראל לממלכת יהודה ולמדינת ישראל – זיכרו, מי שמקדם את השיח הזה הוא לא רק אותו קיצוני חובש כיפה וגדול פאות. הוא גם השחקנים והשחקניות הללו, שאינו רואה בכל מי שגר מעבר לקו הירוק כאדם. הימני בעיניו הוא לא לגיטימי, הוא לא שווה ערך, הוא שווה חרם. ואז השמאל תוהה למה צריך לחוקק חוקים שמקשים עליו את החיים. כי אחים הם אחים, לא אויבים.

החרם לא פסח רק על תושבי אריאל, ועל אולם התרבות המפואר שנבנה שם בקידומו של רון נחמן ז"ל. משטרת המחשבות של השמאל נשארת גם בתוככי הקו הירוק, "בתוך ישראל". אוניברסיטת חיפה פסלה את מועמדותו של פרופסור ישראל אומן לקבלת תואר ד"ר לשם כבוד מטעמה, בשם דעותיו הפוליטיות. אפשר לדבר על חופש הביטוי, שהוא בהחלט אחד מערכיה של כל במה אקדמית, אך כשמדובר בדעות פוליטיות שאינן עולות בקנה אחד עם רצונם של מנהלי האוניברסיטה, חופש הביטוי מקבל שיתוק.

אוניברסיטת חיפה. חופש ביטוי אקדמי? אולי בהזדמנות אחרת.
אוניברסיטת חיפה. חופש ביטוי אקדמי? אולי בהזדמנות אחרת.

"יעודה המיוחד של אוניברסיטת חיפה הוא לייצר מצוינות אקדמית ולקדם ישראליות משותפת וזהות אזרחית דמוקרטית בסביבה של סובלנות ורב תרבותיות, סביבה התורמת למחקר מצטיין ולבוגרים איכותיים, יצירתיים ופוריים יותר. אנו רואים ביעוד זה – יצירת מחקר מצטיין תוך חיזוק הצפון בסביבה רב תרבותית – יעוד בעל חשיבות אסטרטגית להמשך קיומה ושגשוגה של מדינת ישראל." – מתוך "על האוניברסיטה", באתר הבית של אוניברסיטת חיפה).

מנגד, הובאו ב"הארץ"  הדברים שבגללם נפסלה מועמדותו של אומן:

באוניברסיטה סיפרו כי אמנם אומן הוא לא היחיד שנפסל, אך דעותיו הפוליטיות עלו לדיון בישיבה. מקור בוועד המנהל הסביר כי חברי הוועד היו מוטרדים מהתבטאות שלו על ערבים. "כששאלו אותו על היכולת של יהודים וערבים לחיות ביחד, הוא השיב שסביב היישובים הערבים צריך לבנות גדרות. זה לא דבר שהאוניברסיטה צריכה להעריך או לתת לו דוקטור כבוד", אמר המקור. הכוונה לראיון שהעניק אומן לשלום ירושלמי ב"מעריב" ב–2010. אומן אמר בראיון כי "הדרך הכי הגיונית היא שתהיה כאן מדינה יהודית ומדינה ערבית. מדינה יהודית איפה שיושבים יהודים ומדינה ערבית איפה שיושבים ערבים". כשנשאל מה יעשה עם ירושלים, אמר: "היא מחוץ לתחום. ירושלים צריכה להישאר יהודית. כתוב כי 'לעירך ברחמים תשוב'". כשנשאל, מה באשר ליישובים המעורבים כמו רמלה, יפו ולוד אמר: "אפשר להעביר גדר, לא יודע. צריך ללמוד. זו עוד בעיה שיצרנו לעצמנו. אני מדבר בעיקר על גושים גדולים. המשולש, אום אל-פאחם. איפה שזה לא פרקטי לא עושים".

מכאן עולה כי שאיפתו של אומן לחצוץ ממש בין היהודים והערבים אינה עולה בקנה אחד עם ערכיה של האוניברסיטה. אך כמו בקאמרי, גם באוניברסיטה יש בעיה קלה – הם לא קובעים רק עבור עצמם, והם אינם מייצגים רק את עצמם. הם פועלים בזכות הסבסוד של מדינת ישראל. בחיפה יכולים לקבל עובדים מפלסטין  כמה שהם רוצים, ובקאמרי יכולים לרצות לא לנסוע לאריאל או לקרית ארבע, אבל כל עוד המימון מגיע מהמדינה –  חופש הביטוי האקדמי והתרבותי שלהם מחויב גם לשיפוט ציבור, או כמו שאמר נעם סמל, מנכ"ל תאטרון הקאמרי בת"א לפני שלוש שנים, עם פתיחת היכל התרבות באריאל:

" …אני בעד להופיע בכל מקום שיש בו אזרחים ישראלים, ובכלל. אמנות התיאטרון שייכת לציבור, כי הציבור משתתף במימונה. כמו שאנו תובעים מהציבור לא להתערב לנו בתכנים האמנותיים, כך הציבור מבקש מאיתנו לא להתערב לו במקום המגורים. הציבור אומר לתיאטרון: אנחנו מממנים אותך, אז אתה תבוא ותציג היכן שמזמינים אותך. הציבור לא מצנזר אותנו, אז אנחנו לא צריכים לצנזר חלק מהציבור".

בסופו של דבר, הפתרון היחיד שיש להציע לשחקני הקאמרי ולאוניברסיטת חיפה, היא שאת דעותיהם יישמרו לעצמם, או לחילופין יצאו לשוק הפרטי באופן מוחלט. תממנו את עצמכם, ואז תוכלו לדבר בדעותיכם. עד אז? קבלו את דרישות הציבור, גם אם הוא גר מעבר לקו הירוק וגם אם הוא חושב קצת אחרת.

 קצת על השלג

פעם

במאה שנה

מגיעה אלינו כזו בשורה

והיא עוטפת את הכל

את ההרים ואת הגבעות

את הכבישים ואת המדרכות

ועוצרת אותנו

פעם,

במאה שעברה.

בלי חשמל ובלי תאורה

בלי חימום ובלי תעסוקה

קרובים  אל אחרים

רחוקים מעצמנו

ואם נרצה ואם ננסה

גם לא נצליח

את ריח האדמה הקפואה להריח.

שלג בקרית ארבע. קפאון.  צילום: עקיבה לם
שלג בקרית ארבע. קפאון.
צילום: עקיבה לם

פעם

עוד לפני השנה שעברה

היה הלבן סמל לחירות ולחופש

היום בשבילי הוא סתם קיפאון

סמל לעצירה של הכל

פעם

לפני אלפיים שנה

אותנו הזהירו

"לכו נא ונוכחה יאמר ה'

אם יהיו חטאיכם כשנים

כשלג ילבינו

אם יאדימו

כתולע, כצמר יהיו".

קצת על ירושלים

לפני שבוע, כתבתי כך:

"בעת שהשורות הללו נכתבות, 2,601 שנים אחרי תחילת המצור על ירושלים, ירושלים שוב נצורה. הפעם אלו לא הרומאים, אלא השלג. והשאלה הכללית היא – מה זה אומר, לועגים לסמליות המובהקת שיש כאן. ואני טוען – ירושלים בסכנה ממשית, וזהו סימן מובהק מן השמיים. אם עד כה היו אלו הגשמים שבישרו על בעייתיות עבורנו, כעת זה המצור, שכביכול בא להגשים את משאלותינו על קבלת מים מן השמיים, קיבלנו במקומם קרח, וירושלים נותקה לה משאר המדינה(שגם היא מנותקת במידת מה). יש איתות רציני מהשמיים, ואם אז הערים נשרפו, היום הן קופאות."

השבוע, לתדהמתי, זכיתי לגלות כי צדקתי. בימים אלו מתנהל עם הפלשתינים משא ומתן מדיני הכולל את ירושלים. איך אני יודע? כי השבוע העלה חה"כ יעקב ליצמן הצעת חוק פופוליסטית שנועדה להביך את הקואליציה, לגרום לימין להראות שהוא כבר מזמן לא ימין, ולמרכז להוכיח שהוא בעצם שמאל, ושהקואליציה תסתייע באופוזיציה שכוללת את החיבור הידוע בין ערבים ומפלגות שמאל כדי לעצור את הפופוליזם של ליצמן. על פי הצעת החוק הזו, על מנת לקיים מו"מ על ירושלים, יידרש ראש הממשלה, או הנושא והנותן(או הנותן והנותן) אישור מלא פחות מ-80 ח"כים.

ואז עלתה שרת המשפטים ציפי לבני כנציגת הקואליציה, להסביר מדוע הממשלה מתנגדת לחוק ואמרה את הדברים הבאים(דקה 03:52): "… אם הצעת החוק הזו תעבור, ישראל תצטרך להודיע שאין מו"מ על ירושלים. ואז המשמעות האמיתית זה שמפסיקים לגמרי את  המו"מ שמתנהל היום כדי לשמר את האינטרסים הלאומיים הבטחוניים של מדינת ישראל וזו הדרך לשמור על מדינה יהודית ודמוקרטית שירושלים היא בירתה".

איך אמר ליצמן? "אני לא מאמין שרה"מ עומד מאחורי המילים האלו… זה לא ליכוד. זה מרצ!".

ואז מגיעה ההצבעה 05:30. איפה כל הימין? "אינו נוכח". בנט? "אינו נוכח". אלקין? "אינו נוכח". רובי ריבלין? "לא משתתף". מסכן, לא ידע מה לעשות. לא יכול היה להרחיק עצמו מהצבעה כה חיונית, אבל לא ידע איך להתמודד עם זה. 13:42, הרשימה המלאה.

הימין יושב על הגדר, אינו עושה דבר, ואינו מציג אלטרנטיבה לרעיונות השמאל. שלום, אוניברסליות, ליברליזם, שוויון, צדק חברתי, הימין? כלום ושום דבר. ירושלים בסכנה, יש מו"מ על ירושלים, בהובלת ממשלת ימין והמחנה הלאומי "אינו נוכח".

בינתיים, ביום שישי, מסתבר, התפרסמה כתבה בידיעות אחרונות על כך שהמו"מ מדבר על נסיגת ישראל מבקעת הירדן. אתם תראו פוסטים מתלהמים של ח"כים מהימין, בכללם כאלו שאני מעריך. הם ידברו על כך שהירדן הוא קו אדום, על כך שנסיגת צה"ל מהבקעה תותיר אותנו חסרי בטחון וחסרי הגנה.

לח"כים האלו צריך לומר: אם ירושלים היא לא קו אדום, על בקעת הירדן ויתרתם מזמן.

קצת על הידברות

ברקע שיר מתנגן. "הנה אני בא", שר שאנן סטריט. "ירושלים – עיר שווה פיצוץ…". ותל אביב? "אחרי שנתיים של סדום ועמורה לא מזהה את עצמי במראה". אז מה אתם חושבים, שאלה חני. ירושלים, או תל אביב? "תל אביב זה כיף, וצריך את זה, אבל זה שלב כזה שמתבגרים ממנו", חידדה עדי. "כאילו צריך את השנתיים האלו של להאבד בעיר הגדולה, אבל בתכל'ס זה עובר". לירן טען שהוא ירושלמי. "יש משהו באופי של ירושלים שהוא מיוחד. אתם יודעים ,אני לא אדם מאמין, אבל בכל זאת, יש בה משהו אחר".

מנגד, רוני ורותי הסבירו שתל אביב בשבילן היא עיר היום יום. "אני תל אביבית באופי", אמרה רותי. "זה יותר אינדיבידואלי, יותר פתוח". "דיברנו על זה בשירות", ציינה רוני. "שאם נגור בירושלים, נהיה כל הזמן ליד הכותל אז זה יישחק ולא נעריך את זה יותר". "כאילו מה, הדבר הכי כיף בעולם זה לקום כל בוקר ליד האישה שאני אוהב. אני לא מפחד שזה יישחק", הציב כנגד.

בינתיים, חני החזירה את מוקד הדיון לירושלים. מהי ירושלים בשבילכם, שאלה אותנו. על קירות ועל חלונות הכיתה הוצבו שלטים שהגדירו סיבות שונות ומשונות. "בית המקדש", "הר הבית", "כנסת", "מחלוקות", "לב העולם", "בית המשפט העליון", "מחנה יהודה", "קדושה", ועוד.

"אורעד", שאלה חני. "ליד איזה שלט נעמדת?". "בשבילי ירושלים זו מחלוקת", היא ענתה. "תמיד יש קרבות בין חרדים וחילונים, ויהודים והערבים", יורם חיזק את דבריה והזכיר כי העיר העתיקה מחולקת לארבעה רובעים – היהודי, המוסלמי, הנוצרי והארמני.

וזה מקרב או מרחק? שאלה חני. "אם אין לי צורך", השיבה לה אורעד, "לא אגיע לשם". עדי אמרה שמבחינתה ירושלים היא משהו שצריך לסמן עליו את ה-וי פעמיים שלוש בשנה, בלי לדעת שהיא מקיימת את "שָׁלוֹשׁ פְּעָמִים בַּשָּׁנָה יֵרָאֶה כָל זְכוּרְךָ אֶת פְּנֵי ה' אֱלֹהֶיךָ בַּמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחָר…"(דברים, ט"ז, ט"ו), באופן אידאי מוחלט. "לשים את הפתק בכותל, לבקש משהו בשבילי ובשביל המשפחה". "הכותל", היא הסבירה, "מסמל בשבילי את ירושלים, לבוא ולבקש משהו".

עדי הבן אמר שירושלים בשבילו היא "קדושה". מרגישים התעלות רוח, "אולי זה בבנייה", הוא חשב בקול. וכמו עדי הבת אמר, "לא הייתי רוצה לגור שם, אבל לבקר פעם פעמיים בשנה זה חובה".

רחל, שחיכתה להתפרץ, וטענה את עצמה ואת מחשבותיה, אמרה שבשבילה ירושלים גורמת לה ל"מועקה ורצון לעזוב כמה שיותר מהר". הסמל שהיא בחרה לירושלים הייתה הכנסת. מבחינתה היא ציונית פטריוטית. "אין לי קשר דתי למקום".

שרית המשיכה בקו הממלכתי של הדברים. "אני בחרתי בבית המשפט העליון, בעיקר כי בשנה הקרובה כל החיים שלי יתרכזו במקום הזה. אם הייתי צריכה לשים משהו גבוה מזה הייתי אומרת שזו התרבות. החאן, החאן'לה, נוצרה שם תרבות מדהימה בזכות אוכלוסיה מהממת(הביטוי במקור – ע"ל) של סטודנטים מבצלאל ומהאוניברסיטה העברית".

"הייתי 3-4 פעמים בכותל, נשבעתי, השבעתי, אבל אף פעם לא הייתי בהר הבית"
"הייתי 3-4 פעמים בכותל, נשבעתי, השבעתי, אבל אף פעם לא הייתי בהר הבית"

ואז אריאל התפרץ. "כואב לי שאף אחד לא עמד פה ליד 'הר הבית', או 'בית המקדש'. הייתי 3-4 פעמים בכותל, נשבעתי, השבעתי, אבל אף פעם לא הייתי בהר הבית. אי אפשר לעלות לשם, צריך לתאם עם המשטרה. כ"כ הרבה פשוט ויתרו על הר הבית, על ירושלים, ובעצם גם מי שכאן עשה את זה…. זה לב ליבה של המחלוקת כמו שהם (המוסלמים – ע"ל) מסתובבים שם כמו שייח'ים, גם אנחנו יכולים. מבחינתי אפשר לקבל את זה שזה קדוש לכולם, אבל זה לא ככה".

"אני עמדתי ליד "לב העולם", ואני רוצה לומר לכם שמבחינתי, כל מה שנאמר פה – המחלוקות בירושלים: חילונים-דתיים-חרדים, מצעד הגאווה, נשות הכותל, הפגנת המסתננים, העיר העתיקה המחולקת לארבע; הצורך הזה לעלות לירושלים כמה פעמים בשנה; הקדושה, או הכבדות; הכנסת, בית המשפט העליון; וכמובן – הר הבית ובית המקדש; כולם נובעים מדבר אחד – כי מציון תצא תורה'" אמרתי.

"יש בירושלים משהו מיוחד", המשכתי. "המוסר נמשך מירושלים החוצה, וכולם יודעים את זה. אז הם ילכו להפגין דווקא בירושלים, כי המוסר נובע מירושלים החוצה, ממרכז אל הקצוות. וכולם מחפשים את המקום שלהם שם, כדי לתת את הטון.

"ובאשר למה שאמר אריאל, לא הייתי בהר הבית(לבושתי – ע"ל). אבל מה שקורה שם כיום הוא שמי ששולט זה בכלל ירדן. ביום ראשון אנחנו נהיה באתר ארכיאולוגי בשם עמק צורים(לא נהיה, כפי שתיקנה אותי חני – ע"ל). עמותת אלע"ד, שאני גם עבדתי שם, הקימה אתר ארכיאולוגי, בגלל שבשנות ה-90', המוסלמים ניקו את כל העפר ואפר של הר הבית. במקומות האלו נמצאות הוכחות שייצרו בעיות תיאולוגיות קשות גם למוסלמים וגם לנוצרים באשר לטענותיהם על המקום, כי שם היה בית המקדש. מה שעמותת אלע"ד עשתה(בפועל הייתה זו רשות העתיקות – ע"ל) היה לקחת את האפר הזה ולסנן אותו על מנת לגלות מה קרה שם. "

חני עשהת סדר בעניין הר הבית. יש איסורי כניסה ליהודים, הירדנים שולטים בהר, הר הבית כולל מרווח בין הקרקע(היא המפלס של רחבת דוידסון) ובין המסגדים שעל ההר. ביניהם, חפרו המוסלמים את כל העפר החוצה, כדי להקים מסגדים נוספים, תוך כדי שהם מפירים בברוטליות את חוקי רשות העתיקות, שמחייבים ירידה הדרגתית מטה, על מנת לדעת מה היה מתי, כל שכבה שיורדים היא שכבה אחורה בעבר. בעקבות כך קם אתר עמק צורים, שנועד לתקן את הנזק. למוסלמים יש זיקה להר הבית, בזכות חלומו של מוחמד על הסוס המעופף למסגד הקיצוני, על שמו נקרא אל-אקצה.

חני הקריאה לנו קטע שכתב יהונתן גפן על ירושלים, בו הוא קורא לכלל לוותר עליה לטובת הפנאטים שחושקים בה. שיחיו בגטו משלהם, מה הוא צריך את זה. יורם אח"כ אמר שבסופו של דבר, כל הדיבורים על ירושלים, על דתיים וחילונים, כל התכנית הידברות, כולה נועדה ליום בו תגיע הצעה להסכם ובתוכו חלוקת ירושלים. בסופו של דבר מדברים פה על מה מוותרים ועל מה לא.

חני ציירה על הלוח ריבוע ובתוכו קדושה. מה עולה לכם לראש כשאתם שומעים את זה? בחירה, אלוקים, כסף, אהבה(-שלי, ע"ל), חשוב, בבאות(בבא ברבים – ע"ל), יהירות, 'פרות קדושות', דת, הילה, הזוהר, 'הספר', מוופשט, מלחמה, ניידת טהרה, אמא, אנטי. ולצידם – חיים, תפילה, הצלת חיים, הארץ, משפחה, צבא, עם.

Imagine. אנטי קדושה
Imagine. אנטי קדושה

קדושה היא בחירה לייחד משהו, אמרתי. התפתח דיון על מהו ההפך מקדושה, אלי אמר שלכאורה ההפך מקדושה הוא טומאה, אבל ההפך מטומאה הוא טהרה. הפך הקודש, אמרתי, הוא שוויון. אם הקודש הוא העלאה של משהו לדרגה גבוהה יותר, אז ההפך הוא השוואת הכל לאותו מעמד(חול). "אם ככה, ההפך מקדושה הוא Imagine, של ג'ון לנון. אין שום דבר קדוש, או עליון", אמר אסף.

קצת על הפיגוע השבועי

לא משהו רציני. סתם כוחות צה"ל בפעילות מעצרים בשטחים  וניסיון של פלשתינים לפגוע בהם.

קצת על שמות

אחרי ספר בראשית שבוא נברא העולם, ונולד האדם, והתכונן לו עם, ונחלקו לעמים ולשבטים, מגיע הספר בו ישראל הופך מאדם ומאב לעם.

וְאֵלֶּה, שְׁמוֹת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, הַבָּאִים, מִצְרָיְמָה:  אֵת יַעֲקֹב, אִישׁ וּבֵיתוֹ בָּאוּ (שמות, א', א'). אחרי הגשמת החלום של יוסף עם רדת אחיו בני יעקב אל מצרים, צורת השלטון המצרית המשיכה בדרכו של יוסף: שעבוד, הלאמה, קומוניזם. כל אנשי מצרים מכרו את רכושם למלך, והשליט מטבעו, לא שחרר את החגורה אלא הידק אותה.

וַיָּקָם מֶלֶךְ-חָדָשׁ, עַל-מִצְרָיִם, אֲשֶׁר לֹא-יָדַע, אֶת-יוֹסֵף. וַיֹּאמֶר, אֶל-עַמּוֹ:  הִנֵּה, עַם בְּנֵי יִשְׂרָאֵל–רַב וְעָצוּם, מִמֶּנּוּ. הָבָה נִתְחַכְּמָה, לוֹ:  פֶּן-יִרְבֶּה, וְהָיָה כִּי-תִקְרֶאנָה מִלְחָמָה וְנוֹסַף גַּם-הוּא עַל-שֹׂנְאֵינוּ, וְנִלְחַם-בָּנוּ, וְעָלָה מִן-הָאָרֶץ. וַיָּשִׂימוּ עָלָיו שָׂרֵי מִסִּים, לְמַעַן עַנֹּתוֹ בְּסִבְלֹתָם; וַיִּבֶן עָרֵי מִסְכְּנוֹת, לְפַרְעֹה–אֶת-פִּתֹם, וְאֶת-רַעַמְסֵס. וְכַאֲשֶׁר יְעַנּוּ אֹתוֹ, כֵּן יִרְבֶּה וְכֵן יִפְרֹץ; וַיָּקֻצוּ, מִפְּנֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל. (ח'-י"ב).

כאן אנו רואים כי שיטת השעבוד שהביא יוסף באופן זמני, על מנת לפתור משבר כלכלי זמני, הפכה להיות קבועה. המלך החדש לא ידע למה יוסף עשה את מה שעשה, ולכן העדיף להמשיך ולחזק את כוחו. והמעמד המיוחד שזכו לו בני ישראל בעבור הטובה שהביאו למצרים הפך בעיניו לרועץ. בפטרוניות, הוא מסה את העם המצרי בבעיה חיצונית – 'בני ישראל, רב ועצום ממנו'(האם אחוזי הילודה בקרב ישראל אכן היו גבוהים מאלו של המצרים?). נראה שהחשש של המלך המצרי ממלחמות חיצוניות גורם לו להפנות את האש כלפי בני ישראל, והוא מתחיל לשעבד אותם. כשהמעמד של כולם הוא עבדות, אין סיבה שלישראל יהיה מעמד מורם מעם.

וכאן מתחיל להתגשם חלומו של אברהם בברית בין הבתרים:

" וַיְהִי הַשֶּׁמֶשׁ לָבוֹא וְתַרְדֵּמָה נָפְלָה עַל אַבְרָם וְהִנֵּה אֵימָה חֲשֵׁכָה גְדֹלָה נֹפֶלֶת עָלָיו. וַיֹּאמֶר לְאַבְרָם יָדֹעַ תֵּדַע כִּי גֵר יִהְיֶה זַרְעֲךָ בְּאֶרֶץ לֹא לָהֶם וַעֲבָדוּם וְעִנּוּ אֹתָם אַרְבַּע מֵאוֹת שָׁנָה. וְגַם אֶת הַגּוֹי אֲשֶׁר יַעֲבֹדוּ דָּן אָנֹכִי וְאַחֲרֵי כֵן יֵצְאוּ בִּרְכֻשׁ גָּדוֹל. וְאַתָּה תָּבוֹא אֶל אֲבֹתֶיךָ בְּשָׁלוֹם תִּקָּבֵר בְּשֵׂיבָה טוֹבָה. וְדוֹר רְבִיעִי יָשׁוּבוּ הֵנָּה כִּי לֹא שָׁלֵם עֲו‍ֹן הָאֱמֹרִי עַד הֵנָּה." (בראשית, ט"ו, י"ב-ט"ז).

והעבדות והשעבוד, והפחד מבני ישראל, מוביל את פרעה לפקודה הבאה:

וַיֹּאמֶר מֶלֶךְ מִצְרַיִם, לַמְיַלְּדֹת הָעִבְרִיֹּת, אֲשֶׁר שֵׁם הָאַחַת שִׁפְרָה, וְשֵׁם הַשֵּׁנִית פּוּעָה.   וַיֹּאמֶר, בְּיַלֶּדְכֶן אֶת-הָעִבְרִיּוֹת, וּרְאִיתֶן, עַל-הָאָבְנָיִם:  אִם-בֵּן הוּא וַהֲמִתֶּן אֹתוֹ, וְאִם-בַּת הִוא וָחָיָה.   וַתִּירֶאןָ הַמְיַלְּדֹת, אֶת-הָאֱלֹהִים, וְלֹא עָשׂוּ, כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר אֲלֵיהֶן מֶלֶךְ מִצְרָיִם; וַתְּחַיֶּיןָ, אֶת-הַיְלָדִים.   וַיִּקְרָא מֶלֶךְ-מִצְרַיִם, לַמְיַלְּדֹת, וַיֹּאמֶר לָהֶן, מַדּוּעַ עֲשִׂיתֶן הַדָּבָר הַזֶּה; וַתְּחַיֶּיןָ, אֶת-הַיְלָדִים.   וַתֹּאמַרְןָ הַמְיַלְּדֹת אֶל-פַּרְעֹה, כִּי לֹא כַנָּשִׁים הַמִּצְרִיֹּת הָעִבְרִיֹּת:  כִּי-חָיוֹת הֵנָּה, בְּטֶרֶם תָּבוֹא אֲלֵהֶן הַמְיַלֶּדֶת וְיָלָדוּ.   וַיֵּיטֶב אֱלֹהִים, לַמְיַלְּדֹת; וַיִּרֶב הָעָם וַיַּעַצְמוּ, מְאֹד.   וַיְהִי, כִּי-יָרְאוּ הַמְיַלְּדֹת אֶת-הָאֱלֹהִים; וַיַּעַשׂ לָהֶם, בָּתִּים.   וַיְצַו פַּרְעֹה, לְכָל-עַמּוֹ לֵאמֹר:  כָּל-הַבֵּן הַיִּלּוֹד, הַיְאֹרָה תַּשְׁלִיכֻהוּ, וְכָל-הַבַּת, תְּחַיּוּן

ג'נוסייד, חיסול עם, תכנון ילודה. הכל החל במצרים, שהפכה לארץ השעבוד והרוע. אך המיילדות, לעיניהן עומד דבר אחר. לא החוק הממלכתי, לא הפקודה הממשלתית, אלא האלוהים. המצפון הפנימי שלהן שאומר להן – אל תעשו את זה. והן החליטו לשקר, לטעון כי הלידות העבריות כולן טבעיות, ולא יכולות הן למנוע את הלידה שכבר קרתה.

זו התמיכה התורנית לסרבנות מצפונית. אז כן, לא מדובר ברצח לרוב, אבל בין האפשרות של כאוס ואי קיום חוק, ובין הפרת צו המוסר הפנימי, מוטב שהחוק ייכשל ולא המוסר. ואם אדם מסרב לעשות כצו המלך, יהא עליו לרצות את העונש הדרוש ואין לו אפשרות להתנגד לכך, אך להתנגד חייב הוא.

בהמשך הפרשה, פרעה נפטר מן העולם, אך שיטות השעבוד לא פסות איתו. בני ישראל קוראים לאלוקיהם, לראשונה נזכרים בכך שאפשר גם אחרת.

וַיְהִי בַיָּמִים הָרַבִּים הָהֵם, וַיָּמָת מֶלֶךְ מִצְרַיִם, וַיֵּאָנְחוּ בְנֵי-יִשְׂרָאֵל מִן-הָעֲבֹדָה, וַיִּזְעָקוּ; וַתַּעַל שַׁוְעָתָם אֶל-הָאֱלֹהִים, מִן-הָעֲבֹדָה.   וַיִּשְׁמַע אֱלֹהִים, אֶת-נַאֲקָתָם; וַיִּזְכֹּר אֱלֹהִים אֶת-בְּרִיתוֹ, אֶת-אַבְרָהָם אֶת-יִצְחָק וְאֶת-יַעֲקֹב.   וַיַּרְא אֱלֹהִים, אֶת-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל; וַיֵּדַע, אֱלֹהִים (ב', כ"ג-כ"ה).

עניין נוסף שחובה שהתייחס אליו הוא הסנה בוער. משה, נכדו המאומץ של פרעה, בוחר במיעוט אליו הוא שייך בקשר דם, והניצול היחיד מגזירת פרעה, גולה ממצרים אל מדיין. שם הוא פוגש את יתרו כהן מדיין. בהמשך הופך הוא נושא את בת יתרו, ציפורה לאשה. עבור יתרו הוא הופך לרועה צאן, מה שמזכיר מעט את מעשיית יעקב אצל לבן. הגלות היא זמנית, אך חזקה עליו שישוב אל שארית עמו.

וּמֹשֶׁה, הָיָה רֹעֶה אֶת-צֹאן יִתְרוֹ חֹתְנוֹ–כֹּהֵן מִדְיָן; וַיִּנְהַג אֶת-הַצֹּאן אַחַר הַמִּדְבָּר, וַיָּבֹא אֶל-הַר הָאֱלֹהִים חֹרֵבָה.   וַיֵּרָא מַלְאַךְ יְהוָה אֵלָיו, בְּלַבַּת-אֵשׁ–מִתּוֹךְ הַסְּנֶה; וַיַּרְא, וְהִנֵּה הַסְּנֶה בֹּעֵר בָּאֵשׁ, וְהַסְּנֶה, אֵינֶנּוּ אֻכָּל.   וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה–אָסֻרָה-נָּא וְאֶרְאֶה, אֶת-הַמַּרְאֶה הַגָּדֹל הַזֶּה:  מַדּוּעַ, לֹא-יִבְעַר הַסְּנֶה (ג', א'-ג').

הסנה הבוער, השיח המעושן, מלא באש, אך אינו מתכלה כשיח רגיל. הבערה של האש, מושכת את משה לבחון את הדברים מקרוב.

וַיַּרְא ה', כִּי סָר לִרְאוֹת; וַיִּקְרָא אֵלָיו אֱלֹהִים מִתּוֹךְ הַסְּנֶה, וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה מֹשֶׁה–וַיֹּאמֶר הִנֵּנִי.   וַיֹּאמֶר, אַל-תִּקְרַב הֲלֹם; שַׁל-נְעָלֶיךָ, מֵעַל רַגְלֶיךָ–כִּי הַמָּקוֹם אֲשֶׁר אַתָּה עוֹמֵד עָלָיו, אַדְמַת-קֹדֶשׁ הוּא.   וַיֹּאמֶר, אָנֹכִי אֱלֹהֵי אָבִיךָ, אֱלֹהֵי אַבְרָהָם אֱלֹהֵי יִצְחָק, וֵאלֹהֵי יַעֲקֹב; וַיַּסְתֵּר מֹשֶׁה, פָּנָיו, כִּי יָרֵא, מֵהַבִּיט אֶל-הָאֱלֹהִים.   וַיֹּאמֶר ה', רָאֹה רָאִיתִי אֶת-עֳנִי עַמִּי אֲשֶׁר בְּמִצְרָיִם; וְאֶת-צַעֲקָתָם שָׁמַעְתִּי מִפְּנֵי נֹגְשָׂיו, כִּי יָדַעְתִּי אֶת-מַכְאֹבָיו.  וָאֵרֵד לְהַצִּילוֹ מִיַּד מִצְרַיִם, וּלְהַעֲלֹתוֹ מִן-הָאָרֶץ הַהִוא, אֶל-אֶרֶץ טוֹבָה וּרְחָבָה, אֶל-אֶרֶץ זָבַת חָלָב וּדְבָשׁ–אֶל-מְקוֹם הַכְּנַעֲנִי, וְהַחִתִּי, וְהָאֱמֹרִי וְהַפְּרִזִּי, וְהַחִוִּי וְהַיְבוּסִי (ג', ד'-ח').

קדושה, כפי שלמדנו קודם היא ייחוד. משה נמצא כעת במקום בו ייחד ה' להיות המקום בו תינתן התורה לבני ישראל, וה' מעניק לו את הסמכות להנהיג את העם בדרך אל המקום בו יושבים שבעת העממים – ובכללם היבוסי, שיושב בירושלים…

הקטע השלישי בפרשה זו הוא התחלת המאבק על החירות:

וְאַחַר, בָּאוּ מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן, וַיֹּאמְרוּ, אֶל-פַּרְעֹה:  כֹּה-אָמַר יְהוָה, אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל, שַׁלַּח אֶת-עַמִּי, וְיָחֹגּוּ לִי בַּמִּדְבָּר (ה', א').

פרעה מסרב, ומחמיר את הגזירות על ישראל, מה שיוצר מהומה בעם. בני ישראל עוד נמצאים בתודעת עבד, ומבקשים להתיר את הכבל רק מעט, במקום לחפש שבירה מוחלטת של המערכת. גם ה' עצמו, בשלב זה מבקש רק להתיר את הכבל. "ויחוגו לי במדבר", כלומר חגיגה מעט. לא מדובר פה בבקשה לעזוב את מצרים לעד, אלא רק באופן זמני, למדבר.

 

מודעות פרסומת

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s