קצת על הרבה – מוצ"ש ויגש

למה שוב ושוב נופלים מנהיגי הימין בפח שטומן להם השמאל? איפה היה פיגוע השבוע ולמה ההשכלה הגבוהה לא מובילה לצמיחה?

קצת על ההתאחדות | קצת על הבדואים | קצת על ברית הזוגיות | קצת על החד מיניים | קצת על הפיגוע השבועי | קצת על דיסקין | קצת על השכלה גבוהה | קצת על פרשת השבוע

קצת על ההתאחדות

בספרו האלמותי, ג'ורג' אורוול מתאר כיצד המשטר של הסויצ'אנג יוצר תודעה אזרחית באמצעות השפה. הנספח המסביר את התופעה נקרא "שיחדש", שיח-חדש. בשיח הזה אין לא טוב ולא רע. אין בעצם שום דבר. מילים שהמשטר לא אוהב נמחקות, אלו שקשה לו להתמודד איתן נהפכות ללא רלוונטיות, או נאמרות רק על צד ההיפוך שלהן. "אלטוב", זה לא "לא-טוב", זה גם לא "רע", זה גם לא עובד כמו "אל נכון", זה פשוט אלטוב.

בשבוע האחרון הכריזה אגודת הסטודנטים של הטכניון על הפיכת המשלחת ל"לא-רשמית". כמו שהתאחדות הסטודנטים הארצית היא גוף א-מפלגתי, המשלחת היא א-רשמית, ההחלטה היא א-שמאלנית. מבלבלים אותנו עם כל מיני מונחים והסברים למה זה לא, כשברור לכל שזה בדיוק זה.

אלא שיש כוונות נסתרות מאחורי המשלחת הזאת.

"מספר הנרשמים לביקור ברמאללה משמח ומעודד. מבחינתנו, זוהי הבעת אמון הן בהתאחדות הסטודנטים והן בתהליך השלום. זאת, על אף הקולות שקראו בשבוע האחרון לביטול היוזמה. זוהי חובתנו לעודד פעולות אשר מקדמות דיון משמעותי ועמוק בסוגיה חשובה זו, ככל שדיון זה מאפשר ריבוי דעות והשמעתן בצורה מובנית ומכילה".

 "איננו נוקטים עמדה פוליטית לגבי תהליך השלום", הוסיף רשטיק, "מטרת המשלחת היא הדברות ושיח, יהיו בה סטודנטים שתומכים בתהליך השלום וכאלו שלא, וכאלו שאין להם עמדה ורוצים לשמוע, לכולם יש מקום ולכל השאלות יש מקום. אנו עושים את כל המאמצים על מנת שהמשלחת תהיה מאוזנת ותכלול סטודנטים מכל קצוות הקשת הפוליטית". (אורי רשטיק, כפי שצוטט ב-וואלה! )

כאן בעצם חושף רשטיק את הבעיה הגדולה של המתנגדים למשלחת. שוב הוא קובע מהי דעת הכלל, כפי שניסתה תנועת קול אחד לקבוע כי "הרוב המתון בישראל", אז לא צריך להיות רוב, צריך לייצג רוב. וכאן ראינו שאחרי א-פוליטי, א-מפלגתי ו-א-רשמי, יש גם א-עמדה. ככה הם עובדים על כולם בעיניים ומותירים אותנו, המתנגדים להטיה הפוליטית הזו, "מה הבעיה עם השיח? מה הבעיה לדבר עם אבו-מאזן?". הבעיה היא לא עם השיח, היא עם השיחדש, ששוב מנסה לעבוד על כולנו בעיניים.

ואם השאלתי מונח מהשמאל הרדיקלי, כיניתי את החלטת יו"ר אגודת הסטודנטים של בר אילן "אידיוט שימושי", בעקבות החלטתו לתמוך ביוזמה הזאת, מתוך הנחה שהיא מתאימה לעולם הערכים שלו – דהיינו, קידום עצמי. דיברתי על כל המחאה שלנו כנגד המשלחת עם טל קופל השבוע. טל הוא בחור מבריק, אחד האנשים החכמים ביותר שאני מכיר, אידיאולוג מוצק ובעצם ספר מהלך, אבל עם פאתוס וכריזמה של מאה אחוזים.

"הם לא אידיוטים שימושיים!", הוא אמר. "זה בדיוק אותו מהלך מטופש שהם עשו שנה שעברה עם 'זכויות אדם כחולבן'. הם מאמצים את הטרמינולוגיה של השמאל, שיח, זכויות אדם ומנסים לנצח אותם במשחק הזה… אמרתי לך על תופעת העבד והאדון. העבד מקבל את מה שהאדון אומר לו. הם לא אידיוטים שימושיים, הם עבדים..", ואז כהרגלו הוא הפנה אותי למאמר, שמסביר את התופעה בצורה טובה. "די עם זה. שיתחילו לעמוד על דעת עצמם!".

אז השמאל פרוגרסיבי כתמיד, רק מנצל עוד הזדמנות להשליט את הדעה שלו על הכלל. הימין הוא עבד במקרה הטוב ואידיוט שימושי במקרה הרע, ואנחנו נאבקים. ופתאום אני קולט. המאבק שלנו הוא לא על המשלחת הזאת. הוא גם לא על ההטיה הפוליטית. אנחנו נאבקים על חירות התודעה של הימני הממוצע, שחושב שאם הוא ייכנע לאג'נדה של השמאל, הוא יוכל לנצח את השמאל במגרש שלו. אנחנו נאבקים למען האפשרות שלנו, כאנשי ימין, לשלוט בארץ הזאת באמת. אנחנו נאבקים כדי שהימין יפסיק להיות עבד, ויתחיל להיות האדון. אנחנו נאבקים כדי שהימין יקבע את הטון, יגדיר את הערכים, וישמיע את קולו, והעיקר לא לפחד כלל.

קצת על הבדואים

תכנית פרוואר הוציאה את כל הבדואים מהמחבוא. גם ערביי ישראל חזק בקטע. "טיהור אתני", ביקשו הח"כים הערבים להגדיר את התכנית.  אחרי שבג"ץ דחה שוב  וגם הבדואים עצמם העדיפו לא לקבל את המתווה, והעסק כולו גובל באנרכיה של ממש, החלו הפרעות נגד מדינת ישראל. איכשהו השתרבבו לשם דגלי פלסטין. , שהבהירו כי המאבק בחלוקת הקרקעות הוא מנטרה ערבית חוזרת. כמו ב-48', כמו ב67', כך גם ב-13'. הם פשוט לא רוצים חלוקה. הם לא רוצים לקבע שום דבר.

האיום הבדואי באינתיפאדה חורג מגבולות השיח. מחאת המתנגדת לתכנית הזו היא לגיטימית ואף מוטלת חובה על הציבור למחות נגדה, אך איום באינתיפאדה מבהיר כי לא מדובר פה בהתנגדות לתכנית כזו או אחרת של המדינה, אלא למדינה כמכלול, וחבל שכך.

קצת על ברית הזוגיות

קשה להיות חבר כנסת מהציבור הדתי בימים הללו. כמו שאמרנו קודם, הימין השמרני מתקשה לבטא את דעותיו ה"חשוכות" באשר לזכויות להט"בים באשר לכינון מוסד נישואים כלשהו. הדתי הממוצע ינסה לפנות אל הקהל החילוני ולהסביר לו למה הוא מתנגד לנישואים אזרחיים, או לנישואים בין בעלי אותו מין, אך לא מבין שכל פשרה שהוא יעשה היום, היא נקודת המוצע של המחר.

יותר מכך, יכול להיות שהנקודה הזו לא מבוררת אצלו די צורכה – הרי שהתרבות כבר מזמן אינה הפונקציה היחידה של זוגיות. יש אהבה, יש משיכה, יש הערכה, רעות, חברות, לא רק התרבות.

אז מפלגת "הבית היהודי" נדחקה השבוע לפינה על ידי מפלגת יש עתיד בסוגיה הזאת. התפתלה בפינה, נזדעקה בתוכה, הזדעזעה וקפצה, מה עושים? כמה הליברליות של בנט תדחוק את דעת התורה הצידה? אפילו הרב מלמד יצא לפני מספר שבועות בטורו השבועי 'רביבים' בו הוא דה פקטו מקבל את האפשרות של ברית זוגיות שאיננה נישואין.

קצת על החד מיניים

אם בשבוע שעבר עסקתי בדיני הרפובליקה היהודית, אך נמנעתי מלעסוק בסוגיה נפיצה זו. כן אומר שבנוגע לברית הזוגיות, יש מקום להכניס ערכים נוספים לטכס הנישואים עצמו. ובאשר לברית הזוגיות כמכלול, על מנת למנוע מקרים של ממזרות, תתנתקנה ההלכה מן המדינה, ורישומי נישואים יחייבו את הזוג שהתחתן באפיק מסוים להתגרש באותו אפיק בלבד. כלומר, אם התחתן זוג ברבנות, ובוחר הוא להתגרש – ברבנות. אם התחתן זוג אצל רשמי הברית, אזי יתגרשו שם, ללא מעורבות הלכתית כלשהי.

 יש מקום להעלות פה התייחסות אל היחס של הליברלים בעיניי עצמם כלפי הימין השמרני, שמסרב לקדם חקיקה פרו-הומוסקסואלית. אדם בשם רועי ניומן העלה פוסט בפייסבוק בו הוא פונה אל יושבת ראש סיעת הבית היהודי, ובו הוא כותב לה בין השאר את המילים הבאות: "אני רוצה לפתוח את הבוקר בלומר לך שאת חתיכת מחלה נוראית שצריך לרפא, את מחלה פסיכוטית, נוראית, בגללך אנשים רוצחים, בכלל מחקרים רבים אומרים שקיום קשר עם אנשים כמוך מוביל לשלל מחלות. אני רוצה להגיד לך גם שאת ראוייה לרחמים, את פאטית ועלובה, אני רוצה להוסיף רק דבר מאוד חשוב, הקיום שלך מפצל את העם !!! וזה דבר שאנחנו לא ניתן לו לקרות, והיי, אנחנו העם היהודי,האחדות שלנו היא מעל לכל, אז נשתמש בכל הכלים העומדים לרשותינו."

אז התגובה הפבלובית שלי הייתה לצאת עליו, להגן על שקד ועל עמדתה, אבל אז עברתי שוב על השורות שהוא כותב, וראיתי שאלו בעצם הטענות, הקריאות, היחס אותו מקבלים הומוסקסואליים באשר הם. האם יש אמת בטענות הללו באשר להומואים? יש. האם ראוי שנטייה מינית הפכה למילת גנאי?

"מתחנגל זה הומו. גם מומו זה הומו. יש הרבה כינויים להומו. חוקר ישבנים, למשל, קורע רוכסנים, מנדנד משקופים, מרעיד מיטות, מגרד קירות, פותח מטריות, פותח סירים, מפיל סבונים, מאכזב הורים, בוכה בסרטים, קורע סדינים, גונב ברזים, נוגס קרמיקות, מחבק עצים, אוחז כיורים, לופת אשכים, קוצץ מלפפונים, קושר נעליים, בוחש בתה, בוחש בשוקו, מוצץ חפצים, מיישר בננות, לוחש לסוסים, נושך כריות, משתעל נוצות, יונק, צולע, מתכופף, חופר, ממסמר, פאג, נוסע על אופניים בלי כיסא. גם נער שמפניה זה הומו, גם מחדד, חלילן, מדריך בצופים, לובש חוטיני, לובש קצר, אוהב ארונות, חובב כיפות, משתין בישיבה, אגזוזן, חצוצרן. גם אומו זה הומו, גם עומו. גם רגיש זה הומו. העיקר אל תגיד הומו, כי למה לקלל? ולסבית? גם אל תגיד לסבית. מכרסמת שטיחים, נניח, אתה יכול להגיד." (מתוך "אם יש גן עדן", של רון לשם).

קצת על הפיגוע השבועי

השבוע היו שוב פיגועים קטנים, לא משהו רציני. רק ניסיון חטיפה של רכב ותינוקת. כמה אבנים פה ושם, לא יותר מדי.

בינתיים, המו"מ המדיני ממשיך להתקדם אט אט. ג'ון קרי וירדן הבינו שאם צה"ל לא יהיה בבקעת הירדן, ירדן תהפוך לפלשתין, ואת זה הירדנים לא מוכנים לקבל. אז שוב, נשארנו עם מו"מ שנועד לשרת אינטרס אחד: לשחרר את כל המחבלים.

קצת על דיסקין

רק לפני שבוע ציטטתי את יובל דיסקין יוצא נגד נתניהו והנה – הוא שוב תוקף את ראש הממשלה. וכרגיל, השמאל מאתרג אותו, הימין נבהל ממנו, ושניהם קושרים לו כתרים. "הוא רוצה להיות ראש ממשלה", הם אומרים. אז הוא רוצה. שייכנס למפלגה המתאימה לדעותיו, שנראות יותר ויותר כמו 'אנטי-ביבי', ופחות כמו אידיאולוגיה שורשית כלשהי. מה לעשות, קשה ומשעמם באזרחות.

דיסקין. כי לדבר נגד נתניהו בכנס של יוזמת ז'נבה זה לגיטימי.

קצת על ההשכלה הגבוהה

במרץ האחרון כתבתי מאמר שכותרתו הייתה "הבובות של ור"ה", אז יצאו נציגי הסטודנטים במחאה על כוונת פקידים במשרד האוצר להעלות את שכר הלימוד. האקסיומה של המאבק הייתה שההשכלה הגבוהה מובילה לצמיחה. אלא שנתונים שבודקים את ההנחה הזאת מראים שהיא בדעיכה מובהקת, בייחוד בישראל.

במאמר של גיא רולניק בדה-מארקר הוא מפריך את המימרה המוכרת על השקעה בחינוך, ומציג כיצד הפרדיגמה אט אט נעה למקומות אחרים. השקעה בחינוך הייתה נכונה כשהחברה הייתה רחוקה מלהיות משכילה, כיום אחוז בוגרי ההשכלה הגבוהה הוא עצום, והפרגמטיזם ששולח את כולנו לרכוש תואר, גורם לכך שקו הפתיחה של כולנו מאוחר יותר, גבוה יותר אך בפועל – נמוך יותר וקשה יותר, כשהנתון החשוב ביותר בצמיחה, קרי פיריון, אינו מתממש.

"ועכשיו בתרגום לעברית: רכישת השכלה גבוהה הכרחית ברמת העובד הבודד, כי הוא צריך להתמודד בשוק עם היצע אדיר של אקדמאים. אבל ברמה המשקית, הגידול במספר האקדמאים והמשכילים לא מבטיח צמיחה או הקטנת האי־שוויון. מה שחשוב יותר מההשכלה הוא מבנה משק שנותן תשואה להשכלה, משק שהופך השכלה לפריון גבוה, משק תחרותי, יעיל ומריטוקרטי, משק שבו יש התאמה בין סוג הכישורים של העובדים לבין צרכים של ענפים תחרותיים. החדרת עובדים משכילים לתוך ארגונים לא פרודוקטיביים, מונופוליסטיים או מיותרים במגזר הפרטי והציבורי לא תעזור לרוב העובדים שאינם מחוברים פוליטית להתקדם לשכר גבוה ולא תעזור למשק להתפתח. זאת גם אחת הסיבות לכך שהמצטיינים והמשכילים מחפשים ויחפשו את עתידם בחו״ל, במשקים וכלכלות שבהם יש תמורה גדולה יותר להצטיינות ולהשכלה גבוהה." (רולניק).

קצת על פרשת השבוע

כזכור, את פרשות השבוע אני מבקש לתקוף מזווית קצת אחרת, בניסיון למצוא מודל כלכלי-פוליטי שמותאם על פי שיטת התורה. הגם שלא ניתן להשליך תופעות חברתיות(כמו עבדות) מלפני שלושת אלפים שנה להיום, עדיין ראוי לנסות ולמצוא איזה מסר המסתתר בפסוקים. עד כה היה מוטיב של אחדות המסיימת בפיצול: השמיים והארץ, הרקיע והמים, הימים והיבשת ובבני האדם ראשית היו אלו קין והבל, שנית היו אלו אנשי בבל. שלישית היו אלו אברהם ולוט, רביעית היו אלו יצחק וישמעאל, חמישית, יעקב ועשיו, שישית היו אלו לאה ורחל ואיתן תמה החלוקה.

בפרשה אנו זוכים לראות את מפגש האחים עם יוסף, שמאיים להשאיר את אחיו שלו, בנימין במצרים. המטרה הפסיכולוגית ברורה – לבדוק אם האחים עדיין מתנכלים לבניה של רחל.

 וַיִּגַּשׁ אֵלָיו יְהוּדָה, וַיֹּאמֶר בִּי אֲדֹנִי, יְדַבֶּר-נָא עַבְדְּךָ דָבָר בְּאָזְנֵי אֲדֹנִי, וְאַל-יִחַר אַפְּךָ בְּעַבְדֶּךָ:  כִּי כָמוֹךָ, כְּפַרְעֹה.  אֲדֹנִי שָׁאַל, אֶת-עֲבָדָיו לֵאמֹר:  הֲיֵשׁ-לָכֶם אָב, אוֹ-אָח.  וַנֹּאמֶר, אֶל-אֲדֹנִי, יֶשׁ-לָנוּ אָב זָקֵן, וְיֶלֶד זְקֻנִים קָטָן; וְאָחִיו מֵת, וַיִּוָּתֵר הוּא לְבַדּוֹ לְאִמּוֹ וְאָבִיו אֲהֵבוֹ (מ"ד, י"ח-כ').

יהודה מתאר את השתלשלות העניינים, ומבהיר כי בנימין הוא חלק מהם, חלק מהאחווה שיוסף מעולם לא זכה להיות בה. הוא מספר ליוסף כיצד התווכח עם אביהם, יעקב, על כך שיתיר לו לרדת עם בנימין למצרים, על אף התנגדותו של יעקב, ומבהיר כי הוא עצמו נושא באחריות. כִּי עַבְדְּךָ עָרַב אֶת-הַנַּעַר, מֵעִם אָבִי לֵאמֹר:  אִם-לֹא אֲבִיאֶנּוּ אֵלֶיךָ, וְחָטָאתִי לְאָבִי כָּל-הַיָּמִים(ל"ב).

אחרי שיוסף נשבר וחושף את עצמו

וְלֹא-יָכֹל יוֹסֵף לְהִתְאַפֵּק, לְכֹל הַנִּצָּבִים עָלָיו, וַיִּקְרָא, הוֹצִיאוּ כָל-אִישׁ מֵעָלָי; וְלֹא-עָמַד אִישׁ אִתּוֹ, בְּהִתְוַדַּע יוֹסֵף אֶל-אֶחָיו.  וַיִּתֵּן אֶת-קֹלוֹ, בִּבְכִי; וַיִּשְׁמְעוּ מִצְרַיִם, וַיִּשְׁמַע בֵּית פַּרְעֹה.  וַיֹּאמֶר יוֹסֵף אֶל-אֶחָיו אֲנִי יוֹסֵף, הַעוֹד אָבִי חָי; וְלֹא-יָכְלוּ אֶחָיו לַעֲנוֹת אֹתוֹ, כִּי נִבְהֲלוּ מִפָּנָיו.  וַיֹּאמֶר יוֹסֵף אֶל-אֶחָיו גְּשׁוּ-נָא אֵלַי, וַיִּגָּשׁוּ; וַיֹּאמֶר, אֲנִי יוֹסֵף אֲחִיכֶם, אֲשֶׁר-מְכַרְתֶּם אֹתִי, מִצְרָיְמָה.  וְעַתָּה אַל-תֵּעָצְבוּ, וְאַל-יִחַר בְּעֵינֵיכֶם, כִּי-מְכַרְתֶּם אֹתִי, הֵנָּה:  כִּי לְמִחְיָה, שְׁלָחַנִי אֱלֹהִים לִפְנֵיכֶם (מ"ה, א-ו).

יעקב שומע על תחייתו מחדש של יוסף וממהר לרדת מצרימה.

וַיֹּאמֶר, יִשְׂרָאֵל, רַב עוֹד-יוֹסֵף בְּנִי, חָי; אֵלְכָה וְאֶרְאֶנּוּ, בְּטֶרֶם אָמוּת.(כ"ח).

 אנו נחשפים להתגשמות החלום של פרעה על הרעב, וחלומו השני של יוסף המתגשם עם רדתו של יעקב מצרימה, כל האחים והאב נעים לפי הנף ידו של יוסף. הרעב מתחיל להציק, ויוסף מנסה להתמודד איתו על ידי תכנון כלכלתו של פרעה.

 וַיְלַקֵּט יוֹסֵף, אֶת-כָּל-הַכֶּסֶף הַנִּמְצָא בְאֶרֶץ-מִצְרַיִם וּבְאֶרֶץ כְּנַעַן, בַּשֶּׁבֶר, אֲשֶׁר-הֵם שֹׁבְרִים; וַיָּבֵא יוֹסֵף אֶת-הַכֶּסֶף, בֵּיתָה פַרְעֹה.  וַיִּתֹּם הַכֶּסֶף, מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם וּמֵאֶרֶץ כְּנַעַן, וַיָּבֹאוּ כָל-מִצְרַיִם אֶל-יוֹסֵף לֵאמֹר הָבָה-לָּנוּ לֶחֶם, וְלָמָּה נָמוּת נֶגְדֶּךָ:  כִּי אָפֵס, כָּסֶף.  וַיֹּאמֶר יוֹסֵף הָבוּ מִקְנֵיכֶם, וְאֶתְּנָה לָכֶם בְּמִקְנֵיכֶם–אִם-אָפֵס, כָּסֶף.  וַיָּבִיאוּ אֶת-מִקְנֵיהֶם, אֶל-יוֹסֵף, וַיִּתֵּן לָהֶם יוֹסֵף לֶחֶם בַּסּוּסִים וּבְמִקְנֵה הַצֹּאן וּבְמִקְנֵה הַבָּקָר, וּבַחֲמֹרִים; וַיְנַהֲלֵם בַּלֶּחֶם בְּכָל-מִקְנֵהֶם, בַּשָּׁנָה הַהִוא (מ"ז,י"ד-י"ז).

הכלכלה המתוכננת של יוסף מתמשכת והולכת, ואמנם התיר הוא את החבל מעל ליבם של אחיו, אך את הקניין המצרי הוא מלאים, מרכז, ומפקיע בהדרגה במשך שבע השנים, עד שהמצרים הופכים לעבדים בעצמם מרצון.

וַתִּתֹּם, הַשָּׁנָה הַהִוא, וַיָּבֹאוּ אֵלָיו בַּשָּׁנָה הַשֵּׁנִית וַיֹּאמְרוּ לוֹ לֹא-נְכַחֵד מֵאֲדֹנִי, כִּי אִם-תַּם הַכֶּסֶף וּמִקְנֵה הַבְּהֵמָה אֶל-אֲדֹנִי:  לֹא נִשְׁאַר לִפְנֵי אֲדֹנִי, בִּלְתִּי אִם-גְּוִיָּתֵנוּ וְאַדְמָתֵנוּ.  לָמָּה נָמוּת לְעֵינֶיךָ, גַּם-אֲנַחְנוּ גַּם אַדְמָתֵנוּ–קְנֵה-אֹתָנוּ וְאֶת-אַדְמָתֵנוּ, בַּלָּחֶם; וְנִהְיֶה אֲנַחְנוּ וְאַדְמָתֵנוּ, עֲבָדִים לְפַרְעֹה, וְתֶן-זֶרַע וְנִחְיֶה וְלֹא נָמוּת, וְהָאֲדָמָה לֹא תֵשָׁם.  וַיִּקֶן יוֹסֵף אֶת-כָּל-אַדְמַת מִצְרַיִם, לְפַרְעֹה, כִּי-מָכְרוּ מִצְרַיִם אִישׁ שָׂדֵהוּ, כִּי-חָזַק עֲלֵהֶם הָרָעָב; וַתְּהִי הָאָרֶץ, לְפַרְעֹה (י"ח-כ').

הוא ממשיך עם חילופי אוכלוסין ויצירת מעמדות:

וְאֶת-הָעָם–הֶעֱבִיר אֹתוֹ, לֶעָרִים:  מִקְצֵה גְבוּל-מִצְרַיִם, וְעַד-קָצֵהוּ.  רַק אַדְמַת הַכֹּהֲנִים, לֹא קָנָה:  כִּי חֹק לַכֹּהֲנִים מֵאֵת פַּרְעֹה, וְאָכְלוּ אֶת-חֻקָּם אֲשֶׁר נָתַן לָהֶם פַּרְעֹה–עַל-כֵּן, לֹא מָכְרוּ אֶת-אַדְמָתָם.  וַיֹּאמֶר יוֹסֵף אֶל-הָעָם, הֵן קָנִיתִי אֶתְכֶם הַיּוֹם וְאֶת-אַדְמַתְכֶם לְפַרְעֹה; הֵא-לָכֶם זֶרַע, וּזְרַעְתֶּם אֶת-הָאֲדָמָה.  וְהָיָה, בַּתְּבוּאֹת, וּנְתַתֶּם חֲמִישִׁית, לְפַרְעֹה; וְאַרְבַּע הַיָּדֹת יִהְיֶה לָכֶם לְזֶרַע הַשָּׂדֶה וּלְאָכְלְכֶם, וְלַאֲשֶׁר בְּבָתֵּיכֶם–וְלֶאֱכֹל לְטַפְּכֶם.  וַיֹּאמְרוּ, הֶחֱיִתָנוּ; נִמְצָא-חֵן בְּעֵינֵי אֲדֹנִי, וְהָיִינוּ עֲבָדִים לְפַרְעֹה (כ"א-כ"ה).

חלום נוסף בדרכו להתגשם: חלומו של אברהם, על עבדות ישראל בארץ זרה, אך ישראל, הוא יעקב, מחכה כבר לחירות של צאצאיו:

וַיִּקְרְבוּ יְמֵי-יִשְׂרָאֵל, לָמוּת, וַיִּקְרָא לִבְנוֹ לְיוֹסֵף וַיֹּאמֶר לוֹ אִם-נָא מָצָאתִי חֵן בְּעֵינֶיךָ, שִׂים-נָא יָדְךָ תַּחַת יְרֵכִי; וְעָשִׂיתָ עִמָּדִי חֶסֶד וֶאֱמֶת, אַל-נָא תִקְבְּרֵנִי בְּמִצְרָיִם.  וְשָׁכַבְתִּי, עִם-אֲבֹתַי, וּנְשָׂאתַנִי מִמִּצְרַיִם, וּקְבַרְתַּנִי בִּקְבֻרָתָם; וַיֹּאמַר, אָנֹכִי אֶעֱשֶׂה כִדְבָרֶךָ (כ"ט-ל').