קצת על הרבה – מוצ"ש מקץ

למה עוד לא תקפנו באיראן? איך נראית מדינת החלומות שלי? איזו תשובה קיבלתי לשאלות שהעלתי בשבוע שעבר? וסיפור קטן על הפרגמטיזם שלי.

קצת על ההתאחדות | קצת על התשובה | קצת על הידברות | קצת על הרפובליקה היהודית | קצת על הפיגוע השבועי | קצת על צה"ל | קצת על החופש | קצת על אריק | קצת על פרגמטיזם | קצת על פרשת השבוע

קצת על ההתאחדות

"התאחדות הסטודנטים בישראל תייצג נאמנה את כלל הסטודנטים בישראל ותעצים את מעמד הסטודנט הישראלי. התאחדות הסטודנטים בישראל תהא קשובה וזמינה לציבור הסטודנטים באופן תמידי ובלתי אמצעי…

התאחדות הסטודנטים בישראל תהווה דוגמה ומופת להתנהלות ציבורית: תתנהל באופן דמוקרטי תוך שקיפות מלאה, ראיה מערכתית כוללת והקפדה יתרה על כללי המנהל התקין."

מתוך חזון התאחדות הסטודנטים הארצית

ביום ראשון קיים הוועד המנהל של התאחדות הסטודנטים ישיבה על יוזמת יו"ר ההתאחדות להוציא משלחת סטודנטים לפגישה במוקעטה ברמאללה על מנת לקיים שיח "בלתי אמצעי עם אבו מאזן". היוזמה של רשטיק מצטרפת לשלל פעילויות מוטות פוליטית שמקיימת התאחדות הסטודנטים הארצית. רק לפני מספר שבועות הציעה לסטודנטים מלגות מפתות בתמורה להשתתפות בתכנית ה"מנהיגות" של תנועת השמאל קול אחד.

קול אחד, כידוע,  היא תנועה שכל מטרת קיומה היא פתרון שתי המדינות אשר ממומנת על ידי הקרן החדשה לישראל . רק לפני שבוע הביעה תמיכה בהחלטתו של עמיר פרץ להפסיק את התקצוב הממשלתי של משרדו לאיו"ש בטענה ש"השר פרץ מבין את המציאות ופועל נכון. מדינת ישראל צריכה להשקיע את תקציביה בתוך גבולות 67' ולא במקומות אחרים. עלינו לבנות תשתיות לקליטת מאות אלפי אזרחי המדינה שנמצאים מחוץ לגבולות".

שיתוף הפעולה הזה נענה במכתב נזעם שלנו, תא הסטודנטים של הליכוד בבר אילן. אך נענה במים צוננים ע"י רשטיק, וכפי הנראה גם לא נלקח ברצינות רבה מדי. שבוע לאחר מכן הצביע הוועד המנהל על יוזמתו של יו"ר השדולה לפתרון שתי המדינות, חיליק בר, בעד הוצאת משלחת סטודנטים לרמאללה. המפתיע הוא, שיו"ר אגודת הסטודנטים של בר אילן הוא זה שהכריע את הכף לטובת ההחלטה.

הוועד המנהל של התאחדות הסטודנטים מונה ששה חברים, יושבי ראש האגודות באוניברסיטת ת"א, בן גוריון, מכללת סמינר הקיבוצים, בר אילן ומכללות רופין וספיר. שלושת הראשונים והשניים האחרונים הצביעו, כשיו"ר האגודה בבר אילן הצביע בעד והפיל את הפור. בכתבתה של רעות וילף במעריב  מצויין כי המשלחת לכשתצא, לא תהיה האינטראקציה הראשונה של נציגי הסטודנטים עם נציגי הרש"פ.

"שבוע שעבר התקיימה פגישה בה השתתפו חיליק בר – העומד בראש השדולה לקידום פתרון הסכסוך הישראלי-ערבי, אורי רשטיק, בר-נוי ונציגי הצד הפלסטיני, בהם אשרף אל עג'רמי, השר לענייני אסירים לשעבר ומוחמד עימדני, בכיר במועצה העליונה של הרשות. שני האחרונים הביעו הסכמה עקרונית לפגישה ברמאללה. על פי הכתבה, נעתר יו"ר אגודת הסטודנטים של בר אילן להצטרף ליוזמה על מנת "למרכז אותה, כיוון שביסודה היא הייתה מוטה שמאלה מבחינה פוליטית", כפי שצוטט בר נוי. הנהלת התאחדות הסטודנטים בעצם קובעת בשביל הסטודנטים מה לחשוב, וככה שישה אנשים קובעים עבור שלוש מאות אלף סטודנטים מה הם הערכים שמייצגים אותם, ואילו פעילויות פוליטיות הן ראויות. כמובן שעל איזון – אין מה לדבר.

באבחת יד פוגע בר נוי בקהל הסטודנטים שתמכו בו. אם מדובר באנשי המחנה הלאומי, אז הוא ביטל את דעתם כשהוא הכריע את כף המאזניים לטובת הוצאת המשלחת. אם מדובר באנשי מחנה השלום שעטים לתמוך בו, אזי הוא מצהיר על כוונתו לבטל את דעתם כשיגיע לרמאללה וישמיע את דעותיו האישיות שלו, שבאות "למרכז" את הסטייה שמאלה. החלטה זו לא מייצגת שום סטודנט

אך בר נוי הוא לא האישו פה. הבעיה עם התאחדות הסטודנטים היא גדולה יותר. במקום לעמוד על תפקידה הראשוני, לדאוג לרווחת קהל הסטודנטים ולסייע לזכויותיהם האקדמיות – היא הולכת לנסות ולהביא את השלום.

כמו אובמה, שלפני מספר חודשים בא לדבר עם הסטודנטים מעל לראשה של הממשלה, וכמו הולנד שניסה ללכת מאחורי גבה של ממשלת ישראל בניסיון לדבר עם סטודנטים, כך גם אבו מאזן. אלא שיש הבדל אחד משמעותי. הפעם לא הם באים אלינו, אלא אנחנו – הסטודנטים, הולכים אליהם, לשמוע אותם, לדבר איתם על "נושאי הליבה". מסתבר שנתניהו כל כך לא מרוצה מציפי לבני, שהוא החליט למנות את אורי רשטיק לייצג את ישראל מול הסטודנטים, ואם יצחק מולכו לא יקשה על אבו מאזן מספיק בשיחות הצפופות, אז יש את בר נוי שיבוא וישאל את השאלות הקשות.

שיהיה לנו בהצלחה.

קצת על התשובה

בשבוע שעבר כתבתי כאן על השפעותיה של שבת הידברות. האמת היא שהייתי די נסער מזה. לשמחתי תוך יום אחד, אפשרה לי המציאות לשכוח לחלוטין מעצמי, ולא להירדם מרוב עצבים על התאחדות הסטודנטים ועל הנציג שלי בוועד המנהל שלה.

מה שכן, דיברתי עם חבר טוב, עוזיאל, על הנושא הזה. סיפרתי לו על כך שגבולות הדת שלי התטשטשו עד למאוד, ושאיני רואה הצדקה של ממש לטוהר הגזע שקיים ביהדות. הוא היה עייף מאד, אך היה מוכן לתת לי תשובה על רגל אחת לשתי השאלות:

1)      מי שאינו חי את הדברים, מי שאינו דבק בפרטים הקטנים, אל לו לצפות שבדברים הגדולים הזהות שלו תהיה מוחלטת. כלומר, ברגע שהפסקתי להזדהות עם המצוות הקטנות בדת, למשל תפילה, למשל ברכות, למשל לימוד תורה – הזהות שלי עם השבת ועם הערכים המייצגים אותה התרוקנה מתוכן, ואכן כך הדבר.

נקודה מעניינת שראוי לתאר כאן, היא שברגע שכתבתי את הפסקה הקודמת, פנה אליי אדם בספריה של הכולל. "תסביר לי בבקשה את השורות הללו", הוא ביקש. הוא לומד לחנוכה, מסתבר. כותרת המאמר היא עבודת הרגלים, או עבודת הרגליים, כתביו של הרב פינקוס ז"ל(מעולם לא שמעתי עליו קודם). הוא כותב על כך שלימוד התורה עצמו במצב טוב, אך יש בעיה בתמיכה בו. הוא המשיל את זה לגוף בריא ורגליים חולות, שהגוף אמנם יכול להיות בריא, אך התמיכה בו לקויה. נראה היה שהוא מדבר על מוסד ה"כוללים" באופן כללי – על כך שיש לאנשים בעיה עם התרומות למוסדות הלימוד התורניים. "אני רואה פה בהמשך שהוא מדבר על עבודה", אמרתי. "אם אני מבין נכון, אז הוא מדבר על כך שכשאדם עובד קשה ועסוק בהשגת כסף(גם אם יש לו קשיים כלכליים) אז התורה תהיה אחד הדברים שהוא יוותר עליו". וזה עובד ככה גם כשהאדם הוא זה שצריך ללמוד  וגם כשהאדם הוא זה שצריך לתרום מכספו – זה נתפס כמותרות. ומובן לי שמי שמאמין באופן מוחלט יראה את התורה לא כמותרות, אלא כדבר בסיסי.

אחרי שהתחלתי לכתוב זאת, הוא פנה אליי שוב ואמר: "עכשיו הבנתי". חיכיתי שימשיך. "זה מעגלי". ובעצם – אם הגוף בריא אזי הרגליים בריאות, ואם יש בעיה ברגליים, לא רק הן חולות.

2)      חזרה אל עזיאל. "לעם ישראל יש יעוד בעולם. יש לו את נשמת ישראל, וכחלק מזה, אנחנו לא יכולים לתת לכל אחד להכנס לזה. יש קריטריונים מוגדרים של מי ומה, והם הגדרים ההלכתיים המתאימים לכך". אז אמנם הוא קנה אותי בדיבור על היעוד של עם ישראל בעולם, עם זה אני מסכים. אני גם מסכים שהגדרה זו מחייבת יצירת גדר מוחלט באשר לזהותו של מיהו יהודי. אני גם מודע לכך שרבים מיוצרי הציוויליזציה המערבית היו יהודים, על אף שהיו רחוקים מאד מן הדת, ולכן זה נותן אפילו מענה לשאלה של חני, לפחות בראייה שלי – להיות יהודי משמעו לנסות ליצור מציאות אחרת, ולכן יש בזה אקסקלוסיביות.

קצת על הידברות

השבוע קיימנו את המפגש השביעי בתכנית הידברות. כמו שציינתי בעבר, התכנית הוקמה על ידי הנהלת האוניברסיטה מתוך רצון ליצור שיח משותף בין פלגי האוכלוסייה היהודית השונים, דבר שהיה חסר מאוד בתקופה שלפני רצח רבין. באוניברסיטה בה למד הרוצח, כך נראה, רצו ליצור דוגמה שמופת לצורת התנהגות אחרת.

חני ביקשה שנספר את המסקנות שלנו מהשבת האחרונה, ומרבית החילונים התקשו לצמצם את דבריהם למשפט אחד. שירן, שפתחה את הסבב, דיברה על השיחות שלי איתה על בחינת הגבולות המחודשת שאנו צריכים לעשות. עבורי, הדבר המשונה היה שכל הסובבים אותי נראו יפים יותר. בלי ציניות. זה היה משונה מאוד. "אומרים שככל שמכירים מישהו יותר ומעריכים אותו יותר, הוא גם נראה פיזית טוב יותר", הצדקתי את עצמי.

אחר כך חני פתחה דיון חדש. על הלוח צוירו שמונה צורות המורכבות ממעגלים. מעגל אחד, שני מעגלים משיקים אך לא חופפים, מעגל גדול ומעגל קטן לצידו פעמיים, מעגל גדול ובתוכו מעגל קטן פעמיים. בהמשך חני כתבה בכל אחד מהמעגלים "יהדות", ו"דמוקרטיה". הגם שאני עוסק רבות בדבר, לא מצאתי את המקום שלי שם. אני לא סבור שיש לנו מדינה יהודית, אלא מדינה של יהודים, ואני ממש לא חושב שיש לנו דמוקרטיה.

חני תיארה מהי דמוקרטיה, ואיך היא החלה. ההגות הליברלית, שגרסה כי ניתן למרוד במלך הובילה לכך שבמקום שהריבון יהיה המלך, הריבון יהיה העם. ג'ון לוק הגדיר את האדם כבעל זכויות טבעיות, ואת השליט כמגן המוחלט שלהן. כשהוא מפר אותן – הוא מתיר כנגדו את המרד. מכאן התהפכה הפרמידה ונוצרה החשיבה הדמוקרטית. מעוגנות בדמוקרטיה עקרון הרוב, שוויון הזכויות, זכות הפרט, זכות הקניין ועוד. אך כדי לגבש קבוצות אנשים המוניות, דרוש היה להפיח באנשים גם מימד רגשי – הוא הפטריוטיות.

הציונות, הוקמה על בסיס האנטישמיות, כך גורסים רבים. אך יש חוקרים כי סוברים כי דווקא האמניסיפציה היא זו שהולידה את התנועה הלאומית היהודית. הלאומיות האירופית דרשה מכולם נאמנות למדינה, לפחות כלפי חוץ. בבית, מותר לכל אחד להיות כפי שהוא רוצה להיות. גרמני בן דת משה, קרא לזה משה מנדלסון, אך לא הבין כי הסתרת היהדות בן ד' אמות ביתו מובילה לבלבול שלם, ולפקפוק תמידי בנאמנותם של היהודים למדינות בהם חיו. "להיות עם חופשי בארצנו", אומרת התקווה החדשה(הקודמת דיברה על שיבה לעיר דוד וכו'), כי היהודי ביקש להיות יהודי בן דת משה, גם אם לא יקיים אותה. מכאן הדרך להקמת התנועה הציונית הייתה קצרה, וכך כוננה מדינת היהודים.

האם מדינת היהודים היא דמוקרטיה? האם היא יהודית?

היה קל מאוד לתאר מהראייה החילונית מדוע היהדות שולטת בדמוקרטיה. עד מותו של הרב עובדיה הוא היה אחד האנשים המשפיעים ביותר בפוליטיקה הישראלית. כל ראש מפלגה שחיפשה שלטון הלך לקנוסה, או להר נוף, כדי לקבל את ברכתו של הרב. הרבנות הראשית היא הגוף היחיד שקובע מי יהודי ומי לא. חוק השבות מוחל על יהודים בלבד. ניתן להינשא רק על פי הדת, וכמובן – דרכי הקבורה בארץ הן דתיות בלבד.

למה אין דמוקרטיה? כי כשאתה בוחר שמאל, אתה מקבל שמאל. כשאתה בוחר ימין, אתה מקבל שמאל. כשאתה מצפה מהתקשורת שתדבר על הזגזגנות של הימין, אתה רואה אותה מצפה בכיליון עיניים לאתרג אותו. החלטות הממשלה מוגבלות מאוד על ידי היועצים המשפטיים, ובג"ץ בתקופת המהפכה החוקתית עשה ככל העולה על דעתו ודה פקטו קבע איזה חוקים הם 'טובים' ואיזה לא.

חני הציגה את ההתנגשות שלה, מימי ההתנתקות, אז התנגשו ערכי אהבת המדינה והמולדת והדמוקרטיה. האם אתה מקבל את הכרעת המדינה, או אם אתה מוכן להילחם בה. היא הביאה את עתירות הבג"ץ שהוגשו כנגד זה, והזכירה כי רק הזכויות הטבעיות שהופרו שם – דהיינו, פגיעה קשה בזכויות הפרט(והקניין) עברו דריסה קשה על ידי טובת הכלל, ורק אליהם בג"ץ התייחס ובגללם העלה את רמת הפיצויים של המדינה אל המגורשים.

ומה היא המדינה היהודית? האם היא מדינת הלכה, המציבה את דעות האלוקים מעל ומעבר לצרכי המדינה? דינא דמלכותא דינא. בשאלת הסרבנות כל הממלכתיים אמרו את זה, שהמדינה תתפרק אם חיילי צה"ל יסרבו, כי צה"ל הוא הרי האתוס הגדול ביותר – בלעדיו, המדינה תתמוטט. כמובן, שכחו את הזכות למרוד במי שמפר את הזכויות הבסיסיות. ואם מישהו מוחה, חוסם כבישים או עושה משהו – אפשר לראות באיזו דורסנות מתנהג אליו המשטר. כשהמדינה ניצבת בעצמה, מעל לכל, לא משנה איזה ערך תלבישו על זה, דתי, יהודי, מוסרי או כל דבר אחר, אתם בדרך החלקלקה לפאשיזם. בשם המדינה אפשר לעשות הכל.

אז מה היא המדינה היהודית? האם היא מדינת הלכה? אני רואה את הדברים כך:

קצת על הרפובליקה היהודית

אם נלך אחורה בזמן, אלפיים חמש מאות שנה, לתקופת המלכים, נגלה מודל שדומה לרפובליקה. המלך מתהלך עם החוקה איתו לכל מקום, על מנת שיזכור כי אלו הן הזכויות והחובות שעליו לשמר. אם ג'ון לוק דיבר על זכויות טבעיות שיש להגן עליהן, תורת ישראל היא הערך המכונן של המשטר העברי בארץ ישראל. על מנת לאזן אותו, יש את הסנהדרין ואת הכנסת הגדולה אשר מהווים שני בתים של פרלמנט השומר את החוקים. יש גם אותוריטה דתית – משפחות הכהונה, אשר אמונים על עבודת ה' ואליהם פונים להכריע סוגיות מורכבות(האורים והתומים).

לצד כנסת ישראל שקיימת כיום, ייבחרו 71 חברי סנהדרין בבית חדש שיוקם אשר ייצגו את כלל המפלגות והזרמים בעם ישראל. הכנסת תעבור רפורמה, ו-120 חבריה ייצגו איזורים כמו גם מפלגות.  הארץ תחולק לשנים עשר נחלות, בהתאם לנחלות שבטי ישראל. מציאות זו תאפשר לציבור הרחב לזכות לייצוג ממשי בבתי הנבחרים. הרשויות המקומיות יזכו להרחבת יכולת הקביעה שלהם ביחס לשלטון המרכז ובתחום שיפוטיהן הן יוכלו להסדיר את העניינים המאפיינים אותם כפי ראות עיניהם. הדוגמא הרלוונטית ביותר לימינו היא ככל הנראה תחבורה ציבורית ודברים דומים. לצד זאת, יהיו גם חוקים מדינתיים אותם לא ניתן יהיה להפר בכל מקרה, קרי – חוקי בין אדם לחבירו.

בראייה שלי, החוקה היהודית צריכה להתבסס על התורה. החוקים של בין אדם לחבירו צריכים בהחלט להאכף על ידי המדינה. גניבה, רצח, גזל, ואפילו ניאוף – אכיפה שלהם בהחלט צריכה להיות חלק ממערכת המשפט של מדינת ישראל. ברגע שאדם פוגע באדם אחר – אזי המדינה צריכה לאכוף את האמנה החברתית שמרכיבה אותה, ולדאוג כי אזרחיה לא יפגעו אלו באלו.

מאידך, היהדות מורכבת ממצוות שבין אדם למקום – ומה יעשה בהם, ברפובליקה היהודית? כלום ושום דבר. המצוות הללו הן כפי שהן מוגדרות – בין אדם למקום. כפייה של מצווה כלשהי לא להתקיים, כיוון שאז שכר המצווה אינו של העושה, אלא של הכופה. ועבירות שבין אדם למקום? השמיים שמיים לה', והארץ – נתן לבני אדם.

בשבת מוסדות המדינה יסגרו, ולא תותר עבודה כלל. "יום השביעי שבת וינפש". בשם המסורת היהודית, התרבות והמסר המהפכני שציוותה היהדות – עלינו לשמר זאת. חיוב של אדם אחר, כלשהו, לעבוד בשביל שאנחנו נקבל שירות, מונעות ממנו את יום המנוחה הכללי ומהוות הפרה של זכות בסיסית: הזכות לשבות. בנוסף, מוסדות המדינה יקיימו את חגי השנה בראייה התרבותית שלהם, על ידי ציון חברתי של הימים הללו.

בתי הספר יאפשרו להורים לקבוע את סדר היום: אם זה באיכות, בציונים, בתכנית הלימודים הרצויה. לא יהיה דבר כמו איזורי רישום. לימודי הליבה יכללו רק לשון, היסטוריה, שיעורי זהות יהודית וישראלית. כשהשנה תורכב על פי לוח השנה העברי: חופש בחגי תשרי ובפסח. הקיץ ינוצל ללימודים נוספים, סדנאות מיוחדות ובעיקר בניסיון לקרב לבבות בין פלגי עם ישראל ולהיכרות מעמיקה עם ארץ ישראל. האוניברסיטאות יעודדו להפריט את עצמן ולעמוד על רגליהן. זאת על מנת ליצור מצב בו האקדמיה אינה תלויה בגחמות פוליטיים אלא בהישגים: במחקר, בפרסומים, במאמרים, בציונים. למי שאינו מתאים לעולם החקר תינתן אפשרות למצוא את דרכו לשוק העבודה באמצעות הכשרה מקצועית.  האקדמיה תצומצם כאידאל, כמו גם עולם הישיבות מתוך ראייה כי עולם הלימוד מתאים למעטים.

יחסי החוץ של ישראל יורכבו על בסיס עוצמה רכה. לצד פרס ישראל, יוקם גם מוסד של פרס ישראל לאומות, שייבחן תרומה משמעותית לאנושות של אדם או חוקר כלשהו, מתוך ראיה כי מציון תצא תורה, לא משטוקהולם. הצבא יוצב רק בגבולות ארץ ישראל, מהגולן, דרך הבקעה ועד לגבול מצרים. צה"ל לא ישמש ככח שיטור באיו"ש, אלא יוכשר לכך כח שיטור ייעודי, אשר ישמש כאוכף חוקי מדינת ישראל ביהודה ושומרון, אשר סיפוחן חיוני לשינוי הערכי ממדינת היהודים למדינה היהודית.

תנועות אשר יחתרו תחת קיומה של מדינת ישראל כמדינה יהודית לא יוכלו להיות חלק ממוסדות המדינה ואף תקציב ממשלתי לא יינתן להן בשום צורה שהיא. כמו כן, מימון של תנועות על ידי מדינות זרות לא יתאפשר. לעומת זאת, תרומותיהם של אנשים פרטיים תתקבל בברכה, זאת מתוך ראיה כי התערבות של מדינות זרות יוצרת פגיעה קשה בריבונות הישראלית.

קצת על הפיגוע השבועי

ביום חמישי בלילה יידו ערבים בארמון הנציב אבנים על משפחה ישראלית שהייתה ברכב. פעוטה בת שנתיים נפגעה. ארמון הנציב היא שכונה בעייתית. כבר שנים שאל הגנים והפארקים מגיעים ערבים ממזרח העיר ומכפרים בסביבה(צור באהר למשל), והטיילת המפורסמת, המשקיפה אל העיר העתיקה, מזמן אינה מקום בטוח עם רדת החשיכה.

האינתיפאדה השקטה נמשכת והיחס המטופש של התקשורת  ממשיך להסוות את המציאות. "חשד לפיגוע: פעוטה נפגעה מאבן" בכותרת. יש רק חשד, כי אי אפשר לקבוע. מאוד אובייקטיבי. " פעוטה נפגעה בינוני מאבן", כי אבנים פשוט מרחפות לפתע, תופעת טבע. אף אחד לא זורק אותן, איש אינו משליך, כך מעצמן הם עפות בעולם.

אלא שבאותה כתבה, מובאות מספר פסקאות שמתארות מציאות שמבהירה את המציאות קצת יותר:

".. יהודה בן יוסף, יו"ר המנהל הקהילתי תלפיות מזרח וארנונה הצעירה, טוען כי תושבי האזור סובלים מיידויי אבנים זה תקופה ארוכה. לדבריו, "אנו יושבים לא פעם עם משטרת ישראל, יש מוכנות אבל צריך למצוא לזה פתרון, כשקורים דברים כאלה יש זעם מאוד גדול"…

בשבועות האחרונים נזרקו גם שני בקבוקי תבערה על עמדת השמירה של בית החולים הדסה הר הצופים, וחיילי הבסיס הסמוך נתקלו בניסיונות הצתה במתחם. במשטרה הצטברו עשרות תלונות, ופיסת מידע הובילה בסופו של דבר את היחידה המרכזית של מחוז ירושלים בשיתוף לוחמי מג"ב למעצר קטין שהשליך צמיג בוער לעבר המחנה הצבאי…".

קצת על צה"ל

לפני כשנתיים היה ברור כי נתניהו וברק גמלו בליבם אומר לתקוף את איראן. ואז החל מסע השמצות נגד השניים. קראו להם משיחיים, משוגעים, ועוד. מאיר דגן, ראש המוסד לשעבר, קרא שלא לתקוף.  גבי אשכנזי, הרמטכ"ל צידד באפשרות הסנקציות על התקיפה הצבאית.  וכמובן יובל דיסקין, שהיה החריף מכולם.

אלא שיש כאן בעיה קשה. הרי הצבא אמור להיות כלי שרת בידי ממשלות ישראל לדורותיהן. אז למה צה"ל לא תקף? האם זה היה בגלל הרוב בקבינט הבטחוני? קשה לי להאמין. צה"ל מקבל הוראה ואמור לבצע אותה, זה קורה כל הזמן. צה"ל מקבל הוראה לתקוף בעזה – צה"ל תוקף בעזה. צה"ל מקבל הוראה להגן על ערי המרכז – הוא מזיז את כיפת הברזל למרכז. צה"ל מקבל הוראה לפנות את גוש קטיף – צה"ל מפנה את גוש קטיף.

צה"ל מקבל הוראה לתקוף באיראן – צה"ל אומר: אני לא יכול.

הדיון הזה תיאורטי במידת מה. הסיבה שהתקיפה באיראן לא הגיעה מעולם אל הכרעת הקבינט היא שראשי מערכת הביטחון פקפקו לא רק במידת התבונה המדינית בביצוע (הם התנגדו נחרצות), אלא בכך שגרסו שיש קשיים בהיתכנות המבצעית של הפעולה, בעצם היכולת לספק תוצאה אפקטיבית במחירים מתקבלים על הדעת. המחירים היו שיקול משני; הנשיא פרס נהג להזהיר את ברק ונתניהו מתמונותיהם של טייסים ישראלים תלויים ברחובות טהרן. זו תמונה רבת עוצמה ונוראה, אבל היא איננה שיקול אסטרטגי.

השיקול האסטרטגי היה שראשי צה"ל לא היו משוכנעים שהתוצאה של תקיפה תהיה אפקטיבית במובן ההיתכנות שלה. במילים פשוטות, הם חששו מדרגות שונות של כישלון. בסיטואציה כזו, לנתניהו וברק בעצם לא הייתה ברירה אמיתית של הגעה לפעולה. זה דבר אחד לומר לצה"ל: אנחנו איננו מקבלים את הערכתך המדינית ונוטלים על עצמנו אחריות כמקבלי החלטות. זה דבר אחר לגמרי להורות על ביצוע פעולה שצה"ל עצמו לא משוכנע שביכולתו לבצע בסטנדרטים שהוגדרו לו.

את השורות הללו אני מצטט מכתבתו של נדב איל, ראש דסק החוץ של ערוץ 10 וכתב במעריב.  

קצת על החופש

החופש הגדול יקוצר לחודש. על פניו נשמע כמו רעיון חיובי בהחלט. עבור ההורים, הוצאות על הפעלות ילדים יכולות לגרום להורים לתהות אם כדאי לו כלכלית לעבוד או לשלם על הוצאות נוספות. המשך תכנית הלימודים היא כלכלית וערכית כאחד. רק הערה קטנה – היא נקבעה על פי התאריך הלועזי. מה שאומר שיהיו שנים שבהן מועדי המקדש בקיץ יילמדו יהיו כאלו שבהן זה יתפספס, כפי שניתן לבדוק כאן.

קצת על אריק איינשטיין

בבסיס הלב, שם פנימה

מפעפעת התקווה

שאפשר גם אחרת.

יש מציאות, ושגרה,

אבל היא לא גזירה.

לא גורל ולא פור,

הכל אפשר לשנות

אם רק רוצים.

אני ואתה נשנה את העולם

אמר את זה קודם

לפני

לא משנה.

יש תקווה, אפשר גם אחרת

כל עוד דבקים במטרה וישרים בדרך

לא נכנעים לדבר שאינו בעל ערך

למרות המציאות, מתוך השגרה

יוצרים גורל, מפילים את הפור,

הרשות נתונה

אם רק רוצים.

קצת על הבית היהודי

כשראיתי את הישגה של הבית היהודי שמחתי בשביל הציונות הדתי לאומי. אבל היה משהו קטן שהציק לי, החשש שמהמפלגה הזאת עוד תצא ש"ס. מעבר למעמד הפוליטי שהיה לש"ס, היא גם פנתה למקומות לא ראויים בפוליטיקה. ואכן, אותו משהו חדש התחיל לפצוע גם את מפלגתו של בנט. זה התחיל במירוץ המביך לרבנות הראשית, נמשך בהקמה של משרד שמיועד לעמוד בראשו מקורב  , ונמשך אולי גם עם הניסיון לשנות את הקריטריונים של מנהל אגף הגיור,על מנת שיתאימו לאדם מסוים, שאפילו לא נראה להוט על התפקיד.

קצת על הפרגמטיזם

אני בשנה השלישית שלי ללימודים. כשהתחלתי, הצבתי בפני עצמי שלוש מטרות: להוציא את "עוד אביחי" לאור, להוציא רישיון, ולוודא שיש לי עבודה בסוף התואר. אחרי שבשנה א' ניסיתי ללא הצלחה להוציא את הספר לאור, מצאתי בעזרת ה', תוך הגשמה מוחלטת של תיאוריית המלאכים את שרי. שרי רוצה להיות עורכת כשהיא תהיה גדולה, אני רוצה לכתוב כשאהיה גדול. היחסים היו מובנים לחלוטין. היא גם מקבלת ערך מוסף מהעריכה. בתחילת השנה האקדמית הזו פניתי אליה על מנת לחדש את העבודה, ואני מקווה לפנות בקרוב שוב אל ההוצאות לאור, עם הצלחה מרובה יותר הפעם.

לא התחלתי ללמוד אפילו תיאוריה, אבל השבוע גיליתי שיש בקרית ארבע מי שרוצה ללמד נהיגה במחיר של 95 ₪ לשעה. לכו תדעו, אולי זה יעורר אותי לפעול.

ועבודה. ובכן, לצד שלוש כתבות שהצלחתי להכניס השנה אל מעריב כדובר, אני מחפש יותר עבודה בתחום הכתיבה, עם דגש על טורי דעה. לפני חודשיים שלחתי כתבה אל עורך מדור דעות של "וואלה", אליו פניתי ברצון לפרסם טור נוקב נגד הכתבה שהם עשו על הקשיים במבחני הגיור. הוא הפנה אותי אל עורך מדור יהדות, והציע שאדבר איתו.

התקשרתי אליו, זה היה בערב של הפדופיליה הפוליטית של תנועת נחלה. דיברנו, הוא סיפר על הקו שבו הוא רואה את "וואלה! יהדות" כמשהו שמציב אתגר לחברה הישראלית. הוא דיבר על חינוך, על תקשורת כגורם משפיע לרעה, על הרצון שלו לראות יהדות מתונה יותר, ואני שמעתי אדם עם תשוקה אמיתית לדברים. החלטתי למצב את עצמי בין רגע כאחד שמאמין בדברים, הגם שלא כתבתי על נושאים אלו בעבר. ידעתי שאני אוכל למצוא את הנישה שלי שם, ולפתח כתיבה מסוג קצת אחר.

זה הצליח. "אני לא רוצה לקפוץ פה מעל הפופיק", אמרתי, ותיארתי את המצב בו אני נמצא – סטודנט שנה ג' שרוצה לצאת לעולם הגדול ולקבל במה, אבל גם תמורה למאמץ. "תראה", הוא אמר, וביקש שלא אחשוף את הדברים. "בוא ננסה, תשלח כמה כתבות ונראה איך זה עובד. אם יהיה טוב – אשמח לצרף אותך, ושתקבל תשלום עבור הכתיבה". זה היה מדהים. הרגשתי שאני על סף כיבוש עוד יעד.

המאמר על מסע הלוויה של הרב עובדיה היה הצלחה כבירה ברמה המקצועית, פואטי למדי. חשבתי שאני על הגל. אח"כ ניסיתי לשלוח לו דברים. הוא לא ענה, דחה ב"לך ושוב", התנהג כמו גבר שרוצה להיפרד מבחורה ולא יודע איך(been there, done that) והרגשתי כאילו היעד מתרחק.

ואז ראיתי הפרסומת המטופשת של שוש עם ה"את לא מחליטה עליי", והבנתי – שמה שאכתוב על זה מיועד בדיוק בשבילו, ובשביל מה שדיברנו עליו. שלחתי לו את הטור, כשאני מצרף את המילים הבאות: "אהוד, אם יש כתבה שאני חושב שתתאים לקו שאתה מנחה, אז נראה לי זה המאמר. אשמח לדבר איתך גם על עניין התשלום(כפי שדיברנו בזמנו). קריאה מהנה".

כשהוא חזר אליי, בשיחת טלפון, הוא ביקש להסיר את הפרסומת מהכתבה, הוא לא רצה לתת לה הד נוסף. הבנתי את השיקול וקיבלתי. כשהוא עבר לנושא הכספי, נשימתו הפכה כבדה. הוא סיפר על כך שבדיוק הייתה לו ישיבה על התקציב, וביקשו ממנו לדלל את רשימת הכותבים, כך שהוספת כתב נוסף לא עומדת על הפרק. הוא סייג ואמר כי הוא מאמין בעצמו בכך שיש לשלם לכותבים, וכל מי שאינו עושה את זה עושה מעשה לא ראוי. "בסופו של דבר ההחלטה שלך, אם להמשיך לכתוב אצלנו במצב הנוכחי. אני אבין אותך בכל מקרה".

מה דעתכם? להמשיך לכתוב בחינם בשביל "וואלה"? האם ההכרה שאני מקבל דרכם שווה את זה?

קצת על פרשת השבוע

כזכור, את פרשות השבוע אני מבקש לתקוף מזווית קצת אחרת, בניסיון למצוא מודל כלכלי-פוליטי שמותאם על פי שיטת התורה. הגם שלא ניתן להשליך תופעות חברתיות(כמו עבדות) מלפני שלושת אלפים שנה להיום, עדיין ראוי לנסות ולמצוא איזה מסר המסתתר בפסוקים. עד כה היה מוטיב של אחדות המסיימת בפיצול: השמיים והארץ, הרקיע והמים, הימים והיבשת ובבני האדם ראשית היו אלו קין והבל, שנית היו אלו אנשי בבל. שלישית היו אלו אברהם ולוט, רביעית היו אלו יצחק וישמעאל, חמישית, יעקב ועשיו, שישית היו אלו לאה ורחל ואיתן תמה החלוקה.

השבוע הייתי בחתונה של חברה טובה, והרב שם דרש דבר מה בשם התורה, ובשם פרשת השבוע. הוא דיבר אל הזוג הנכנס תחת כנפי השכינה וסיפר להם את סיפורו של יוסף. חלומותיו של יוסף הובילו אותו לחיים עם עליות ומורדות רבים. בתחילה, הסביר, יוסף פעל בשם חלומותיו שלו. הוא תיאר בפני אחיו כיצד הם משתחווים לו, וחיפש להגשים את חלומותיו שלו, בלי שהקשיב לאחיו. מהר מאד מצא את עצמו יוסף שנוא ומבודד על ידי אחיו, בבור ממש, נמכר כעבד.

ג'ין ואריאלה. רק תקשיבו לחלומות של אחרים, ותזכו להגשים גם את החלומות שלכם. 

ממעמקים הצליח יוסף לעלות לגדולה, כפי שתיארנו בשבוע שעבר עד שהגיע מולו הניסיון עם אשת פוטיפר – שם דווקא הדבקות בחלומותיו הישנים על המלוכה הובילו אותו לפרוש מאשת פוטיפר, אך גם אל בית הסוהר. שם הוא החל להקשיב לחלומות של אחרים, כשלנגד עיניו דבקות באלוהי אביו. משם, יוסף עולה לגדולה. החלומות, כך טען הרב, מוגשמים רק כשאנחנו נפתחים להקשיב איש אל רעהו. אז אריאלה וג'ין, שיהיה מזל טוב, ותקשיבו לחלומות אחד של השני.