קצת על הרבה – מוצ"ש ויחי

מה עובר לי בראש כל יום שלישי? מה הבעיה של מחנה השלום, ומה הוא רוצה מנתניהו? והכי חשוב – מה המשמעות של מצור על ירושלים בעשרה בטבת.

קצת על מכבי | קצת על יום שלישי | הרבה על המו"מ | קצת על מנדלה | קצת על הידברות | קצת על עשרה בטבת | קצת על פרשת השבוע

קצת על מכבי

מאז ששמעתי על השיפוצים באיצטדיון טדי, ידעתי שאני רוצה להגיע למשחק של מכבי שם. זכרתי את הקור החודר לאיצטדיון מדרום, קור ירושלמי קלאסי בשילוב עם משב רוח יכול לחולל פלאים לאיברים הפנימיים של אדם, ומשנסתמה הפרצה מדרום, כך חשבתי, יהיה בסדר.

הצעתי לאיתי, חבר מהלימודים, שיצטרף אליי למשחק. חשבתי שיהיה כיף, שהאיצטדיון יהיה נהדר ובעיקר – שמכבי תנצח. בגלל בלבול קל שלנו חיכינו שעתיים-שלוש לפתיחת השערים וכשנכנסנו ראינו איצטדיון נהדר. האיצטדיון השני שאני מכיר הוא רמת גן, ורמת גן הוא האיצטדיון הנורא ביותר. רחוק מהדשא, רחוק מהקהל, רחוק. מהר מאוד מצאנו את עצמנו סמוכים לדשא, ממש מעל לשער, בעמדה שמציבה אותנו בזירת ההפצצות של החמצות השחקנים. 

האולטראס התיישבו דווקא בצד המקורה של האיצטדיון מחשש לגשם(שלשמחתנו לא התגשם), והקהל התחיל בעבודה. שירה, חלוקת בלונים, עידוד. שתי דקות אל תוך המשחק, פריצה שם את זה בפנים, הכל רגוע, הכל בטוח, למרות שמכבי לא משחקת. לא כדורגל בכל אופן, בעיקר מעבירים זמן. בית"ר תוקפת, אבל נראית כמו ילד שלא מסוגל לעקוץ את האח הגדול שלו באמת. בקלות מגיע גם השער השני, מחצית, המשחק נמשך כמו שהתחיל, עד שז'ונס עושה סיבוב על שרן ייני, ובועט למשקוף של פאבלו – ופנימה. טדי מתעורר. מזרחי שר למערבי, מערבי למזרחי. טדי הופך לפתח הגיהנום.

נצחון ראשון בטדי.

שריקה אחרונה. 2-1 מכבי. הניצחון הראשון שלי בטדי.

קצת על יום שלישי

אולי זה רק אני
ואולי יש מי שיטען כנגדי
וזה רק לטעמי
והכל יחסי

אבל נראה לי
אני אובייקטיבי
כשאני אומר
שאני חושב

שאולי זה רק אני
ולמרות שיש מי שיערער
את בול לטעמי
הוא ולא אחר

אז אולי זה רק אני
וזה בכלל לא ענייני
אבל מה השם
מה המספר
מאין באת
ולאן את הולכת?

אולי זה רק אני
אבל היום יום שלישי
פעמיים כי טוב
וזה מספיק כדי לחשוב.

הרבה על המו"מ

שוב ושוב ושוב אנחנו צונחים אל תוך סבב הרפש הזה שנקרא תהליך השלום. מבטיחים לנו שקט, דמוקרטיה, מדינה שתוכל לשמור על הרוב היהודי שלה. מדינה שתוכל לשגשג ולהתפתח, לצמוח ולפרוח תחת כנפי יונת השלום. מקדמים אותו תחת כל עץ רענן. פוליטיקאים הפכו אותו לאידיאולוגיה, למשאת נפשם, לכליל מצעם, לראשת דאגתם – השלום, הוא ובלתו הוא. "אל תגידו יום יבוא, הביאו את היום", שלום – עכשיו.

אלא שיש כמה וכמה בעיות עם תהליך השלום. באופן חד משמעי ניתן לראות כיצד בכל פעם שיש הסכם, מו"מ, דיבורים משמעותיים או פסגה, התוצאה הישירה(גם אם תאמרו שהיא נסיבתית) – היא יותר הרוגים.

 נרצחיםהאינתיפאדה הראשונה הייתה מינורית, אך כשהחלו שיחות השלום, חשאיות וגלויות, עלה באופן יציב מספר ההרוגים הישראלים בכל שנה לכמות דו ספרתית, עד שנכנס נתניהו למשרד ראש הממשלה. כשהוא עזב – ב-17 במאי 99', וברק שב לדבר עם הפלשתינים – שב מספר ההרוגים לעשרות, אחרי כן, הטרור השתחרר ללא רסן, והצליח להרוג יהודים במאות.

מדברים הרבה על הצדק החברתי הטמון בשלום. אחת המנטרות הידועות של השמאל הן שלא ניתן להגיע לחברת המופת שאנו יכולים להיות, בלי לסיים את הכיבוש. וככה, באבחת יד, מצליח השמאל ליצור פערים חברתיים מתמשכים – גם אצל היהודים, שצריכים לתחזק את עצמם בטחונית(עם הרבה כסף), וגם אצל הפלשתינים, שרודפים אחרי חלום לא ריאלי של סיום הכיבוש בתנאים שלהם.

 שלום ובטחון

סיסמת בחירות שחוקה היא שהעומד בראש מפלגה יביא "שלום ובטחון", או "בטחון ושלום", אבל דבר אחד נותר דומה בין שני הצדדים. מי שמנסה להביא את השלום, נאלץ להשקיע יותר גם בבטחון. רבין רצה לבטח את אוסלו, ברק רצה לבטח את קמפ דיוויד, שרון נאלץ להתמודד עם האינתיפאדה ואולמרט? הוא היה צריך לבטח את כמות המחבלים שהוא שחרר, בעודו מקדם את הזיית ההתכנסות.

הקטע הוא שכולם יודעים מה הם הנתונים, איך נראית המציאות, אבל החלום, החלום, החלום רודף אותם בלילה, מטריף אותם מדאגה, איך אחיה במדינת אפרטהייד? איך אחיה בדמוקרטיה, איך לא אתן זכויות לאנשים שמפירים את חופש התנועה, חופש הפולחן, חופש הדת והחופש לחיים ? ואז בא נשיא המדינה שלנו ותוהה למה אחרי ההתנתקות המשיכו לירות מעזה טילים. "אנחנו עדיין במו"מ. יש עדיין חילוקי דעות ו-2 בעיות עיקריות, למשל עזה, שממנה נסוגנו ואני לא מבין עד היום מדוע ירו עלינו טילים; אנחנו צריכים להיות בטוחים בנוגע לעזה. עלינו להבטיח את המדינה היהודית".

GIRUSHהנתונים המוצגים כאן על כמות הטילים שנורתה לעבר ישראל הם מדהימים. פרס תוהה מה קרה? ובכן, זה די פשוט. עמרם מצנע הגה את רעיון ההתנתקות לקראת בחירות 2003, אלו התקיימו בסוף ינואר לשנה זו, כך שהרעיון נהגה כבר בשנת 2002. כשהיישום החל להפוך לריאלי על ידי אריאל שרון – הירי גבר, ולאחריו הפך לשיא, כשהמבצעים השונים מקפיצים את כמות השיגורים בכל שנה.

אבל הנתונים לא משנים. כמו שהפרלמנט הירדני לא מגדיר פגיעה בישראלים כטרור , כך גם הישראלים לא רואים מה קורה. ואם זה בא מצידם של היהודים – אז חובה לעצור את זה, אחרת, תג המחיר יהיה כבד.

 (תודה למיכאל רבי על שיתוף החומרים)

קצת על מנדלה

מותה של מרגרט תאצ'ר נתן לאנשי מחנה "הצדק החברתי" הזדמנות טובה להתנגח בנתניהו. גישתה הכלכלית של "אשת הברזל" הייתה למודל עבור ראש הממשלה. המינוחים הדומים, הרזומה המרשים, הקפטיליזם הבוער בעצמותיהם. ברור היה לעיני כל שנתניהו איבד מורת דרך במידת מה.

לאחר מותה אמר:

"אני הכרתי את מרגרט תאצ'ר באופן אישי, מאוד הערכתי אותה והיו בינינו יחסים מאוד חמים. היא שלחה לי מכתב שהפסדתי את הבחירות בפעם הראשונה כשהייתי ראש הממשלה והיא כתבה שורה אחת, "אני מצטערת שהפסדת. על החתום, מרגרט תאצ'ר". מאוד אופייני לה. וגם בפגישות שלנו היא תמיד דיברה ישר ולעניין. על ההבנה שלה כיצד משקמים כלכלות, דבר שבוודאי לא נעלם ממני, וגם על האהדה הגדולה שלה למדינת ישראל ולמאבקים שאנחנו מובילים. היא חזרה על זה גם כשנפגשנו איתה, רעייתי ואני בלונדון. היא אירחה אותנו פה בעיר הזאת, כשהייתי שר אוצר, עברה משולחן לשולחן, דאגה שכל אחד מהאנשים יהיה מטופל, יקבל את המנה שלו, ודיברה בחום רב על מדינת ישראל. אני חושב שהיא הייתה אישה מאוד מאוד מיוחדת ואני מאוד הערכתי אותה, מאוד אהבתי אותה".

הרבה מהביקורת שמוטחת בנתניהו, הוטחה גם בתאצ'ר.  הגדלת פערים, יצירת אי שוויון, ניתוק מהעם, קראו כנגדו אנשי מפלגת העבודה תדירות בעבר(וכנראה גם בהווה). תאצ'ר הייתה רגילה להשיב לטענות הסוציאליסטים על הגברת אי השוויון והפערים, כפי שמובא בסרטון זה.

על אף הקשיים שהערימו עליו עובדי משרד החוץ  נסע נתניהו. הביקורת התקשורתית עליו מיהרה להגיע. דיברו על עלות התקנת המיטה המיוחדת במטוסו – כחצי מיליון שקלים נוספים. "המיטה המעופפת"  של נתניהו סיקרנה אפילו את מבקר המדינה. והמיטה המעופפת הזו הסתדרה נהדר עם התדמית שנוצרה לנתניהו כאדם נהנתן, רהבתן, וקפיטליסט. הוא מוכן לבזבז כספי ציבור  על האפשרות לישון במטוס כמו בן אדם, כמה נורא, כמה חוסר צניעות, איפה הענוותנות של מנהיגי הליכוד? איפה הביישנות של בגין, שישן מעוך בטיסות קצרות?

מנדלה ותאצ'ר. יחס לא שוויוני.
מנדלה ותאצ'ר. יחס לא שוויוני.

ואז הגיע מקרה נוסף של פרסונה בינלאומית שנפטרה.

נלסון מנדלה, אשר פעל למען השוואת תנאי אזרחותם של השחורים במשטר האפרטהייד של דרום אפריקה, נפטר השבוע. מנדלה, על אף שאישיותו שלו מעוררת מחלוקת, זכה לקיתונות של אהבה מהתקשורת הישראלי. הכל נמצא שם – מאבק למען מיעוט, החלש מול החזק, השחור מול הלבן, הפרדה גזענית, צדק חברתי ושוויון לכל וכמובן – ציטוטי מנדלה בטובת הפלשתינים. אלו, בקצרה, מגדירים את ערכי השמאל הישראלי, שדרש לנכס לעצמו את מורשתו של מנדלה, כפי שעשו זאת  גדעון לוי ויריב אופנהיימר.

רק בעיה אחת הייתה לנתניהו. הוא זכר את הביקורת מאפריל. והפעם עלויות הטיסה הן שבעה מיליון שקלים למשלם המיסים הישראלי. בימים של מעקב תמידי על כל הוצאה ממשלתית מיותרת, להוציא שבעה מיליון שקלים על טיסה קצרה, זה לא רק נראה רע, זה באמת רע. הוא עשה בחינה מחודשת – האם הוא רוצה לחזק את תדמיתו הנהנתנית, את הדיבורים עליו כמנותק מהעם, האם חשוב לו להיות האדם שמבזבז את כספי הציבור לטובת מפגש עם שועי עולם? לא. הוא החליט. מוטב שלא.

ואז שוב יצאה הביקורת. במקום שיהיה מנותק מהעם, הוא הפך להיות מנותק מהעולם. במקום להיות נהנתן, הוא הפך להיות מתבודד. במקום להיות בזבזן, הוא הפך לקמצן. אפילו את הקהילה היהודית בדרום אפריקה הביאו נגדו.

בגין ישן במטוס. ככה הם רוצים לראות את רה"מ שלנו.

האם לנתניהו היה בכלל סיכוי? האם הוא יכול היה לנצח? אם על טיסה אחת הוא מקבל ביקורת על שטס ובזבז כספי ציבור, ובטיסה אחרת מקבל ביקורת על כך שלא טס בכלל – מה הוא כבר יכול לעשות כדי לא לקבל את הביקורת? מה הם רוצים מנתניהו? אולי הם פשוט רוצים לראות אותו ישן, מעוך, במטוס, מושפל, ממש כמו בגין.

קצת על הידברות

השבוע קיימנו את המפגש השמיני בתכנית הידברות. כמו שציינתי בעבר, התכנית הוקמה על ידי הנהלת האוניברסיטה מתוך רצון ליצור שיח משותף בין פלגי האוכלוסייה היהודית השונים, דבר שהיה חסר מאוד בתקופה שלפני רצח רבין. באוניברסיטה בה למד הרוצח, כך נראה, רצו ליצור דוגמה שמופת לצורת התנהגות אחרת.

אחרי הפסקה של שבועיים וחצי, פתחה רוני עם משהו קטן בהקשר של הדיון מהמפגש שעבר, שכלל דיבור על המדינה היהודית והדמוקרטית שלנו. "השבוע העבירה הכנסת חוק לגבי המסתננים", היא אמרה. "אפשר יהיה לכלוא אותם במשך שנה..", וכאן שרית קטעה אותה. "החוק הזה הוא חוק עוקף בג"ץ", הבהירה המשפטנית של הקבוצה. "החוק עוד צריך לעבור שלוש קריאות בכנסת, העתירה כבר כתובה ורק מחכה לאישור החוק לפני שהיא נשלחת. החוק הקודם איפשר למדינה לכלוא את הפליטים למשך שלוש שנים, ללא משפט. גם החוק הנוכחי הוא ללא משפט. בית המשפט אמר שהחוק הקודם היה לא מידתי".

הדיון התפתח מהר מאוד. מה עושים עם המסתננים? מצד אחד הם סכנה דמוגרפית, אוכלוסיה בעייתית, מצד שני הגיעו הנה גם בגלל המלחמה בחלקם. לירן הציע לאזרח אותם בהדרגה, "במילא הגדר עוצרת אותם היום. אף אחד עוד לא ייכנס, ואין מה לעשות איתם". אורעד הייתה תקיפה יותר. היא סיפרה מה קורה בדרום תל אביב, וכמה שיש פשיעה רבה יותר בקרב הנתינים הזרים היחסי באוכלוסיה הכללית. "אני מצטערת, אבל לא כל כך אכפת לי מהם. להעלות אותם על טיסה ושיעופו מפה. עובדים זרים יש לנו מספיק, אבל הם לא יכולים להיות עובדים זרים, אין להם את האפשרות להיות כאלו".

יורם הזכיר את החלטתו הראשונה של מנחם בגין כראש ממשלה לקבל את הפליטים מוויטנאם. אני הצעתי שנשחק אותה אמריקה, וננסה לפתור את הסכסוך בסודן, לדאוג שהכל שם יתפתח כמו שצריך, שדרום סודן תשגשג, ושנביא שלום. "אנחנו לא אמריקה", השיבו לי. "והסכסוך שלנו – מה איתו, לא פתרנו אותו". הנקודה לא הובנה, אבל הדיון מוצה די מהר.

ואז חני ביקשה להראות לנו סרטון קצר. בסרטון התראיין אדם בעילום שם, שסיפר על קשייו כאדם בעל "נטיות הפוכות". האדם המתראיין סיפר על כך שהיה נמשך לגברים בעברו ורצה לעזוב את זה. הוא התייעץ עם הרב שלו, וזה הפנה אותו לטיפול. אחרי הטיפול, "הרגשתי הרבה יותר טוב, הרבה יותר שלם עם עצמי". הוא החל להמשך אל נשים, החל לצאת עם אחת שהפכה לאשתו ולאם ילדיו.

לירן התרתח. "אני יכול לקרוע את המסך!" הוא צעק. "איך את מראה לנו דבר כזה בכלל?" שאל את חני. "אני לא מבין. זה פשוט לא מקובל". הוא הסביר שההתנגדות שלו לסרטון היא מהצגת הבורות, הכפייה שיש בדבר, שהדתיים לא מבינים שיש אנשים שפשוט נולדים כפי שהם. שהם פשוט הפכו בן אדם למה שהוא לא. "אבל למה אתה מתנגד, הוא הרי שמח עכשיו במה שהוא עושה?", שאל אותו אחד הדתיים בקבוצה. "כי הוא לא! אני לא מאמין לו!", אמר.

שרית ניסתה להסות את הדיון מצד אחר. "לי מה שמפריע הוא שבעצם ליהדות, לתורה, אין דרך להתמודד עם זה. יש הרבה אנשים כאלה- לא רק הומואים, גם משפחות חד הוריות, יש אמהות שהולכות ומגדלות ילדים לבד בהגדרה, שככה הם, והיהדות פשוט לא יכולה להתקדם לעברם".

"יש ליהדות תשובה ויחס מאוד ברור כלפי התופעה הזאת. לא מוחלט", השבתי. זה הזכיר לי את אלו שאינם מאמינים באלוקים ובתפילות אליו משום שמעולם לא שמעו תשובה, כשבפועל הם קיבלו לאו כלשהו, וסירבו להכיר בו כי הם לא אוהבים את התשובה. "היחס לכל המשפחות האלטרנטיביות החדשות, לכולן יש יחס מובהק. לא ברור. זה מתחיל עוד הרבה לפני האיסור על משכב זכר. "ועזב את אביו ואת אימו, ודבק באשתו והיו לבשר אחד. הדברים האלו שאת מתארת – כולם פשוט לא טבעיים. לגבי הומוסקסואליות, אין מה לעשות. זה לא טבעי. אפילו אם תעלו פה טיעונים של 'אפשר לאמץ', או משהו – כדי להתרבות חייבים לעבור דרך הטרוסקסואליות".

הדיון נמשך, והיה סוער. לא הייתה ברירה אלא להתכנס לפינות ה"דתי מותקף", הגם שאני לא כזה דתי. לא הייתה ברירה אחרת, אלא להגן על המחנה כולו. רזיאל תקף את לירן קשות על כך שגם אצל החברה החילונית יש בעיות עם הומוסקסואליות. "אם הילד שלך יהיה הומו?", שאל אותו. "אני מודה, יהיה לי קשה", אמר לירן. "למה? למה יהיה לך קשה?!", שאל אותו רזיאל. "כי אני רוצה נכדים, כי אני יודע שיהיה לו קשה. אני מודה, יהיו לי לילות חסרי שינה, אבל אני אקבל אותו כפי שהוא".

יצאנו להפסקה.

כשחזרנו, חני הראתה לנו סרטוןן נוסף, בו דיברו שתי נשים(לסביות) עם שלושה רבנים: הרב מנחם פרומן ע"ה, הרב בני לאו, והרב שמואל אליהו. הבות חיפשו פתרון לעצמן, מקום בו יתאפשר להן להתקבל הביתה בזכות. שיוכלו לבוא אל ההורים שלהם ולדבר איתן באהבה, בשמחה, כפי שהן. הרב אליהו אמר שדרכה של תורה היא לסייע לאדם, להימנע ממקומות שקשה יהיה לו להתמודד איתן. הרב פרומן התהדר בפרימיטיביות שלו. "אין לי איך לעזור לכן", אמר. "שישבו עליכן שבעה אם הם רוצים, שיכעסו, אבל אין מה לעשות – אנחנו לא נוכל לתת היתר לכן". ואחרון דיבר הרב לאו. "אני לא מבין איך אתה אומר להן פשוט שישבו עליכן שבעה!", הזדעק על הרב פרומן. "יושבות כאן לפנינו בנות אומללות. ניסו הכל, עשו את כל ההשתדלות, ואומרות לכן – ככה ברא אותי הקב"ה. איך אנחנו מתמודדים עם זה?", ועל אף שהרב הצעיר הציג גישה פתוחה, גם הוא נותר ללא מענה.

הדיון התפתח קדימה אל ברית הזוגיות בכללותו. "למה אתם מחליטים בשביל מישהו אחר איך הוא יכול להתחתן?", שאלו. "למה אתם מתנגדים?". וכאן התחלתי להתפתל. "בראייה שלי, צריך לפתוח ערוץ נוסף, שכל אחד יבחר איך להתחתן – אזרחי, דתי, אבל שידבק בזה. לרבנות לא צריכה להיות נגיעה בכלל בגירושין, והדת כמוסד צריכה להתעלם מחתונות של אחרים, כדי שלא תיווצר ממזרות. אין ברירה אחרת. אבל תדע לך, לירן, למעלה מ-80% מאזרחי מדינת ישראל מאמינים באלוקים, וכולנו פה יודעים שהנשים שולטות בגברים. במירוץ הזה, הצד שלנו ינצח – החתונות יהיו תחת כנפי היהדות. מצד שני, אני מודה. קשה לי יותר לקבל נישואי להט"בים". הדיון הזה רק הלך והתגבר, ללא הכרעה.

קצת על עשרה בטבת

ירושלים במצור 2013. צילום: אדוה חנקין
ירושלים במצור 2013. צילום: אדוה חנקין, איתן שפירא

ירושלים

בעת שהשורות הללו נכתבות, 2,601 שנים אחרי תחילת המצור על ירושלים, ירושלים שוב נצורה. הפעם אלו לא הרומאים, אלא השלג. והשאלה הכללית היא – מה זה אומר, לועגים לסמליות המובהקת שיש כאן. ואני טוען – ירושלים בסכנה ממשית, וזהו סימן מובהק מן השמיים. אם עד כה היו אלו הגשמים שבישרו על בעייתיות עבורנו, כעת זה המצור, שכביכול בא להגשים את משאלותינו על קבלת מים מן השמיים, קיבלנו במקומם קרח, וירושלים נותקה לה משאר המדינה(שגם היא מנותקת במידת מה). יש איתות רציני מהשמיים, ואם אז הערים נשרפו, היום הן קופאות.

לְכוּ נָא וְנִוָּכְחָה יֹאמַר יְהוָה אִם יִהְיוּ חֲטָאֵיכֶם כַּשָּׁנִים כַּשֶּׁלֶג יַלְבִּינוּ אִם יַאְדִּימוּ כַתּוֹלָע כַּצֶּמֶר יִהְיוּ. אִם תֹּאבוּ וּשְׁמַעְתֶּם טוּב הָאָרֶץ תֹּאכֵלוּ.  וְאִם תְּמָאֲנוּ וּמְרִיתֶם חֶרֶב תְּאֻכְּלוּ כִּי פִּי יְהוָה דִּבֵּר.

ישעיהו, א', י"ח-י"ט

קצת על פרשת השבוע

כזכור, את פרשות השבוע אני מבקש לתקוף מזווית קצת אחרת, בניסיון למצוא מודל כלכלי-פוליטי שמותאם על פי שיטת התורה. הגם שלא ניתן להשליך תופעות חברתיות(כמו עבדות) מלפני שלושת אלפים שנה להיום, עדיין ראוי לנסות ולמצוא איזה מסר המסתתר בפסוקים. עד כה היה מוטיב של אחדות המסיימת בפיצול: השמיים והארץ, הרקיע והמים, הימים והיבשת ובבני האדם ראשית היו אלו קין והבל, שנית היו אלו אנשי בבל. שלישית היו אלו אברהם ולוט, רביעית היו אלו יצחק וישמעאל, חמישית, יעקב ועשיו, שישית היו אלו לאה ורחל ואיתן תמה החלוקה.

בפרשת השבוע הזו, אנו פוגשים את יעקב בדמי ימיו, בעודו מברך את בניו שלו אשר אמורים להרכיב את עם ישראל שירד אל מצרים ומשם יתחיל את הדרך הארוכה מעלה מהגלות, רק התחייבות אחת הוא דורש מבניו בטרם ימות: אשובה נא אל ארץ ישראל.  וְשָׁכַבְתִּי, עִם-אֲבֹתַי, וּנְשָׂאתַנִי מִמִּצְרַיִם, וּקְבַרְתַּנִי בִּקְבֻרָתָם; וַיֹּאמַר, אָנֹכִי אֶעֱשֶׂה כִדְבָרֶךָ (מ"ז, כ"ח).

וַיִּקְרָא יַעֲקֹב, אֶל-בָּנָיו; וַיֹּאמֶר, הֵאָסְפוּ וְאַגִּידָה לָכֶם, אֵת אֲשֶׁר-יִקְרָא אֶתְכֶם, בְּאַחֲרִית הַיָּמִים(מ"ח, א').

אם נחלק את שניים עשר שבטי ישראל באופן אידאי, נוכל אולי לפלח את העם שלנו כיום, על פי החלוקה שעושה יעקב:

1)      רְאוּבֵן בְּכֹרִי אַתָּה, כֹּחִי וְרֵאשִׁית אוֹנִי–יֶתֶר שְׂאֵת, וְיֶתֶר עָז.  פַּחַז כַּמַּיִם אַל-תּוֹתַר, כִּי עָלִיתָ מִשְׁכְּבֵי אָבִיךָ; אָז חִלַּלְתָּ, יְצוּעִי עָלָה(ג'-ד')

2)      שִׁמְעוֹן

3)      וְלֵוִי, אַחִים–כְּלֵי חָמָס, מְכֵרֹתֵיהֶם.  ו בְּסֹדָם אַל-תָּבֹא נַפְשִׁי, בִּקְהָלָם אַל-תֵּחַד כְּבֹדִי:  כִּי בְאַפָּם הָרְגוּ אִישׁ, וּבִרְצֹנָם עִקְּרוּ-שׁוֹר.  ז אָרוּר אַפָּם כִּי עָז, וְעֶבְרָתָם כִּי קָשָׁתָה; אֲחַלְּקֵם בְּיַעֲקֹב, וַאֲפִיצֵם בְּיִשְׂרָאֵל(ה'-ז')

4)      יְהוּדָה, אַתָּה יוֹדוּךָ אַחֶיךָ–יָדְךָ, בְּעֹרֶף אֹיְבֶיךָ; יִשְׁתַּחֲווּ לְךָ, בְּנֵי אָבִיךָ.  גּוּר אַרְיֵה יְהוּדָה, מִטֶּרֶף בְּנִי עָלִיתָ; כָּרַע רָבַץ כְּאַרְיֵה וּכְלָבִיא, מִי יְקִימֶנּוּ.  לֹא-יָסוּר שֵׁבֶט מִיהוּדָה, וּמְחֹקֵק מִבֵּין רַגְלָיו, עַד כִּי-יָבֹא שִׁילֹה, וְלוֹ יִקְּהַת עַמִּים.  אֹסְרִי לַגֶּפֶן עִירֹה, וְלַשֹּׂרֵקָה בְּנִי אֲתֹנוֹ; כִּבֵּס בַּיַּיִן לְבֻשׁוֹ, וּבְדַם-עֲנָבִים סוּתֹה.  יב חַכְלִילִי עֵינַיִם, מִיָּיִן; וּלְבֶן-שִׁנַּיִם, מֵחָלָב (ח'-י"א)

5)      זְבוּלֻן, לְחוֹף יַמִּים יִשְׁכֹּן; וְהוּא לְחוֹף אֳנִיֹּת, וְיַרְכָתוֹ עַל-צִידֹן(י"ג)

6)      יִשָּׂשכָר, חֲמֹר גָּרֶם–רֹבֵץ, בֵּין הַמִּשְׁפְּתָיִם.  וַיַּרְא מְנֻחָה כִּי טוֹב, וְאֶת-הָאָרֶץ כִּי נָעֵמָה; וַיֵּט שִׁכְמוֹ לִסְבֹּל, וַיְהִי לְמַס-עֹבֵד(י"ד-ט"ו)

7)      דָּן, יָדִין עַמּוֹ–כְּאַחַד, שִׁבְטֵי יִשְׂרָאֵל.  יְהִי-דָן נָחָשׁ עֲלֵי-דֶרֶךְ, שְׁפִיפֹן עֲלֵי-אֹרַח–הַנֹּשֵׁךְ, עִקְּבֵי-סוּס, וַיִּפֹּל רֹכְבוֹ, אָחוֹר.  לִישׁוּעָתְךָ, קִוִּיתִי יְהוָה (ט"ז-י"ח)

8)      גָּד, גְּדוּד יְגוּדֶנּוּ; וְהוּא, יָגֻד עָקֵב (י"ט)

9)      מֵאָשֵׁר, שְׁמֵנָה לַחְמוֹ; וְהוּא יִתֵּן, מַעֲדַנֵּי-מֶלֶךְ (כ')

10)  נַפְתָּלִי, אַיָּלָה שְׁלֻחָה–הַנֹּתֵן, אִמְרֵי-שָׁפֶר (כ"א)

11)  בֵּן פֹּרָת יוֹסֵף, בֵּן פֹּרָת עֲלֵי-עָיִן; בָּנוֹת, צָעֲדָה עֲלֵי-שׁוּר.  וַיְמָרְרֻהוּ, וָרֹבּוּ; וַיִּשְׂטְמֻהוּ, בַּעֲלֵי חִצִּים.  וַתֵּשֶׁב בְּאֵיתָן קַשְׁתּוֹ, וַיָּפֹזּוּ זְרֹעֵי יָדָיו; מִידֵי אֲבִיר יַעֲקֹב, מִשָּׁם רֹעֶה אֶבֶן יִשְׂרָאֵל.  מֵאֵל אָבִיךָ וְיַעְזְרֶךָּ, וְאֵת שַׁדַּי וִיבָרְכֶךָּ, בִּרְכֹת שָׁמַיִם מֵעָל, בִּרְכֹת תְּהוֹם רֹבֶצֶת תָּחַת; בִּרְכֹת שָׁדַיִם, וָרָחַם.  בִּרְכֹת אָבִיךָ, גָּבְרוּ עַל-בִּרְכֹת הוֹרַי, עַד-תַּאֲוַת, גִּבְעֹת עוֹלָם; תִּהְיֶיןָ לְרֹאשׁ יוֹסֵף, וּלְקָדְקֹד נְזִיר אֶחָיו (כ"ב-כ"ו)

12)  בִּנְיָמִין זְאֵב יִטְרָף, בַּבֹּקֶר יֹאכַל עַד; וְלָעֶרֶב, יְחַלֵּק שָׁלָל (כ"ז)

כָּל-אֵלֶּה שִׁבְטֵי יִשְׂרָאֵל, שְׁנֵים עָשָׂר; וְזֹאת אֲשֶׁר-דִּבֶּר לָהֶם אֲבִיהֶם, וַיְבָרֶךְ אוֹתָם–אִישׁ אֲשֶׁר כְּבִרְכָתוֹ, בֵּרַךְ אֹתָם (כ"ח). לכל אחד מאיתנו נתונה האפשרות למצוא עצמו בחלק מעם ישראל, כחלק מהפאזל הזה – רק למצוא את הנקודה שלו בשבטי י-ה הללו.

מודעות פרסומת

3 מחשבות על “קצת על הרבה – מוצ"ש ויחי

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s