קצת על הרבה – מוצ"ש וישב

מה הקשר בין המשט לעזה לעמרם מצנע? איך פגשתי את אמא ואת אבא של אייל גולן ב"וואלה" ואיך הגיבו החברים לרעיון של קיום שבת יחד – דתיים וחילונים?

קצת על התרגום | קצת על לאטמה | קצת על אייל גולן | קצת על ילדים |קצת על שקט | קצת על הידברות | קצת על השבת | קצת על הפיגוע השבועי | קצת על פרשת השבוע

קצת על התרגום

בתקופת התלמוד, לחכמים היה מוצמד מתורגמן. על ההשערות, המתורגמן לא היה מתרגם דברים אלא אומר בקול את הדברים שהחכם בעל הקול החלש לא יכול היה להשמיע. אני מניח שלצד זאת היו לו גם יכולות רטוריות כלשהן, על מנת להעביר את הטענה באופן הטוב ביותר. עוצמת הטון ואופן הדיבור הרי משפיעים היטב על קבלת הטיעון בידי אנשים אחרים, והתלמוד הרי כולו ניזון מוויכוחים סוערים שלנמצא בהם יש תחושה כאילו מדובר בחיים ומוות, וכל נקודה וכל הלכה היא עקרונית ממש ומשנה סדרי עולם. כשאני חושב על זה, כחלק מהניסיון ליצור שוויון הזדמנויות לכל החכמים, המתורגמן בא לתת את האפשרות גם למי שאין לו את היכולת לדבר בבירור.

השבוע שב מעמד המתרגמים הסימולטניים למקומו. שגיאה טכנית קלה איפשרה לאותו אחד שקולו לא נשמע ברבים להישמע. "אני לא מבינה את זה… היו 5, או 10 החלטות של הוועדה לזכויות האדם בנוגע לסכסוך הישראלי-פלשתינאי… כאילו אין עוד דברים רעים שקורים בעולם?", בעודה נותנת הד למה שכל ישראלי מרגיש.

הדיונים החוזרים והנשנים על הסכסוך הקטן שלנו במזרח התיכון, משל היה האירוע הגדול ביותר בהיסטוריה, או לכל הפחות הפתח לחורבן העולם. מהי האובססיה של פעילי 'זכויות אדם' אל ישראל? איך נוצרה הברית המשונה בין האיסלם הרדיקלי ואנשי המוסר הנאור?

התשובות לשאלות האלו אינן פשוטות, כי קו ההיגיון של שמירה על זכויות אדם אינו חופף בהכרח עם הקריאות החד משמעיות נגד ישראל. ברם, קשה להתעלם מהפרת זכויות האדם שמתרחשות בשטחים, רק השבוע נשפטו חיילי צה"ל למאסר על התעללות בפלשתינאי כפות. מצד שני, כשוועדה לזכויות האדם קוראת להפרה של זכותם של שלוש מאות אלף איש לזכות הקניין  ולהטלת סנקציות על ישראל  וכמובן השיא – דו"ח גולדסטון, ברור שיש משהו בעייתי בהתנהלות פה. האובססיה מישראל אינה פוסקת. והרשו לי להניח שלא מדובר פה לא באהבת הפלשתינאי ולא רק בשנאת ישראל, הגם ששתיהן סיבות רלוונטיות במידת מה. מדובר בציפייה כללית ממדינת ישראל ליותר.

מה משותף לישו, ליוחנן המטביל, ליוספוס פלאביוס, לקארל מארקס, לאיין ראנד, לזיגמונד פרויד, ולאלברט איינשטיין? כולם השפיעו רבות על הציוויליזציה העולמית, בייחוד זו המערבית. ועוד דבר אחד קטן, הם יצרו את ההשראה לפרוטוקולים של זקני ציון, כיוון שהם יהודים כולם. קחו את ההשפעה הזאת, את קביעת הערכים, הנורמות והמוסר שהאנשים הללו הובילו, תרכזו את כל היהודים במקום אחד, שתהיה להם מדינה. ולא סתם מדינה, מדינה בארץ ההיסטורית שלהם, פלשתינה, היא ארץ ישראל. ולא זו בלבד – העם הזה עבר את השואה, נלחם במלחמה מטורפת וניצח וחזר למחוזות ההיסטוריים שקשרו אותו אל הארץ הזו. העולם מצפה לבשורה מציון.

בציון, בינתיים מתעסקים בהסברה. ההסברה נועדה לדברר את הצעדים שלנו בעולם, להעביר את הרציונל באופן בהיר, מובן, קריא, ברור. אחרי שלושת אלפים חמש מאות שנים של קביעת הנורמות והערכים לכלל העולם,  אחרי ששתי דתות מרכזיות נוצרו מתוך עולם הערכים היהודי, אחרי שבודדים מאיתנו היוו מגדלור ערכי לעולם, התרכזנו כולנו ביחד ועצרנו להמתין ולשמוע מה יש לעולם לומר באשר לגורלנו. עכשיו ארה"ב וצרפת קובעות אם למדינה שהכריזה שהיא רוצה להשמיד אותנו תוכל לפתח את הכלים לעשות זאת. עכשיו הפלשתינאים ממשיכים לאכול את העוגה ולהשאיר אותה שלמה. עכשיו, במקום להנהיג את העולם, אנחנו מחפשים מנהיג עולמי אחר.  "ייתנו יקבלו", אמר פעם נתניהו. "לא ייתנו, ויקבלו יותר", עשה רבין.

ואז, כאלומת אור בחשיכה הגדולה הזו, המתורגמנית האובייקטיבית הזו, נתנה לנו הזדמנות להיזכר בכך שמשהו לא בסדר. הפכנו להיות הבעיה של העולם, כי לא הבאנו לפתרון שלו. הסכסוך שלנו עם הפלשתינאים, כפי שרבים רואים אותו, הוא המרכזי והחיוני ביותר, כי אנחנו אלו שקובעים את הנורמות והמוסר – ולכן מצפים מאיתנו ליותר, גם אם הם עוברים על עבירות ועל פשעי מלחמה חמורים בהרבה, כי עם צדיקים מדקדקים כחוט השערה. אבל במקום זה אנחנו זקוקים למתורגמנית שתגיד לעולם –

 There’s a lot more shit going on in the world, why don’t we deal with that?

הבעיות שלנו הן לא הבעיות של העולם, אלא להיפך – הבעיות של העולם הן הבעיות שלנו. אם נשנה את הגישה ונפעל כך, נשוב לקבוע את הנורמות המוסריות, את הערכים ואת דרכי הפעולה – נוכל להשתחרר מהצורך בתקלות טכניות ובמתורגמנים ונוכל לדבר בשם עצמנו.

קצת על לאטמה

אז לאטמה אושרה לשידור בערוץ הראשון, אחרי מאבק ממושך שארך כשנתיים. שתי נקודות מטרידות עולות ממעורבות הכנסת במהלך זה:

1)      הצורך של הכנסת להתערב הוא ברור לכל אדם אובייקטיבי. בשידור ציבורי אתה מצפה לאובייקטיביות, איזון, נכונות לשמוע את שני צידי המתרס הפוליטי. עדיין תכנית מזעזעת כמו "היהודים באים" מאושרת לשידור באבחת יד, וערוץ כמו 'לאטמה' נמשך באף במשך שנתיים בניסיון לקבל הכרה ממשלתית למפעלו.

2)      מעורבות הכנסת בתכני הערוץ הראשון מצביעה על הלך רוח מדאיג בו פוליטיקאי קובע מה נראה בטלוויזיה בהתאם להלכי הרוח. לאטמה הייתה בעיקר משב רוח רענן ברמה האידיאולוגית. איכות זו כבר שאלה אחרת.

קצת על אייל גולן

הופיע לראשונה ב"וואלה! יהדות", נערך על ידי אהוד מאיר

בסרטו "Liberal Arts"(מדעי הרוח), אחת הדמויות, גבר בן 35 עומד לפתוח במערכת יחסים רומנטית עם בחורה בת 19. רגע לפני שהוא נופל בקסמיה של הנערה, הוא משרטט טבלה קטנה, עם שתי כותרות. מימין- "כשהיא הייתה בת…", ומשמאל, "כשאני הייתי בן". מתחת לכותרת שלו הוא כותב 35 ומתחת לשלה 19. הוא ממשיך: 16בצד שלו ו-0 בצד שלה. הוא מבין שהוא בבעיה ומחליט לצייר טבלה חדשה. עכשיו הכותרות הן: "כשאני אהיה בן", אל מול "כשהיא תהיה בת". וכעת בצד שלו הוא כותב 50 ובצד שלה הוא כותב 34. עכשיו הדברים נראים לו הגיוניים. הוא ממשיך למתוח את הקו הזה: כשהוא יהיה בן 87, היא תהיה בת 71. והנה, הכל מסתדר ונראה הגיוני לפתע, לא?

בימים אלו יש זמר מפורסם שנחשד ב"בעילת קטינה בהסכמה". התקשורת מופצצת בכתבות על זה. כל פליטת פה שמהווה בפועל הפרת צו איסור הפרסום מפורסמת עוד יותר, כאילו שכל מי שאין לו מחשב עם חיבור לאינטרנט לא יודע במי מדובר. אפילו הזמר החשוד התחיל להתגונן מפני האשמות, על אף הקושי הגלום בהתגוננות בפני פשע שאסור לפרסם שהוא עבר אותו.

הפרשה הזאת מוציאה מכולם גוונים רעים. יש שיתקשו להתייחס לזה ברצינות ויגחיכו את הסיטואציה על מנת לא להתמודד עם המורכבות שלה. יש שיטענו שהתקשורת מלבה את הדיון התקשורתי בשביל רייטינג. יש שיפנו את האש כלפי הזמר הים תיכוני. כולם, לטעמי מפספסים את הנקודה. בסוף מגיעים לנקודה בה ניצבת נערה מול זמר והוא מנצל את הפרצות בגבולות שלה

על פי הסיפור שמפורסם בתקשורת: "בהתאם-לצו-איסור-הפרסום-שהוצא-על-הפרשה", ישנה נערה בת 15 שהסכימה לשכב עם "הזמר-שאסור-להזכיר-את-שמו". יכול להיות שהיו שם יותר מאותו זמר, ויכול להיות שהיו שם יותר מאותה נערה. מעבר למציצנות הברורה שיש בפרסום הפרשייה, יש כאן בעיה חמורה אחרת. לאף אחד אין בעיה עם זה, חוץ מעניין הגיל. כי גרופית ששוכבת עם הסלב שהיא מעריצה זה בסדר.

בתחום הערכים הקיים אין אפשרות ממשית להתמודד עם התופעה הזאת. אם כל הבעיה במעשים שלו, מסתכמת בכך שהיא הייתה קטינה – אז הבעיה מצומצמת, כי גיל 15 או 17 יכול להיות מוגדר כגיל בוגר המבין את השלכות מעשיו. הבעיה עם השורה הקודמת היא שבעודי כותב אותה, אני יודע שהיא מוטעית. אבל בחברה שלנו מגיל קטן מטיפים לילדים ערכים ליברליים – אפשר לעשות את כל מה שרוצים, לא צריך לשאול אף אחד, אין גבולות. בסוף מגיעים לנקודה בה ניצבת מול זמר מפורסם בחורה שמשוועת שמישהו יציב לה גבול מסוים – והוא ניצל את הפרצות בגבולות שלה.

גולן. יש דברים שא"א לטשטש
גולן. יש דברים שא"א לטשטש

בעולם בו הבעיה היחידה בפרשייה הזו היא שהיא לא חצתה את גיל 18, הפרש של 32 שנים בין בני זוג נתפס כנורמה. הכל, נתפס כנורמה. וזה כבר לא משנה אם היו שם סמים, אם היה שם מין, משהו גדול מזה מציק פה. נערות בנות 15 הסתובבו במסיבה כזאת, שבה ניתן לשער שיש סמים ויש מין, ויש אווירה כזאת שבה הכל מותר, והכל הולך, והכל כלול, חוץ ממה שהגיוני. אין הבדל בין נכון ולא נכון, אין טוב ורע, יש רק דחפים, יצרים ורצונות.

מיד לאחר שהאדם וחווה אשתו מגורשים מגן עדן, אחרי שאכלו מפרי עץ הדעת כותב המקרא "והאדם ידע את חווה אשתו", זו הרה והופכת לאם כל חי. כחלק מידיעת הטוב והרע שבאו עם פרי עץ הדעת, באה גם המיניות. הדברים תלויים זה בזה. רק מי שיודע להבחין בין טוב ורע מסוגל לקדם את היצירה צעד אחד קדימה וליצור דור נוסף. כשהטשטוש בין השניים גובר, יצירתו של דור נוסף הופכת לסוגיה שניתן לערער עליה. המין הופך למסע תענוגות, והאחריות שבקיום היחסים נעלמת לחלוטין, מיטשטשת.

מיניות יכולה להיות אחד משניים. היא יכולה להיות רגעית, למען הסיפוק והיא יכולה להצביע על איחוד נפשי גדול. היא יכולה להיות נאלחת כמו זמר בן ארבעים ששוכב עם בת 15 או שהיא יכולה להיות קדושה כמו הדבקות האוהבת בין בעל ואשה. הבחירה בידינו, אם להוקיע את הסוג הראשון, כדי שהצעירים בינינו יגדלו עם המטרה להרוויח את הסוג השני.

קצת על ילדים

אחד הדברים שעיכבו את בני האדם לאורך ההיסטוריה היו הכפייה, העבדות, סמכויות כח חזקות מדי שלא איפרו לאדם להתפתח בעצמו. לאחר שכל הסמכויות הללו נגדעו, צמחה תנועת הליברליזם בניסיון להשיב לאדם את מה שניתן לו על ידי אלוקים: זכות הבחירה. החופש לבחור בין טוב ורע הוא הדבר המאפשר לנו לא רק לטעות, אלא גם לדעת ששגינו, להכיר בחטא ומתוך כך לחזור בנו.

אלא שבשבועות כמו אלו, עם כל ה"זמר המפורסם" למיניהם, נדמה שאיפשהו במהלך הדרך, החופש הזה הפך לרועץ. אחרי שהשתחררתי מהצבא עבדתי קצת באבטחה בקניון מלחה בירושלים. כמו כל קניון שמכבד את עצמו, בפסח היו מופעי ילדים אותם היינו אמורים לאבטח. וכמו כל קניון שמכבד את עצמו, מנסים היו להביא את מיטב כוכבי הילדים. יובל המבולבל, רינת גבאי ועוד שמות שאני כבר באמת לא זוכר. ואבטחה זו עבודה משעממת, בייחוד כשאין מה לאבטח באמת. הייתי מקשיב למילים, ומכל מקום שמעתי את ערכי החופש זועקים מגרונותיהם של הילדים התמים, שעוד לא גדלו להבין מסגרת מהי.

בפרסומת הזו, ניתן לראות איך מנצלים אנשי הפרסום את הילדים נגד הוריהם, על מנת שאלו ירכשו מוצר מסוים. כמו בספר "1984", אז מנצל המשטר את הילדים על מנת שילשינו על חטאי המחשבה של ההורים, משתמשים כוכבי הילדים בילדים על מנת לזרוע אנרכיה הורית. הם לוקחים את הדבר שכל ילד בן 3 יודע לומר: "לא רוצה", והופכים אותו לערך, לגיבור. במקרה הטוב ההורה רואה את הפרסומת עם הילד וחושב – "הנה, הוא בדיוק כמו הילד שלי" ובעצם מקבל את הדריכה על סמכותו ההורית מבלי ששם לב שעשה זאת, ובמקרה הרע – הילד רואה את עצמו כמו הגיבור בטלוויזיה, ומקבל תגובה חיובית מהמרקע להתנהגותו.

העניין עם חופש הוא, שעל אף שהוא חיוני לחברה, חיוני יותר עבורו שיהא מוגבל במידת מה. מסגרת מקיפה כלשהי צריכה להיות. עבור ילד קטן, ללמוד מהו חופש בטרם ילמד מסגרת מהי, מדובר בתהליך הרסני לחלוטין. ההורה, דה פקטו, לא מסוגל יהיה להוות דמות סמכותית לילד, והעצוב הוא ששניהם לא ידעו למה. ההורה לא רוצה להיות הדמות הסמכותית והמגבילה את החופש של הילד, אלא לתת לו להתפתח., לצמוח, לעולם לא להגביל. ויום אחד הוא מגלה שאין לו סמכות מול הילד יותר.

בפרקי אבות (פרק ו, משנה ב') אומר רבי יהושע בן לוי:   "חָרות על הלוחות"- אל תקרא 'חרות' אלא חירות, שאין לך בן חורין אלא מי שעוסק בתלמוד תורה". החריתה על הלוחות, היא מקבעת את הציווים האלוקיים, מקעקעת אותם ממש על האבנים, מקבעת אותם במקומם. החירות, שהיא מילה כמעט נרדפת לחופש, מראה לנו כי בעצם החופש הזה נושא מסגרת מסוימת, סולם ערכים שדורש גם אחריות למעשים. בחופש, לעומת זאת, אין מגבלות, הכל אפשרי. ואם נחפש קישור לשוני דומה, נמצא את החיפוש – שהוא אדם שמחפש, ומתוך כך – ברור שאין לו מסגרת כלשהי.

"את לא תגידי לי מה לעשות", אומר הילד החמוד בפרסומת. 'הרצונות שלי, התאוות שלי כן', משתמע מדבריו. הוא חופשי ומאושר לעשות ככל העולה על ראשו, אך הוא אינו יודע מהי האחריות למעשיו, הוא אינו נדרש לשלם מחיר, מלבד ההפסד של המוצר שבו הוא חושק. איך יסביר הורה לילד כזה את משמעות המחיר, את משמעות הצריכה, את השפעת המזון שהוא מכניס לפה על גופו, את משמעות המילים שהוא מוציא מהפה על סביבתו, הרי במחי יד ביטלו המפרסמים את ההורה והפכו אותו למחסום בדרך למה שהילד רוצה לעשות ותו לא.

קצת על השקט

מדי פעם אתה מקבל הזדמנות

לבחון מה עומד בראש סדרי העדיפות

ולא מזמן

קיבלתי הזדמנות

לשקט לא קטן

אך באותו שקט

היה ויתור על חלק

מהדרך כפי שאני רואה

שבלעדיו זה לא זה

ויתרתי עליו

ללא היסוס או חרטה

עם אבל

אבל כרגע זה טוב

למה צריך לחשוב

ואם זה לא מספיק קרוב

אז זה לא טוב

ולא צריך לחשוב

כי זה יותר מדי קרוב

סטיתי מהדרך

ויתרתי על השקט

רעש.

קצת על הידברות

השבוע קיימנו את המפגש השישי בתכנית הידברות. כמו שציינתי בעבר, התכנית הוקמה על ידי הנהלת האוניברסיטה מתוך רצון ליצור שיח משותף בין פלגי האוכלוסייה היהודית השונים, דבר שהיה חסר מאוד בתקופה שלפני רצח רבין. באוניברסיטה בה למד הרוצח, כך נראה, רצו ליצור דוגמה שמופת לצורת התנהגות אחרת.

לפני ההכנות לשבת נעמדנו כולנו במעגל, כשבינינו נמסר כדור. בכל פעם אחד מאיתנו צריך למסור למישהו אחר את הכדור ולומר עליו משהו טוב. בשלב הזה התחושות היו טובות, נסבו אחר הכדור(העפתי אותו פעם אחת מחוץ לחלון), והתמקדו בנקודות החיוביות שלנו. אחר כך עברנו לנושא טכני ביותר: הכנות לשבת הקרובה, בה בילינו ביחד, דתיים וחילונים, בעכו ובראש פינה(ואולי אעלה בהמשך פוסט על איך היה סוף השבוע עצמו). בכל אופן המפגש עסק בעיקר בלוגיסטיקה של סוף השבוע, אבל משהו לא דפק. היה מתח בלתי מוסבר. חני לא הצליחה להשלים משפט, החניכים הפריעו לה כל הזמן.

מתחת לפני השטח גאה מתח מסוים של שני המחנות – הדתיים והחילונים. אלו חששו מאלו, ואלו חששו מהאווירה היתר-דתית שתשרה במהלך השבת. הרצאות שזורות לאורך לוח הזמנים, ואף אחת מהן לא באה להציג נקודת מבט חילונית. לצד זאת, עלה חשש שה"כבוד" שהחילונים יצטרכו להעניק לדתיים יהא מוגזם עבורם.

קצת על השבת

השבת הייתה ארוכה ועמוסה בתכנים. הרצאות טובות יותר ופחות, שיחות חבריות טובות, צחוקים, והיכרות עמוקה ומגבשת יותר עם החברים. אחסוך את התיאורים של יום שישי, ושל ההרצאות, ואגש לנקודות המרכזיות, או אולי למסקנות שלי מהשבת.

כשאתה נמצא עם אנשים שונים ממך, אתה מקבל מולך תמונת מראה. אתה מדרג את עצמך ביחס אליהם, את משווה את עצמך – במה דומה, במה שונה. בתוך הקבוצה אני אחד שנחשב עם קו חשיבה מאוד דתי, לעיתים גם בגלל דברים הכתובים פה. האמת היא שאני רחוק מזה. בחודשים האחרונים התפילות היחידות שלי הן בערבית של קבלת שבת, הפעם האחרונה ששמרתי נגיעה בהגדרה הייתה לפני אולי ארבע שנים, אני לא מברך, ובכללי – למעט החברותות שיש לי, אני לא בטוח מה מגדיר אותי כדתי.

הגבולות שלי נבדקו המון במהלך השבת הזו. זה החל בשיחה שניהלתי עם חילוניה על אפלקיציה בשם תפילון, שהיא בעצם סידור המתעדכן מדי יום באירועים החגיגיים בהתאם לתאריך. העלתי בפניה את הסוגיה הקשה שכל דתי תוהה – האם היא מתעדכנת בשבת. אחרי בירור משותף שעשינו, גילינו שככל הנראה היא לא מתעדכנת. ישנתי עם חילונים בחדר, וכל הדלקה או כיבוי של אור נחשב כהנאה מחילול שבת כמובן. לפני חמש שנים, כשעשיתי את השבת הראשונה שלי בצבא, לא נכנסתי לחדר במשך כל היום על מנת לא לעבור על איסור זה.

קבוצת הרב דוקטור. אהבה לצד אתגר גדול מאד.
קבוצת הרב דוקטור. אהבה לצד אתגר גדול מאד.

פלאפונים, צילומים, הכל היה מול עיניי, ולא הפריע לי כלל. האם נשחקתי לחלוטין? האם אין לי גבולות יותר?

והיה גם תוכן. בדיון המשותף האחרון שלנו בשבת כקבוצה, שיתפה אותנו חני בסיפור על ידיד שלה שהתאהב בבחורה איטלקיה(לא יהודיה), עם השאלה בסוף הסיפור: מה אתם הייתם עושים, או בעצם: סבבה והכל, אבל לא יהודייה. המחנות נחלקו באופן ברור, כשלירן, שרית ויורם מקבלים את האפשרות ככזו שאין בה בעיה, והשאר מתנגדים. הישרדות, חשיבות המסורת, שימור העם היהודי ועוד עלו שם. לא היה מנוס מהתחמקות – האיסור היהודי על נישואים לגוי נראים לאומניים במקרה הטוב, חני זרקה עוד ועוד גפרורים לאש והקשתה עלינו, הדתיים, עד שלבסוף הקריאה מאמר של מאיר שלו בשם "היידה היידר", בו הוא מזכיר לנו את הגזענות שלנו – ברבנות שבודקת מי אינו יהודי, במשרד החינוך שהדיר אתיופים ובמשרד הפנים שצד עובדים זרים, ונותרנו בלי מילים להתנגד.

האמת היא, שמאיר שלו צודק. אך טוהר הדם אינו מספיק. לא בשבילו אנחנו לא נתחתן עם גויים, זה לא משנה. אנחנו כאן כדי להיות עם סגולה, אמרתי. דיברתי שוב על אותם מנהיגים יהודיים שעשו והובילו, ושעם סגולה לא בהכרח קשור לעניין הלאומי הקטן של עם מי נתערבב ועם מי לא.

לירן הביא דוגמה מארה"ב על כך ששם הם שרים את ההמנון במלוא הרגש, והזכיר כמה הדת שם אינה קשורה אל המדינה, והוסיף כי לולא הדת, ככל הנראה הייתה יותר הערכה למדינה. "אמריקה היא מדינה של רעיון", יש לה ערך אחד שמלווה אותה מתחילתה ועד סופה. חני קטעה והסבירה שאופיין של מדינות מחולקת לשתיים – אלו שמבוססות על מכנה משותף מהעבר, ואלו(עם דגש על ארה"ב) שמבוססות על ערכים עתידיים משותפים. וישראל, היא טענה, היא חצי חצי.

וזה בדיוק העניין, כפי שהוא נמצא גם בקרב אלו שיכולים לרדת מהארץ: בלי רעיון עתידי בנוגע לזהותה של המדינה, אין סיבה ממשית לדבוק בכל זה. אפשר להינשא לכל אדם באשר הוא אדם, אפשר לעזוב לכל מקום. כי יהדות שהיא תרבות היא נורא מוגבלת.

אחרי הדיון ישבנו לסעודה שלישית, ואמרתי לחני שעם כל הפלפול ההנחייתי שלה, אני תמיד תוהה ביני לבין עצמי אם היא מאמינה במה שהיא אומרת או שהיא עושה את זה רק כדי ליצור דיון חזק יותר. "בכל פעם אני לומדת משהו חדש", היא אמרה. אך בנושא היהודי היא שיתפה איתנו סיפור מהתקופה הקצרה שלה בהודו. היה בחור הודי שחיזר אחריה ממושכות, ומדי יום היא נפנפה אותו בתירוץ אחר, עד שיום אחד, ערב ראש השנה, הוא אחז בידה ודרש ממנה תשובה רצינית יותר מ"מחר","מתישהו", לא מחייבים שכאלה.

היא הסבירה לו שהיא רצינית. "יש לנו, היהודים, חג גדול הערב, אני חייבת לזוז". "אני יהודי", הפתיע אותה. הוא הודי קומפלט, היא הסבירה את ההפתעה שלה. היא עשתה איתו את החקירות שתי וערב הרגילות. "אמא של אמא שלי יהודיה", ציטטה אותו, ולבסוף הותירה אותי עם שאלה גדולה: "אני לא מבינה את זה. הבחור הזה, שנראה הודי בכל רמ"ח איבריו ושס"ע גידיו הוא יהודי, אבל מישהו שגדל פה, חי פה ומכיר את התרבות פה לא? איך זה הגיוני?". "זו שאלה שכשחיילים שלי בנתיב היו שואלים הייתי נתקע בלי תשובה מלבד 'זו ההלכה'", ובעיניי שלי, זו לא תשובה מספיק טובה.

קצת על הפיגוע השבועי

ב"ה לא היו נפגעים או הרוגים, אבל עדיין יש ידיעות כאלה.

קצת על פרשת השבוע

כזכור, את פרשות השבוע אני מבקש לתקוף מזווית קצת אחרת, בניסיון למצוא מודל כלכלי-פוליטי שמותאם על פי שיטת התורה. הגם שלא ניתן להשליך תופעות חברתיות(כמו עבדות) מלפני שלושת אלפים שנה להיום, עדיין ראוי לנסות ולמצוא איזה מסר המסתתר בפסוקים. עד כה היה מוטיב של אחדות המסיימת בפיצול: השמיים והארץ, הרקיע והמים, הימים והיבשת ובבני האדם ראשית היו אלו קין והבל, שנית היו אלו אנשי בבל. שלישית היו אלו אברהם ולוט, רביעית היו אלו יצחק וישמעאל, חמישית, יעקב ועשיו, שישית היו אלו לאה ורחל ואיתן תמה החלוקה.

הפרשה נפתחת בסכסוך בין בנה של רחל ובניהם של לאה, בלהה וזלפה.

אֵלֶּה תֹּלְדוֹת יַעֲקֹב, יוֹסֵף בֶּן-שְׁבַע-עֶשְׂרֵה שָׁנָה הָיָה רֹעֶה אֶת-אֶחָיו בַּצֹּאן, וְהוּא נַעַר אֶת-בְּנֵי בִלְהָה וְאֶת-בְּנֵי זִלְפָּה, נְשֵׁי אָבִיו; וַיָּבֵא יוֹסֵף אֶת-דִּבָּתָם רָעָה, אֶל-אֲבִיהֶם.  וְיִשְׂרָאֵל, אָהַב אֶת-יוֹסֵף מִכָּל-בָּנָיו–כִּי-בֶן-זְקֻנִים הוּא, לוֹ; וְעָשָׂה לוֹ, כְּתֹנֶת פַּסִּים.  וַיִּרְאוּ אֶחָיו, כִּי-אֹתוֹ אָהַב אֲבִיהֶם מִכָּל-אֶחָיו–וַיִּשְׂנְאוּ, אֹתוֹ; וְלֹא יָכְלוּ, דַּבְּרוֹ לְשָׁלֹם (ל"א, ב'-ד').

יוסף, בן השבע-עשרה, הוא בן הזקונים ליעקב, מקבל יחס מועדף כבנה של האשה האהובה ואולי אף כבן היתום. הוא מנצל את המעמד הזה, ואף נראה כמי שלעיתים מצדיק את היחס אליו.

וַיַּחֲלֹם יוֹסֵף חֲלוֹם, וַיַּגֵּד לְאֶחָיו; וַיּוֹסִפוּ עוֹד, שְׂנֹא אֹתוֹ.  וַיֹּאמֶר, אֲלֵיהֶם:  שִׁמְעוּ-נָא, הַחֲלוֹם הַזֶּה אֲשֶׁר חָלָמְתִּי.  וְהִנֵּה אֲנַחְנוּ מְאַלְּמִים אֲלֻמִּים, בְּתוֹךְ הַשָּׂדֶה, וְהִנֵּה קָמָה אֲלֻמָּתִי, וְגַם-נִצָּבָה; וְהִנֵּה תְסֻבֶּינָה אֲלֻמֹּתֵיכֶם, וַתִּשְׁתַּחֲוֶיןָ לַאֲלֻמָּתִי.  וַיֹּאמְרוּ לוֹ, אֶחָיו, הֲמָלֹךְ תִּמְלֹךְ עָלֵינוּ, אִם-מָשׁוֹל תִּמְשֹׁל בָּנוּ; וַיּוֹסִפוּ עוֹד שְׂנֹא אֹתוֹ, עַל-חֲלֹמֹתָיו וְעַל-דְּבָרָיו. וַיַּחֲלֹם עוֹד חֲלוֹם אַחֵר, וַיְסַפֵּר אֹתוֹ לְאֶחָיו; וַיֹּאמֶר, הִנֵּה חָלַמְתִּי חֲלוֹם עוֹד, וְהִנֵּה הַשֶּׁמֶשׁ וְהַיָּרֵחַ וְאַחַד עָשָׂר כּוֹכָבִים, מִשְׁתַּחֲוִים לִי.  וַיְסַפֵּר אֶל-אָבִיו, וְאֶל-אֶחָיו, וַיִּגְעַר-בּוֹ אָבִיו, וַיֹּאמֶר לוֹ מָה הַחֲלוֹם הַזֶּה אֲשֶׁר חָלָמְתָּ:  הֲבוֹא נָבוֹא, אֲנִי וְאִמְּךָ וְאַחֶיךָ, לְהִשְׁתַּחֲו‍ֹת לְךָ, אָרְצָה.  וַיְקַנְאוּ-בוֹ, אֶחָיו; וְאָבִיו, שָׁמַר אֶת-הַדָּבָר (ה' – יא')

חלומותיו של יוסף טובעים בו שאיפת מלכות על פני אחיו. הדבקות שלו בחלומות אלו מרגיזה אותו ואף את אביו, שמבקש להתעלם מעובדה זו. החלום הראשון מתאר את שניים עשר האחים כאלומות שיבולים, ואת אחד עשר האלומות משתחוות לזו של יוסף, ואותו דבר עם כוכבים. בעיניי האחים החלום נראה אבסורד. לכאורה יש לתמוה על יעקב שרק "שמר את הדבר", אך בעיניי יש ללמד עליו זכות, שכן גם הוא היה איש חולם, וסולם המלאכים העולים ויורדים נטע גם בו איזושהי חולמנות.

מהר מאד היחס אל יוסף מקבל תפנית לרעה. אביו שולח אותו לחפש את אחיו, וזה אינו יודע איפה למצוא אותם. איש זר שהוא פוגש בדרך(אולי מעורבות אלוקית) מורה לו לפנות לדותן. כשהאחים רואים אותו מתקרב,  בַּעַל הַחֲלֹמוֹת הַלָּזֶה—בָּא, הם מתחילים לתכנן את מותו. ראובן, שמכיר בהערכת אביו את יוסף מבקש למנוע את מותו ומציע לזורקו לבור חסר מים. יהודה מנגד מציע אלטרנטיבה אחרת – למכור אותו לישמעאלים שבמקרה(אולי מעורבות אלוקית) עברו בדרך. על מנת לכסות על מעשיהם, הם לוקחים מיוסף את כותנת הפסים ומכסים אותה בדם: וַיְשַׁלְּחוּ אֶת-כְּתֹנֶת הַפַּסִּים, וַיָּבִיאוּ אֶל-אֲבִיהֶם, וַיֹּאמְרוּ, זֹאת מָצָאנוּ:  הַכֶּר-נָא, הַכְּתֹנֶת בִּנְךָ הִוא–אִם-לֹא(לב).

יוסף נמכר לפוטיפר, שר הטבחים, ובליוויו של ה', וַיְהִי אִישׁ מַצְלִיחַ. מעבד צומח יוסף אט אט, ומקבל סמכויות נוספות על גבו והופך למנהל משק הבית של פוטיפר. ויהי אחר הדברים האלו, אומר הכתוב – וַתִּשָּׂא אֵשֶׁת-אֲדֹנָיו אֶת-עֵינֶיהָ, אֶל-יוֹסֵף; וַתֹּאמֶר, שִׁכְבָה עִמִּי. יוסף משיב: אֵינֶנּוּ גָדוֹל בַּבַּיִת הַזֶּה, מִמֶּנִּי, וְלֹא-חָשַׂךְ מִמֶּנִּי מְאוּמָה, כִּי אִם-אוֹתָךְ בַּאֲשֶׁר אַתְּ-אִשְׁתּוֹ; וְאֵיךְ אֶעֱשֶׂה הָרָעָה הַגְּדֹלָה, הַזֹּאת, וְחָטָאתִי, לֵאלֹהִים. לאחר מספר ניסיונות של האשה, המצב מדרדר מהר מאד.

וַיְהִי כְּהַיּוֹם הַזֶּה, וַיָּבֹא הַבַּיְתָה לַעֲשׂוֹת מְלַאכְתּוֹ; וְאֵין אִישׁ מֵאַנְשֵׁי הַבַּיִת, שָׁם–בַּבָּיִת.  וַתִּתְפְּשֵׂהוּ בְּבִגְדוֹ לֵאמֹר, שִׁכְבָה עִמִּי; וַיַּעֲזֹב בִּגְדוֹ בְּיָדָהּ, וַיָּנָס וַיֵּצֵא הַחוּצָה.  וַיְהִי, כִּרְאוֹתָהּ, כִּי-עָזַב בִּגְדוֹ, בְּיָדָהּ; וַיָּנָס, הַחוּצָה.  וַתִּקְרָא לְאַנְשֵׁי בֵיתָהּ, וַתֹּאמֶר לָהֶם לֵאמֹר, רְאוּ הֵבִיא לָנוּ אִישׁ עִבְרִי, לְצַחֶק בָּנוּ:  בָּא אֵלַי לִשְׁכַּב עִמִּי, וָאֶקְרָא בְּקוֹל גָּדוֹל.  טו וַיְהִי כְשָׁמְעוֹ, כִּי-הֲרִימֹתִי קוֹלִי וָאֶקְרָא; וַיַּעֲזֹב בִּגְדוֹ אֶצְלִי, וַיָּנָס וַיֵּצֵא הַחוּצָה.  וַתַּנַּח בִּגְדוֹ, אֶצְלָהּ, עַד-בּוֹא אֲדֹנָיו, אֶל-בֵּיתוֹ.  וַתְּדַבֵּר אֵלָיו, כַּדְּבָרִים הָאֵלֶּה לֵאמֹר:  בָּא-אֵלַי הָעֶבֶד הָעִבְרִי, אֲשֶׁר-הֵבֵאתָ לָּנוּ–לְצַחֶק בִּי.  וַיְהִי, כַּהֲרִימִי קוֹלִי וָאֶקְרָא; וַיַּעֲזֹב בִּגְדוֹ אֶצְלִי, וַיָּנָס הַחוּצָה.  וַיְהִי כִשְׁמֹעַ אֲדֹנָיו אֶת-דִּבְרֵי אִשְׁתּוֹ, אֲשֶׁר דִּבְּרָה אֵלָיו לֵאמֹר, כַּדְּבָרִים הָאֵלֶּה, עָשָׂה לִי עַבְדֶּךָ; וַיִּחַר, אַפּוֹ (י"א-כ')

יוסף מוצא עצמו שוב במצב ביש. הוא נשלח אל בית האסירים, אך אמונתו בה', או בחלומות המלווים אותו מילדות – אינם מרפים. וַיְהִי יְהוָה אֶת-יוֹסֵף, וַיֵּט אֵלָיו חָסֶד; וַיִּתֵּן חִנּוֹ, בְּעֵינֵי שַׂר בֵּית-הַסֹּהַר(כא).

יוסף, כפי שאני רואה אותו, הוא אנטי-פרגמטיסט. זה גורם לו אמנם להסתבך בכל מיני מקרים משונים בדרך, ובנפילות, אך כל אשר הוא עושה – הוא מצליח. החלום שמלווה אותו מגיל נערות מושך אותו בכל פעם מעלה. אם ישכב עם אשת פוטיפר, וודאי ירחק מהגמשת החלום, ולכן הוא לא עושה זאת, גם במחיר ישיבה בכלא. הוא לוקח את הסיכונים למען האמת בה הוא מרגיש, ולאורך הכתוב נשנות המילים "ויהי ה' את יוסף". הליווי הזה הוא הדדי, ה' את יוסף, ויוסף את ה'. האמונה ההדדית של השניים מובילה את יוסף להאמין כי הוא יכול לפתור חלומות של אחרים. וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם יוֹסֵף, הֲלוֹא לֵאלֹהִים פִּתְרֹנִים–סַפְּרוּ-נָא, לִי. מי ייתן וכולנו נאמין בחלומותינו, ונדע כי יש ביכולתנו להגשימם.

מודעות פרסומת

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s