קצת על הרבה – מוצ"ש וישלח

למה הפוסט עולה רק עכשיו? מה כל כך טוב בברלין? מה שורש הבעיה בצורת החשיבה של הגילדה? ולמה תהליך השלום הופך אותנו ללא מוסריים?

קצת על ברלין | קצת על בגידה אפלטונית | קצת על הגלים | קצת על הפיגוע השבועי | קצת על הידברות | קצת על ליברמן | קצת על הזמר המפורסם | קצת על שעון חורף | קצת על מחאת הקפה |קצת על פרשת השבוע

קצת על ברלין

חברה מהלימודים טסה לגרמניה, לברלין. כשראיתי את הפרסומים שלה בפייסבוק לא יכולתי שלא לתהות אם המחשבה המיתית שהתקשורת מייצרת סביב ברלין היא אמיתית. ישראלים נמשכים לעיר הזו. זה אמיתי. למה זה קורה? אני לא יודע. לא מבין איך אפשר לדרוך על אדמת גרמניה. השבוע, בשיעור המשותף שלנו, ראיתי אותה לראשונה מאז חזרה. השהות שם לא הייתה ארוכה במיוחד, היא שהתה שם במשך שבוע, אפילו פחות. בפניה מצאתי דוק של עצבות. "אני מבואסת", היא אמרה.

נדהמתי. "מהחזרה לארץ?". היא הנהנה בעצב. "זה כל כך שונה שם. פה כל הזהות שלנו נקבעת על קונפליקט". שמעתי את המילים הללו בעבר, בעיקר מחברים אמריקאים שלא גדלו כאן. "אתה תמיד חייב לבחור צד. יהודי? דתי או חילוני? ימין או שמאל? מזרחי או אשכנזי? זה פשוט מול הפנים שלך, וזה שם כל הזמן. ובברלין הכל פשוט כל כך. אין צורך בזהויות, אף אחד לא שופט אותך על מה שאתה או על מי שאתה. הם מקבלים הכל. זה קוסמופוליטי לחלוטין". מיד קפצה לראשי המחשבה הרגילה – הנה, לנגד עיניי, נוצרת לה יהודיה מתבוללת לעתיד. מחשבה ארוגנטית למדי, אך ביקשתי לבחון אותה. "את לא מפחדת שבתוך כל הקוסמופוליטיות הזו האדם מתבטל, נעלם?" שאלתי.

"לא, מה פתאום", אמרה בעודה מראה לי כמה אני לא תופס את העוצמה הברלינאית. "זה משהו אחר. הם לא מבטלים את כולם, הם מקבלים את הכל". היא סיפרה לי על מוזיאונים שונים לזכר השואה שיש שם, על מבנה אבנים שחור וגדול, בו יש מעבר במרכז שהופך ונעשה צר עד שלא רואים את הקצה. "היינו בסיור עם קבוצה מודרכת, והמדריכה לא ידעה להסביר מה זה, ואתה יודע איך אני, הייתי חייבת לומר את דעתי", ישראלית אחרי הכל, "והסברתי לקבוצה שבעצם זה מתאר היטב את מה שעבר על היהודי בזמן השואה. ככל שהוא נכנס אליה יותר, הוא יודע פחות איך הוא יוצא. אין אור, אין דרך יציאה, והכל מפחיד ומאיים והוא תוהה כל הזמן אם יש דרך יציאה". הם הקשיבו, הם קיבלו, הם החכימו ממנה.

והיא הרגישה שמקבלים אותה. כפי שהיא. לא כי היא דתייה, לא כי היא חילוניה, לא כי יהודיה ולא כי היא ישראלית, כי היא אדם. אדם באשר הוא אדם. שווה בין שווים. אין אדם נרדף שלא מייחל לתחושה הזו. ולכן, כשהיא שבה ארצה, היא שבה גם אל אותו מתח מתמיד של דעות. אחרי שבוע בלי להיות חייבת לבחור צד, היא מוכרחה. זה בעל כורחה.

"זה מציק לי", הודיתי בפניה. "איך חוזרים לארץ ונכנסים לדיכאון?". חשבתי על זה. נזכרתי בתחושות האישיות שלי מהפעם האחרונה בה הייתי בחו"ל, איך הרגשתי כאילו כולם סביבי פרובינציאליים, ואין להם מושג מה הולך בעולם האמיתי. לא שאני באמת ידעתי, אבל ככה הרגשתי. חוסר ההבנה שלי שיגע אותי. למה ברלין? למה דיכאון? ואולי בעצם – למה כל כך מורכב פה? פעם חשבתי שזה יפה, שהמדינה שלנו מורכבת מכל מיני קבוצות עם נטייה להאמין שאפשר לשנות את דעת כולם ולהוביל את המדינה בדרך שלהם, ולפתע הבנתי – זה פשוט מתיש. אין לזה תכלית, ואף אחד לא מקבל אף אחד.

אז הלכתי על המקור, ושאלתי אותה: "ואם היינו מדינה עם ייעוד?". היא לא הבינה אותי בהתחלה, אז הסברתי. "אם היינו מדינה שלא מתעסקת בשטויות כמו הקונפליקט עם הערבים, אלא קובעים ערכים בפני עצמנו". אם במקום להביט אחורה אל ההיסטוריה ולראות שם את זיגמונד פרויד, את אלברט איינשטיין, את קארל מארקס, כמעצבי הציוויליזיציה המערבית, היינו הופכים את עצמנו להיות הם. "אם היהודים עיצבו את עולם המערב, איך זה שכשכולנו מרוכזים במקום אחד זה לא קורה?" חידדתי. אם עשינו זאת בעבר כיחידים, למה שלא נעשה זאת כעם? "האם אז היית רוצה לחיות במדינה כזאת?" שאלתי לבסוף. "כן, ברור", היא השיבה.

קצת על בגידה אפלטונית

"אני מתלבטת", חברה טובה אמרה לי. היא בדיוק התחילה לצאת עם בחור, עידן שמו. "הוא מצחיק, הוא חכם, הוא מוכשר, הוא נראה טוב…". "אבל..?" שאלתי. "יש בעיה אחת איתו. הוא הנדסאי, וזה חלק מהאישיות שלו. כלומר הוא לא מפתח שיחות של ממש על דברים עם השלכות. אמונה, פילוסופיה, הוא יקשיב לי, יהנהן, יחשוב שזה מאד מעניין ואפילו יעריך את מה שאני אומרת – אבל לא יהיה לו מושג איך לענות לי, איך להגיב, איפה לחדד. זה יעצר ברגע שאני אחליט לשתוק", היא סיפרה ופניה נאנקות מכאב הלבטים. "את צודקת. זה בעייתי". שיתפתי אותה בסיפור דומה משלי.

"בסוף לא ראיתי דרך אחרת מלבד להיפרד", סיכמתי את הסיפור שלי. "בגלל דבר כזה פשוט עוזבים?". כן. היא לא הייתה היחידה שלא הבינה. חברים טובים שלי שהתייעצתי איתם חשבו שמוטב שאמשיך, אנסה ואראה איך הולך. "הרי אמרת שאתה מרגיש טוב איתה, לא? שכיף לך ושהיא מקבלת אותך..", הם ניצלו את מילותיי שלי גנגד מה שהחלטתי. "כן, אבל..", אמרתי משל הייתי גורי אלפי.

כן, היה לי טוב איתה, נהניתי מהשיחות שלנו, הערכתי את ההקשבה שלי, התעניינתי במה שהיא עושה, צחקתי מהבדיחות שלה וחשוב מכך – היא צחקה משלי, והודתה בכך שהיא לא מבינה כשהיא לא. היינו כנים וגלויים אחד כלפי השנייה. ועדיין – זה לא היה זה. זה לא היה זה משום שאני זקוק לאתגר, גם אם באופן זמני נזדקקתי לשקט.

הפחד הגדול ביותר שלי הוא שאם לא הייתי מסיים את זה עכשיו, מתישהו בעתיד הייתי מתחיל לחפש מישהו אחר שימלא את הריק הזה. שמישהו אחר יאתגר את המחשבות שלי, שמישהי אחרת תתן לי את הכאפה הדרושה, להתאהב בדרך מחשבה אחרת. וזה לא נושא קטן, כי זה בעצם אומר שאתה מייצא חלק מהצרכים שלך אל מחוץ למערכת היחסים ובמקרה הזה מדובר במחשבות שלך, בהגיגים שלך, בערכים שלך – בדברים שקובעים למה אתה חי איך שאתה חי.

ייצוא של ערכים אל מחוץ למערכת היחסים היא בגידה. זה למה ידידות בין גבר ואישה נתפסת כבלתי אפשרית. המונח אהבה משמעותו ביכור, העדפה, הבדלה לטובה של אחד כלפי האחר. זה משפיע על אופן ההתייחסות שלך עליו. זה לא נעצר בהומור שלו, או בשנינויות שלה. זה יכול להימשך בכך שכשאתה צריך מישהו תעדיף מישהו אחר על חשבון בת הזוג שלך, וזה בעיניי, בגידה. בגידה אפלטונית. יכול להיות שלא יקרה שום דבר מיני ביניכם, אך זו עדיין בגידה.

זו בגידה כי כשאתה מספר לחבר איך עבר עליך היום, הסיפור המקורי, הבוסרי, ולפעמים המסופר יותר מדי פעמים כבר לא יסופר לבן הזוג שלך. כי משמעותה של מערכת יחסים היא לשים אותה לפני כל מערכת יחסים אחרת. כי כשקשה לך אמור להיות בן אדם אחד שנמצא שם בשבילך ואתה בשבילו.

קצת על הגלים

תיאוריית הגל:

דברים בחיים באים בגלים.

תהיה במקום מסוים

שם תראה אנשים

שפגשת פעם במקומות אחרים

ובנקודה אחת, זה בא בגלים

פתאום תראה עוד אנשים ישנים.

 

דברים בחיים באים בגלים,

תשמעו על סרט פה,

ותקראו עליו שם,

ואז תהיה הזדמנות לראות אותו,

והופ, שוב עולה אותו נושא מסוים,

 

דברים בחיים באים בגלים

זוגות מתחברים,

זוגות נפרדים.                                                                                                                                         

כמו הכל, זה בא בגלים.

קצת על הפיגוע השבועי

הרצח בעפולה סותר את ההשערה שלי בנוגע לאינתיפאדה. ההנחה שלי הייתה שהפיגועים יתרחשו, כמו באינתיפאדה הראשונה, רק מעבר לקו הירוק. המחשבה הייתה שפיגועים באיו"ש נתפסים כמעצבי דעת קהל נגד המשך השהות הישראלית שם. זה הרי עבד בלבנון ועבד בעזה, למה לא לנסות את זה גם בשטחים?  המציאות, כך מסתבר, טופחת על פניי. העצוב הוא ששוב מתגלה לפלשתינאים אין תכנית גדולה, אין טקטיקה, אין אסטרטגיה. יש רק רצחנות.

ועוד דבר:

השבוע פורסם כי שריה עופר אכן נרצח מטעמים לאומניים. כלומר המתקפה עליו נועדה לרוצחו בשל היותו יהודי. לצד הגישה המטפשת וגוברת של כוחות הביטחון להתעלם מהתגברות האירועים, ולקרוא להם פיגועי "אווירה", מדאיגה עוד יותר מכך המחשבה שפרסום כמו "כל הנסיבות נבדקות", עם רמיזה קלה לפלילים. זה מדאיג משום שבשם האווירה שהם מנסים להשרות על הציבור שלא ייכנס לפניקה כי "אין אינתיפאדה", הם מכפישים את שמו הטוב של אדם שאין לו את היכולת להגן על עצמו ועל שמו.

אני זוכר שזה קרה שנתיים, כשאשר פלמר ובנו נהרגו במה שהוגדר בהתחלה כ"תאונת דרכים" ובהמשך התפרסם בעצם כפיגוע.  זה קרה לפני חודשיים עם תומר חזן המנוח שבתחילה פורסם על האפשרות שנרצח בגלל עניינים פליליים. המציאות היא שהוא פותה באמצעות עניינים פליליים(סמים ככל הנראה), אבל נרצח על רקע לאומי.  וכשברור שמדובר בפיגוע, מפורסם שמדובר בחשד. כששריה עופר עצמו נרצח, ההערכות הראשוניות דיברו על רצח עם רקע פלילי. 

וטועה מי שחושב שהישראלי הממוצע לא מרגיש את מה שקורה סביבו. הוא יודע שיש שיחות, הוא יודע שיש פיגועים. הוא יודע לקשר בין השניים. וכואב לו. כואב לו כי הוא מרגיש שמרמים אותו. גם הפלשתינאים, שפעם אחר פעם חולבים מאיתנו 'מחוות' תוך כדי איומים; גם המנהיגים שלו, ששוב נופלים בפח. ההבטחה המשיחית על בו השלום כבר לא נתפסת כאמינה. כי שלום עושים עם מי שרוצה לעשות שלום. 66 שנים אחרי הכרזת האו"ם על תכנית החלוקה, 65 שנים אחרי מלחמת השחרור, 46 שנים אחרי מלחמת ששת הימים, 31 שנים אחרי הסכמי קמפ דיוויד, 21 שנים אחרי הסכם השלום עם ירדן, 20 שנה אחרי הסכמי אוסלו, ו-8 שנים אחרי ההתנתקות – אפשר לומר שהסכם שלום עם הפלשתינאים איננו בר השגה ולהמשיך הלאה. במקום לעשות כן, המערכת כולה פועלת על מנת לקדם את הרעיון: כוחות הביטחון מטשטשים את האמת על הפיגועים תוך הכפשת שמות אזרחים חפים מפשע; התקשורת מבהירה למה חשוב שניכנס למשא ומתן; בית המשפט אינו רואה לנכון להתערב כלל בהחלטות ממשלתיות, גם כשהן נוגדות את עקרונות הדמוקרטיה. והממשלה? היא פועלת בניגוד למנדט שקיבלה מקהל הבוחרים שלה.

קצת על הידברות

השבוע קיימנו את המפגש החמישי בתכנית הידברות. כמו שציינתי בעבר, התכנית הוקמה על ידי הנהלת האוניברסיטה מתוך רצון ליצור שיח משותף בין פלגי האוכלוסייה היהודית השונים, דבר שהיה חסר מאוד בתקופה שלפני רצח רבין. באוניברסיטה בה למד הרוצח, כך נראה, רצו ליצור דוגמה שמופת לצורת התנהגות אחרת.

במקום להיפגש במעגל הקבוע שלנו, הגיע אלינו מרצה אורח. ליאור טל שמו. טל הוא מרצה במדרשת בינה, הישיבה החילונית הראשונה. אחרי שבשבוע שעבר ראינו מספר הוגים עם דעותיהם על היהדות והגדרותיהם, הוא הגיע לומר לנו מהי השקפתו שלו. "אני יהודי חילוני הומניסט", הוא פתח. "אך בשביל זה, צריך להסביר קודם מהי חילוניות ומהו ההומניזם לפני שנגיע ליהדות". הוא גם צחק על כך שמוטב להותיר את המחלוקת לסוף.

חילוניות, הוא הסביר, אינה אידיאולוגיה בפני עצמה. היא כוללת בתוכה אידיאולוגיות רבות. היסטורית, כתופעה, החילוניות מייצגת את תום תקופת הדת – או לפחות מרכזיותה של הדת. הפיקוח החברתי של הדת מוסר ובמקומו ניצבת אוטונומית הפרט. החירות הזו מתגלמת בכך שיש סמכות דתית, אך יש גם את האפשרות לא להקשיב לה.

הומניזם, הוא הסביר, היא אידיאולוגיה בפני עצמה. היא שמה את האדם במרכז, ובכך היא מסבירה את הוואקום שנוצר עם שימת הדת בשולי הערכים החברתיים. האדם הוא מטרה, לא אמצעי. לכל אדם, כך על פי ההומניזם, יש זכויות טבעיות שאין אפשרות לגזול אותן – משום שהן שלו ושלו בלבד.

יהדות, הוא טען, מורכבת משלוש תזות שונות. את השתיים הראשונות הוא דחה ואת השלישית הוא הביא מעצמו. בראשונה, מרכז הדת הייתה התורה וקיום מצוותיה. ככל שנתרחקנו ממעמד הר סיני גברה השאלה באשר למי קובע את הסמכות התורנית, ומי בכלל יכול לומר לנו מהי ההלכה במקרים של מחלוקת. אך נוצרה שיטה מסוימת בעקבותיה הלכו. על פי הגישה הקלאסית, ישראל  שחטא– אף שחטא, ישראל הוא, ובנקודה זו ניצב החילוני. ישראל דרגה ב'.

מכאן יוצא שהדתיים יתייחסו לחילוני בשתי רמות: החרדי הקיצוני ישב על קרובו החילוני שבעה ויתעלם ממנו; הדתי-לאומי ממקומו של הרב יעקב ריינס יראה בחילוני כאמצעי לתכלית, היא הגשמת המדינה באמצעות הכלי – החילוני, למען המטרה: המדינה.

גישה שנייה ליהדות היא הגישה החילונית. זו שאינה מסוגלת להסביר לעצמה מה מגדיר אותה כיהודית, כיוון שהיא אינה מקיימת תורה ומצוות, ורואה בתורה מיתולוגיה במקרה הטוב וחוסר קשר מוחלט למציאות דיומא במקרה הרע. מכאן עד לנטישה מוחלטת של הדת הדרך קצרה.

אלא שטל מציג גישה משלו: חילוני הומניסט. כזה שאמנם לא מקיים מצוות, אך מצד שני רוצה לשמור על קשר אל המורשת שלו. כזה שאינו מוכן לוותר על היהדות שלו כזהות, אך אינו חושק בכפייה דתית. כזה שרוצה להמשיך את שרשרת הדורות, אך מבין שיש מקום לשינוי לעולם החדש. זוהי גישתו של ביאליק, מסתבר, על היהודי החדש. יש בגישה זו משהו פרוטסטנטי או רפורמי אולי, אך יש פה גם דברים יפים. טל תיאר את החתונה שלו עצמו כשילוב בין העבר והמודרנה, עם ברכות המקובלות ברבנות מחד, ומאידך שילוב שלהן עם ברכות אישיות.

השאלה היא לאן הולכים מכאן, הרי גם אני בעד נטילת האחריות היהודית על החילונים, אני רוצה לראות אותם ממשיכים את המורשת, מאחדים אותה עם החיים שלהם. אך יש לכך השלכות נוספות. הזכרתי בדיון שאחרי הרצאתו של טל את הרעיון של הקמה מחודשת של הסנהדרין, על מנת לבחון את השינויים שבאו עם המודרנה לעולם ובתוכם גם ליהדות.

ואז עלתה השאלה: מי נכנס לסנהדרין? מי נשאר בחוץ?

הרי בעבר היה ברור שנשים לא ייכנסו, והיום? למה לא? אם יש הלכות שנוגעות לנשים, או במיוחד לנשים – איך ייתכן שלא תהיה להן קביעה בדבר? ורפורמים? קונסרבטיבים? מסורתיים? האם רק הרבנים האורתודוקסיים יכנסו למועצת חכמי תורת ישראל באשר הם?

ובכלל – האם אנו, הדתיים, רוצים שהחילונים יבינו מה אנחנו עושים עם הדת, ויקבעו לנו על דברים שנוגעים בהלכה שלנו, שהם החליטו ליטוש?

בהתחלה התשובה הייתה "כן". כי זו גם היהדות שלהם. אבל אז הבנתי שאם תהיה להם קביעה על מוסד הנישואים, או הגיור, ייווצרו הרבה בעיות שהיום רואים רק פרומיל שלהן.

המשכתי וחשבתי על זה. עלתה לי פרשנותו של יוני גרוסמן לשורש חטאם של בניו של אהרון, נדב ואביהוא, שהכניסו אש זרה בזמן שירדה אש ה' מן השמיים. לפי גרסתו של גרוסמן הכל החל במעמד הר סיני. היו ארבע דרגות למעמד הזה: משה ואהרון, שבעים הזקנים, הכהנים ובתוכם בניו של אהרון ושארית עם ישראל. פני כולם היו כמובן מופנים אל פסגת ההר, וכל קבוצה הייתה ממוקמת קרוב יותר אל ההר עצמו, כשלמעט משה איש אינו נוגע בהר. על פי הפרשנות, נדב ואביהוא חשבו שבני ישראל אינם מותרים לראות את עמוד הענן, וכשהבינו שהאש תיגלה לפני עם ישראל כולו – ביקשו לכסותה.

גישה זו מקבלת חיזוק כשדותן ואבירם, שיצטרפו בהמשך אל קורח, מתנבאים במחנה ויהושע דורש ממשה שיעשה משהו בנידון. משה משיב לו משהו כמו "הלוואי וכולם היו יכולים להתנבא", כלומר – מוטב שכולם יכלו לראות את המראות האלוקיים.

קצת על ליברמן

על פי הסקר הזה מוכח כי נכון להיום – ישראל ביתנו נבלעה כמעט לחלוטין בתוך הליכוד. שר החוץ החדש-ישן יצטרך לעשות בחירה קשה: האם להמשיך להיבלע בתוך הליכוד תוך כדי שהוא מנסה להשתלט עליו או ליצור דרך חדשה ועצמאית בה הוא בעצם מתחיל מנקודה בה כבר היה לפני כמה שנים(לפני שהגיע ל-15 מנדטים).  היחס בין הליכוד וישראל ביתנו איננו 20-10, אלא 30-5, כלומר הכח שהיה לליברמן לפני חמש שנים אינו קיים שם יותר.

קצת על הזמר המפורסם

כלל חשוב שלימד אותי חבר טוב בכל הקשור ליחסים עם בנות: חצי פלוס 7. זה אומר שבנים יכולים להתחיל לצאת רק מגיל 14, זה אומר שאם אתה בן 42 הגיל המינימלי של הבחורה שאתה איתה הוא 25. ככה אין סיכוי להיכנס למיטה עם בת 15, או 18, או 20. זה דוחה ברמות.

קצת על שעון חורף

אני לא סובל את שעון חורף. הבלוג לא סובל את שעון חורף. מאז שהוא החל המשוואה של העלאת הבלוג עד שעה אחרי שבת, קרי שמונה-תשע במוצ"ש לא עובדת. הכניסות ירדו בחצי. מה עושים? מתי הזמן הנכון ביותר להעלות אותו? עצות יתקבלו בברכה.

קצת על מחאת הקפה בבר אילן

הכל החל ביום ראשון בשבוע שעבר. פעיל חדש בתא שלנו, ינון אנגלסמן שמו, פתח איונט בפייסבוק בו הוא קורא לחרם יומי על בתי הקפה בקמפוס. האירוע נדבק כמו נגיף. עוד חבר הולך ועוד אחת מצטרפת. הייתה תחושה שמשהו טוב קורה. שעות לאחר מכן נפתח אירוע מתחרה, של האגודה. משום מה, השניים לא שיתפו פעולה, אך בעוד הסטודנט היוזם הזמין חברים בלבד(פחות מאלפיים מוזמנים), האגודה הזמינה כמעט עשרת אלפים, כשהלחץ נעצר רק כשהיה ברור שלאירוע שלהם יירשמו יותר משירשמו לאירוע שלו.

לצד התחרות המטרידה הזו, שמעתי מכמה חברים על טלפונים שקיבלו על מנת להוסיף עצמם לאירוע של האגודה. זה הזכיר לי את הימים השמחים בהם הקמנו את התעוררות  אז פנה סיו"ר האגודה דאז, ברנוי, למספר אנשים ושאל אותם "למה עשיתם לייק להתעוררות? אתם לא יודעים שעקיבא הוא בנאדם רע?". הייתי בהלם כשסיפרו לי את זה, אך אני מניח שבכל פעם שתתגלה תחרות – כך יגיבו באגודה, למרבה הצער.

בכל אופן, משפתח אנגלסמן את האירוע שלו, האגודה הייתה חייבת להבין. לא הייתה לה אפשרות לעמוד מנגד ולראות סטודנט עושה את מה שהיא פחדה לעשות, כיוון שאז המנדט שלה היה נגוז, והסטודנטים היו קובלים על כך שהיא לא עושה דבר. היא החליטה לארגן ישיבה בה יוחלט מה לעשות, כשכל מי שמבין עניין – מבין שהישיבה נועדה לומר למי שמגיע מה הוא הולך לעשות.

כשהגעתי הבנתי מיד למה אני מערער על הקו של האגודה. הם פשוט חושבים על יחסי ציבור, וזו נקודת המוצא של המחשבה. רול אפים, פלריגים, מצגות, דיבורים על תקשורת, על תפוצת פייסבוק רחבה – כל אלו הבהירו לי שהכל נועד אך ורק לקידום יחסי הציבור של האגודה, אולי מתוך מחשבה שלחץ תקשורתי יגביר את מעורבות האוניברסיטה או בעלי העסק, אך ברור שהמטרה הראשית, קרי הורדת מחירים, אינה המטרה הראשית. הפרסומים בתקשורת שהגיעו הצדיקו את טענתי.

בנאומים מתלהמים למדי הצהיר ברנוי כי האגודה מוכנה לקרב של שלושה חודשים, וחלוקת המזון על חשבון האגודה תבוא לתת אלטרנטיבה למחירי הקפה הגבוהים. במקביל, כשרשימות המתנדבים לעמוד בעמדות המזון של האגודה נערכו – נאמר כי הם נערכים לשלושה ימים. היה מביך לראות איך סטודנטים שוב ושוב נופלים בפח הזה. ביום הרביעי לחרם, נערכה מחאה גדולה שהביאה מאתיים סטודנטים בערך, הישג מרשים בפני עצמו, אך היה ברור שכאן זה נגמר.

ביום חמישי פורסם מכתב ששלח נשיא האוניברסיטה אל אגודת הסטודנטים ובו הוא קרא להם להפסיק את המחאה תוך הבטחה שהוא יתערב אישית בנושא. האמת האמת? איזו ברירה בדיוק הייתה להם?  הרי קמה מחאה של סטודנטים, כמו שאמרתם – הם חייבים להשתתף בה. אם הם לא היו משתתפים בה – הייתם מבקרים אותם(ובצדק) על זה שהם לא עושים שום דבר. הם היו חייבים להתערב.  אין להם אפשרות לכפות פיקוח מחירים על בעלי העסק, והם לא יכולים להכריח אותם להוריד מחירים – לכן הם עשו את זה עם בעלי העסק שאצלם זה כן אפשרי – כמו אומש ועסקים מחוץ לקמפוס.  כל מה שהם יכלו להוציא כאן, בין אם רצו ובין אם לא, הוא יח"צ מצוין.  איך שאני רואה את זה האפשרות היחידה שיש להם לצאת מזה, תוך שמירה על כל האינטרסים(יחסים טובים עם הסטודנטים ועם ההנהלה) היא להמשיך את מערך חלוקת המזון.

מה שכן – יש לאגודה נקודת זכות אחת. סטודנטים משוועים להנהגה רצינית, ובכל פעם שאפשר – הם יפנו אל האגודה שתוביל אותם למקום טוב יותר, וכשזה לא קורה – הם יוצאים נגדה, אך הציפייה לעולם נשארת.

קצת על פרשת השבוע

כזכור, את פרשות השבוע אני מבקש לתקוף מזווית קצת אחרת, בניסיון למצוא מודל כלכלי-פוליטי שמותאם על פי שיטת התורה. הגם שלא ניתן להשליך תופעות חברתיות(כמו עבדות) מלפני שלושת אלפים שנה להיום, עדיין ראוי לנסות ולמצוא איזה מסר המסתתר בפסוקים. עד כה היה מוטיב של אחדות המסיימת בפיצול: השמיים והארץ, הרקיע והמים, הימים והיבשת ובבני האדם ראשית היו אלו קין והבל, שנית היו אלו אנשי בבל. שלישית היו אלו אברהם ולוט, , רביעית היו אלו יצחק וישמעאל, חמישית, יעקב ועשיו, שישית היו אלו לאה ורחל ואיתן תמה החלוקה.

בפרשה הזו מופיעים כמה נושאים ובראשונה התמודדותו של יעקב עם שלושה אויבים: עשיו, שמתגלה כאח, מלאך ה' שמשנה את שמו ושכם, שאונס את ביתו דינה.

עם עשיו מתמודד יעקב בדרך משולשת: הוא מכין עצמו למלחמה וחוצה את מחנהו לשניים: “וַיַּחַץ אֶת-הָעָם אֲשֶׁר-אִתּוֹ … לִשְׁנֵי מַחֲנוֹת. וַיֹּאמֶר אִם-יָבוֹא עֵשָׂו אֶל-הַמַּחֲנֶה הָאַחַת וְהִכָּהוּ וְהָיָה הַמַּחֲנֶה הַנִּשְׁאָר לִפְלֵיטָה” (בראשית לב, ח-ט);", מתפלל לה' “הַצִּילֵנִי נָא מִיַּד אָחִי מִיַּד עֵשָׂו  כִּי-יָרֵא אָנֹכִי אֹתוֹ פֶּן-יָבוֹא וְהִכַּנִי אֵם עַל-בָּנִים” (בראשית לב, יב)", ו “מִנְחָה הִוא שְׁלוּחָה לַאדֹנִי לְעֵשָׂו” (בראשית לב יט) – שולח מתנות לפייס את אחיו הזועם.

אך בטרם נתקל ממש בעשיו, פוגש הוא במלאך ה': " וַיִּוָּתֵר יַעֲקֹב, לְבַדּוֹ; וַיֵּאָבֵק אִישׁ עִמּוֹ, עַד עֲלוֹת הַשָּׁחַר”, במהלך הלילה קם יעקב להעביר את כל משפחתו את נחל היבוק, ונותר לבד מאחור. שם פוגש אותו איש הנאבק איתו ללא רחם. יעקב מנצח בסופו של דבר, אך דורש מאותו האיש שיברך אותו.

וַיַּרְא, כִּי לֹא יָכֹל לוֹ, וַיִּגַּע, בְּכַף-יְרֵכוֹ; וַתֵּקַע כַּף-יֶרֶךְ יַעֲקֹב, בְּהֵאָבְקוֹ עִמּוֹ.  וַיֹּאמֶר שַׁלְּחֵנִי, כִּי עָלָה הַשָּׁחַר; וַיֹּאמֶר לֹא אֲשַׁלֵּחֲךָ, כִּי אִם-בֵּרַכְתָּנִי.  וַיֹּאמֶר אֵלָיו, מַה-שְּׁמֶךָ; וַיֹּאמֶר, יַעֲקֹב.  וַיֹּאמֶר, לֹא יַעֲקֹב יֵאָמֵר עוֹד שִׁמְךָ–כִּי, אִם-יִשְׂרָאֵל:  כִּי-שָׂרִיתָ עִם-אֱלֹהִים וְעִם-אֲנָשִׁים, וַתּוּכָל.  וַיִּשְׁאַל יַעֲקֹב, וַיֹּאמֶר הַגִּידָה-נָּא שְׁמֶךָ, וַיֹּאמֶר, לָמָּה זֶּה תִּשְׁאַל לִשְׁמִי; וַיְבָרֶךְ אֹתוֹ, שָׁם.  וַיִּקְרָא יַעֲקֹב שֵׁם הַמָּקוֹם, פְּנִיאֵל:  כִּי-רָאִיתִי אֱלֹהִים פָּנִים אֶל-פָּנִים, וַתִּנָּצֵל נַפְשִׁי.  וַיִּזְרַח-לוֹ הַשֶּׁמֶשׁ, כַּאֲשֶׁר עָבַר אֶת-פְּנוּאֵל; וְהוּא צֹלֵעַ, עַל-יְרֵכוֹ.  עַל-כֵּן לֹא-יֹאכְלוּ בְנֵי-יִשְׂרָאֵל אֶת-גִּיד הַנָּשֶׁה, אֲשֶׁר עַל-כַּף הַיָּרֵךְ, עַד, הַיּוֹם הַזֶּה:  כִּי נָגַע בְּכַף-יֶרֶךְ יַעֲקֹב, בְּגִיד הַנָּשֶׁה (בראשית לב, כו-לג).

הרגע בו נקבע השם החדש של יעקב, על שמו ניקרא כולנו בני ישראל – הוא הרגע בו מקבלים הדורות את מצוות הכשרות הייחודית להם: איסור אכילת גיד הנשה.

המפגש עם עשיו אמנם נפתח באופן מבהיל עבור יעקב, ששומע שמחנהו של עשיו מונה ארבע מאות איש וחושש הוא כי נכון אחיו הגדול לקרב, אך בסופו של דבר: " וַיָּרָץ עֵשָׂו לִקְרָאתוֹ וַיְחַבְּקֵהוּ, וַיִּפֹּל עַל-צַוָּארָו וַיִּשָּׁקֵהוּ; וַיִּבְכּוּ" (לג, ד). את המתנות עשיו דוחה, יֶשׁ-לִי רָב; אָחִי, יְהִי לְךָ אֲשֶׁר-לָךְ(ט), וכך נראה שתפילתו של יעקב הצליחה.

הקרב השלישי והאחרון הוא דווקא הקרב על כבודה של דינה, שנאנסת בידי שכם. בניו של יעקב בוחרים  להציע לשכם וחמור למול את בני כל העיר בתמורה לשילוב בין שתי הקבוצות. שכם וחמור מפנים את ההצעה אל כל העיר:

וַיָּבֹא חֲמוֹר וּשְׁכֶם בְּנוֹ, אֶל-שַׁעַר עִירָם; וַיְדַבְּרוּ אֶל-אַנְשֵׁי עִירָם, לֵאמֹר.  כא הָאֲנָשִׁים הָאֵלֶּה שְׁלֵמִים הֵם אִתָּנוּ, וְיֵשְׁבוּ בָאָרֶץ וְיִסְחֲרוּ אֹתָהּ, וְהָאָרֶץ הִנֵּה רַחֲבַת-יָדַיִם, לִפְנֵיהֶם; אֶת-בְּנֹתָם נִקַּח-לָנוּ לְנָשִׁים, וְאֶת-בְּנֹתֵינוּ נִתֵּן לָהֶם.  כב אַךְ-בְּזֹאת יֵאֹתוּ לָנוּ הָאֲנָשִׁים, לָשֶׁבֶת אִתָּנוּ–לִהְיוֹת, לְעַם אֶחָד:  בְּהִמּוֹל לָנוּ כָּל-זָכָר, כַּאֲשֶׁר הֵם נִמֹּלִים (לד, כ-כב)

שמעון ולוי, שלא ממש מחפשים אינטגרציה עם תושבי העיר, מנצלים את פגיעותם של בני העיר והורגים את כולם.

וַיְהִי בַיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי בִּהְיוֹתָם כֹּאֲבִים, וַיִּקְחוּ שְׁנֵי-בְנֵי-יַעֲקֹב שִׁמְעוֹן וְלֵוִי אֲחֵי דִינָה אִישׁ חַרְבּוֹ, וַיָּבֹאוּ עַל-הָעִיר, בֶּטַח; וַיַּהַרְגוּ, כָּל-זָכָר.  וְאֶת-חֲמוֹר וְאֶת-שְׁכֶם בְּנוֹ, הָרְגוּ לְפִי-חָרֶב; וַיִּקְחוּ אֶת-דִּינָה מִבֵּית שְׁכֶם, וַיֵּצֵאוּ.  בְּנֵי יַעֲקֹב, בָּאוּ עַל-הַחֲלָלִים, וַיָּבֹזּוּ, הָעִיר–אֲשֶׁר טִמְּאוּ, אֲחוֹתָם.  אֶת-צֹאנָם וְאֶת-בְּקָרָם, וְאֶת-חֲמֹרֵיהֶם, וְאֵת אֲשֶׁר-בָּעִיר וְאֶת-אֲשֶׁר בַּשָּׂדֶה, לָקָחוּ.  וְאֶת-כָּל-חֵילָם וְאֶת-כָּל-טַפָּם וְאֶת-נְשֵׁיהֶם, שָׁבוּ וַיָּבֹזּוּ; וְאֵת, כָּל-אֲשֶׁר בַּבָּיִת (לד, כה-כח)

וכשיעקב מתפלא למעשיהם משיבים הם את כבוד המשפחה: " הַכְזוֹנָה, יַעֲשֶׂה אֶת-אֲחוֹתֵנוּ"(לד, לא).

שלושה לקחים למדים אנו מכאן על מלחמה: אפשר לנסות דיפלומטיה, אפשר להתכונן לגרוע מכל, אך גם כשהחשיכה גוברת, עלות השחר קרבה ואולי אולי, תוכל למצוא אצל האויב נקודת תורפה. שבוע טוב.