קצת על הרבה – מוצ"ש ויצא

איזה מדור חוזר אלינו עם תוכן? מה מפחיד את אחמד טיבי? איך אפשר לשנות את הגישה לחיים? ולמה הכתבות של ערוץ 10 על שלטון החרדים הקרב ובא לוקות בחסר?

קצת על ליברמן | קצת על הקופים הירוקים | קצת על הר הבית | קצת על אנרגיה | קצת על חרדים | קצת על הפיגוע | קצת על הידברות | קצת על פרשת השבוע

קצת על ליברמן

אביגדור ליברמן זכאי. אחרי 17 שנות חקירה, עדי מפתח שנפטרו מן העולם, פרשנויות פוליטיות לכאן ולכאן, אביגדור ליברמן זכאי. האם יחבור אל בנט בניסיון להפיל את נתניהו? האם יקשה על לבני להתקדם במו"מ(בינתיים קרי והאמריקנים זורקים אותנו מתחת לאוטובוס בנוגע לאיראן)? הכל פתוח.

לפני מספר שבועות העלתי כאן את הטענה שלא ניתן לאמוד את כוחה האמיתי של מפלגת ישראל ביתנו, בגלל שהיא השתלבה בתוך הליכוד ואיבדה מכוחה שלה. עם זיכויו של ליברמן, אני חושב שמפלגת ישראל ביתנו קמה לתחייה. האם זה אומר שהחלוקה בין שתי המפלגות היא 20 לליכוד, 11 לישראל ביתנו? לא יודע. אבל כעת ליברמן יצטרך לעבוד קשה מאוד, גם בתחום האזרחי – שעבר לתחומו של לפיד, ובתחום המדיני – שעבר אל בנט, על מנת ליצור סדר יום ש"ישראל ביתנו" היא חלק אינטגרלי ממנו. שיהיה לנו בהצלחה.

קצת על הקופים הירוקים

אוהדי כדורגל יכולים להיות אכזריים. כמו ילדים קטנים, הם רוצים את מה שהם רוצים כאן ומיד ולא אכפת להם במי הם פוגעים בדרך. לאורך השנים יצא לי לראות מספר תופעות מכוערות מצד אוהדי קבוצות מסוימות. אוהדי בית"ר הרסו את העונה של הקבוצה בשנה שעברה עם רדיפת השחקנים הצ'צ'נים בגלל שהם מוסלמים; אוהדי הפועל באשר הם מייחלים לכניסתו של שמעון מזרחי לתא גזים;  אוהדי הפועל גם זרקו לשורה אוברוב בובה בדמות ביתו החולה; כתובות נאצה בקרית שלום בנוסח "מני לוי מת"(שחקן שהתמוטט במהלך משחק בגלל בעיות לב), "אבי כהן מת", "מכבי לטרבלינקה" הן רק תופעות שחידדו אצלי את ההנחה שהאוהדים של הפועל הם פשוט משוגעים בקטע אחר.

אלא שהשבוע התגלה הצד המגעיל של אוהדי מכבי חיפה. "אבי כהן מת", הם הזכירו לתמיר כהן, שחקן שפשוט לא הצליח בחיפה. קורה. ואז נזכרתי, קללות לרוני לוי(המאמן המוצלח ביותר שלהם בשנים האחרונות), מוט שנזרק לעבר אלישע לוי. קופים ירוקים. מגעילים ומבזים. האם כל אוהדי הקבוצות הם כאלו? האם האוהדים של מכבי הם כאלו? ובכן, שירים נגד טועמה תמיד יש, אבל המחאה הקשה ביותר נגד המועדון הייתה בימים בהם תמיר כהן היה שחקן מכבי. חולצות שחורות, קריאות בוז נגד המועדון ודרישה לשובו של אבי נמני, ואחרי כן ללכתו של הרציקוביץ'. היו הפגנות מול בית העסק של הרציקוביץ'. אני מקווה שזה כל ההיסטוריה שיש לאוהדים שלנו.

קצת על הר הבית

ביום ראשון האחרון פתח יהודי בשם יהודה גליק משביתת רעב. גליק, מנכ"ל מכון המקדש, מקדם בשנים האחרונות גישה אקטיבית כלפי הר הבית. הוא עורך סיורי היכרות, מביא תקשורת, מגייס תרומות ומשתדל להתפלל בהר כשהדבר מתאפשר לו. התנהגותו של גליק מרגיזה את הוואקף המוסלמי, משום שפעילות זו מחזקת את זרם היהודים שעולים אל ההר. שביתת הרעב הגיעה לאחר שגליק הורחק מן ההר על ידי משטרת ישראל, בעוון תפילה, שהיא כידוע עלבון עצום אל כל מיעוט באשר הוא.

במקביל, השבוע קיימה ועדת הפנים של הכנסת דיון סוער בנוגע לאותו ההר ואותן זכויות. עצם העלאת הדיון מראה כמה הרחיק לכת גליק בעבודתו למען מיצוב הר הבית כבעל ערך לגיטימי אצל היהודים. לא עוד נישה ציונית דתית לאומית צרה, אלא התחלה של כניסה למרכז ההוויה הישראלית.

ההתלהמות של חברי הכנסת הערבים ממחישה היטב את המימרה הידועה של אורי צבי גרינברג "השולט בהר – שולט בארץ". נראה כי כינוס וועדה בנושא זה, כשהמטרה היא שינוי הסדרי התפילה הקיימים כיום. שעות פתיחת ההר לתיירים(!) מוגבלות וקבועות בשעות מסוימות בבוקר, בעוד המוסלמים נמצאים בהר כל העת. מה חושש אחמד טיבי שיקרה? מה באמת מבהיל את זחאלקה?

בקטע המופיע כאן, חה"כ אחמד טיבי מנבל את פיו ודורש לשאול – "אני רוצה לדעת, כל חבריי דורשים לדעת… האם הוא מדבר בשם הבית היהודי או בשם…?". אקח את הרשות ואשלים את דבריו של טיבי, ככלל, כמדינה, כחברה, כעם. זו השאלה המהותית, מעבר לכל הקללות, האיומים, הביזויים – זו השאלה: האם הדרישה היהודית לנוכחות בהר הבית היא הזיה של כמה "מתנחלים בזויים", או שמא מדובר בוועדת הפנים שדנה בנושא. האם זה רק מאווה של איזה ג'ינג'י מטורלל כמו יהודה גליק, או שמא זה חבר כנסת, כמו משה פייגלין.

הדיון על נוכחות היהודים בהר הבית, בוועדת הפנים של הכנסת מוכיח כי דרכו של גליק מובילה לשינוי תודעתי מהותי ביחס הישראלי אל הר הבית. קבוצות המקדש השונות אשר מעודדות במשך שנים עלייה של יהודים אל ההר מוכיחות פעם אחר פעם כי היחס הישראלי אל תפילות היהודים מבזות. ואמנם שוב ושוב עולות השאלות – האם תפילת היהודים על ההר תשיב את "אינתיפאדת אל אקצה", בעודם ממחזרים את הטענות כנגד אריאל שרון על כך שעלייתו להר הובילה את הפלשתינאים לפתיחת גל האלימות בשנת אלפיים. אלא שהפחד מטשטש את הראייה הישראלית בנוגע להר. במקום להבין שדווקא עלייתו של שרון, כחבר כנסת, כנציג האופוזיציה דאז, כנציג הריבונות היהודית בהר הבית, היא אכן זו שגורמת למוסלמים להשתגע.

כי לראשונה מאז הקמת מדינת ישראל, דורשים היהודים את חלקם בארץ. בבראשית רבה, מדרש על ספר בראשית, נאמר: "אמר רב יודן בר סימון זה אחד משלשה מקומות שאין אומות העולם יכולין להונות את ישראל לומר גזולים הן בידכם ואלו הן, מערת המכפלה, ובית המקדש, וקבורתו של יוסף". על שלושתם ויתרנו מרצון כשהערבים הראו רצון חזק לשמור אותו, וכעת, לראשונה, המטוטלת נעה לכיוון השני. יש רצון לממש את אימרתו של מוטה גור "הר הבית בידינו". וזה בדיוק מה שמפחיד את חברי הכנסת הערבים, שלראשונה הם הולכים לאבד את שלהם ביוזמה ישראלית.

היוזמה הזו אינה באה להדיר את המוסלמים, היא באה לאזן את המצב. שגם ליהודים תהיה האפשרות להיות בהר הבית. לאחר שנים רבות בהן המוסלמים עשו ככל העולה על רוחם בהר, כולל ניסיון לטשטש כל קשר בין היהודים ובין ההר , כולל אמירה ש"בית המקדש מעולם לא היה קיים" , הפחד הגדול של המוסלמים הוא פשוט: "היהודים באים".

קצת על אנרגיה

זה קורה לכולנו לפעמים. יום כזה שבו שום דבר לא הולך. חוויה חוץ גופית כזו, בה אתה מרגיש מנותק מהעולם. אף אחד לא עונה לטלפונים, אתה אומר דברים והכל יוצא אחרת, משתדל לתקן אבל איכשהו רק מקלקל יותר. אתה מרגיש תקוע, כאילו דברים עומדים במקום. והמחשבות כבר רצות: "מה אם זה תמיד יהיה ככה, מה אם אני פשוט דורך במקום, ולא אצעד קדימה?", כשאתה בעצם מתכוון ל"מתי זה ייגמר".

אני מאמין שיש גלים של אנרגיה. ובבת אחת, אפשר לשנות אותם. זה קרה לי לא מזמן. הייתי בראיון עבודה למקום שלא רציתי לעבוד בו(בסוף יושלם סיפור מצחיק): הרשות להגירה ורישום אוכלוסין. התפקיד: עידוד של הרשמה למאגר הביומטרי. אני לא על המאגר הביומטרי, והרגשתי שהעבודה תגזול יותר מדי מהזמן שלי – לכתיבה, ליצירה, ללימודים, לחיים הסטודנטיאליים שאני מרגיש שעוד לא מיציתי. עמדתי במרכז העיר בירושלים, וחשבתי לעצמי: מה אם אני אסיים את השנה ועדיין לא אהיה מוכן לצאת מהחיים הסטודנטיאליים? מה אם אני פשוט דורך במקום, ומה אם לא אמצא עבודה שתספק אותי כרגע ואתקע עם החיים הסטודנטיאליים, אבל בלי כסף?

ואז חשבתי לעצמי: יש לך אפשרות לשנות את זה. יש לך את היכולת לנסות למצוא משהו שיספק אותך, ייתן לך קידום משמעותי, פיתוח כישורים של ממש, ופריחה מקצועית. מהרגע שעשיתי זאת, חיי הפכו עמוסים לעייפה, הדיסק השתנה לחלוטין, הדברים שאני עושה מצליחים לי, ואני מקיים אנרגיה חיובית. לא אוהב להישמע קארמטי מדי(מלשון קארמה), אבל אני בהחלט מאמין שאם מקבלים את המסר שהעולם נותן לנו, כלומר לשנות את המעשים שלנו – אז אפשר בהחלט למצוא את הדרך הנכונה.

ומה ולגבי ראיון העבודה? ובכן ביום בו שלחנו את המכתב הזה לשר הפנים, גדעון סער, בו אנו מפצירים בו לבטל את המאגר הביומטרי, התקשרו אליי לומר לי שהתקבלתי. "לא רלוונטי", עניתי להם. עכשיו רק צריך למצוא את הכסף.

קצת על הפיגוע השבועי

שבוע שעבר כתבתי פה שלא היו פיגועים, למעט המטען בעזה. והשבוע?

חמישה בקבוקי תבערה הושלכו לעבר קו 160(גילוי נאות – הקו שמחבר בין היישוב בו גדלתי לירושלים), עליו ישבה חברת הכנסת אורית סטרוק. בחמישי, ניסיון דקירה בצומת תפוח, שישי בבוקר – בקבוקי תבערה על זוג ליד היישוב תקוע. בינתיים קרי הולך ומאיים עלינו שאם המו"מ עם הפלשתינאים ייכשל יבואו עלינו אלימות ובידוד בינלאומי. הוא מזהיר כחבר אמנם, אך בפועל מקדם בעצמו את הרעיונות הללו.

מאז נכנס אובמה לבית הלבן, ונתניהו לרחוב בלפור נוצרה משוואה מעוותת בנוגע לסוגיות החיוניות בטחונית למדינת ישראל: הפצצה האירנית והמו"מ המדיני. בושהאר תמורת יצהר, צעקה כותרת בידיעות. תפנו מאחזים – תקבלו סנקציות, תביאו שלום – תקבלו הפצצה. נתניהו היסס, לא מיהר להתקדם במו"מ המדיני. הוא כן הקפיא בנייה, הוא כן משחרר מחבלים, אך לא היה מו"מ. הוא אינו סומך על הפלישתינאים, ויש לצידו עשרות שנים של היסטוריה. מנגד, האמריקנים הטילו סנקציות חמורות על אחמדיניג'אד.

אלא שאז הגיעה הקדנציה השנייה של השניים. נתניהו, אולי בשל הבנת המצב, אולי בשל אילוצים קואליציונים. ציפי לבני מונתה לייצג את ישראל בשולחן המשא ומתן. בינתיים, באיראן, נבחר ה"מתון" רוחאני, וכמו ישראל, גם ארה"ב נכנסה למו"מ כשהמטרה העיקרית היא להשאיר את המצב כפי שהוא, ולעצור את הצד השני מלהתקדם.

אנחנו נכנסנו למו"מ במטרה לעצור את הפלשתינאים מהליכה בכיוון הבינלאומי מעל לראשנו, וכפי שאמר ג'ון קרי בראיון לערוץ 2 התמורה הישראלית היא שחרור מחבלים. האמריקנים נכנסו למו"מ עם האירנים על כך שישהו את התקדמותם בייצור הפצצה הגרעינית, בתמורה להקלת הסנקציות. השוויון שנעשה כאן בין השטן הקטן והשטן הגדול אינה סתמית. נראה כי אותה תפיסה כושלת מאפיינת את שתיהן, תוך חוסר הבנה שהקפאת התהליכים(הזירה הבינלאומית והפצצה בהתאמה) אינה הרסנית עבורן, בעוד הוויתור של ישראל וארה"ב הרסני לעמדות שהן בנו במשך שנים. שחרור מחבלים הוא בלתי הפיך, וכמוהו הקלת הסנקציות.

בסופו של דבר השחיקה בעמדה הקשוחה שהעמידו קודם השתיים קורסת לאיטה כשהקושר בין השתיים הוא הפחד המתמיד מהידרדרות. ישראל מפחידה את עצמה עם תסריט אימים על בידוד בינלאומי ועל גל אלימות חוזר(בעודה מתעלמת לחלוטין מגל הפיגועים שגואה בחודשים האחרונים) וארצות הברית מבוהלת מהידרדרות אלימה במיוחד במזרח התיכון.

הפתרון למצבים הללו חד הוא. להפסיק להתקפל, ולהציג מסר פשוט: אנחנו פשוט לא ניתן לכם את מה שאתם רוצים. הפלשתינאים לא ראויים למדינה משום שאין שום הצדקה לתת להם כזו. לא הצדקה היסטורית, משום שהם התקבצו כאן רק לאחר תחילת העלייה הציונית הנה; לא הצדקה מוסרית, משום שהם פשוט משכתבים את ההיסטוריה ומציבים את עצמם במקומנו; לא הצדקה טקטית, משום שמי שחוגג את שיבתם של רוצחים אל ביתו, פניו אינם לשלום, כי אם אל מלחמה. ושימו לב, כי מאז החל המו"מ, החל גם גל האלימות.

האמריקנים, מצידם, צריכים להבין שהפיתוח הגרעיני של איראן לא יכול להיות למטרות שלום, כשלצידו יש פיתוח מסיבי של טילים ורקטות. כמו עם הפלשתינאים, טקטית, מי שמפתח טילים לצד סיבוב הצנטריפוגות – פניו אינם לשלום, כי אם למלחמה. המודל התקיף ששימש אותם בסוריה הוביל לכך שהשבוע משטרו של אסד השמיד סופית את הנשק הכימי ששימש אותו במתקפות על המורדים.

ההבדל היחיד בין מי שמכונה השטן הקטן, ומי שמכונה השטן הגדול הוא שהאיום המיידי הוא על השטן הקטן. האלימות תופנה כלפינו, הטילים מכוונים הנה, הגרעין נועד להשמיד אותנו. האמריקנים? דיון מוסרי- אקדמי, מנותק מהמזרח התיכון. הפלישתנאים והאינתיפאדה, האיראנין והגרעין, הם מאיימים עלינו, לא על אף אחד אחר. אם ברצוננו לדאוג לעתידנו כאומה החיה בשלום, עלינו לקחת את גורלנו בידינו. האלימות הערבית תגבר ככל שנסכים לוותר להם, האיראנים הפסיקו לפחד מהאיומים שלנו מזמן, כיוון שהותרנו את גורלנו בידם של האמריקנים.

בעוד הם ממשיכים לדבר, ידינו קשורות מאחורי גבינו ועינינו כלות לאור ההתפתחויות, בעוד אנחנו ממשיכים לשחק לפי החוקים שלהם. אם זה תלוי באמריקנים – הכל יהיה בהקפאה: בניית ההתנחלויות, הגרעין האיראני וההתקדמות הפלשתינאית בזירה הבינלאומית. אם אנו חפצים חיים, הגיע הזמן שנצא מהפריזר.

קצת על חרדים

בשבוע האחרון פורסמה סדרת כתבות של אבישי בן חיים על הדמוגרפיה החרדית, אשר מובילה את החוקרים להניח כי בעוד כמה שנים, החרדים והדתיים יהוו רוב של ממש במדינת ישראל, והחרדים יהיו אלו שישלטו במדינה. חילונים רבים חוששים מהיום הזה, מתוך הנחה שהשלטון החרדי יביא לשלטון הרב. החיבור האוטומטי לחרדים שנעשה בכתבות אלו מראה חוסר הבנה עמוק של ההבדלים בין שני המגזרים. הראיונות עם החרדים בכתבות הללו מגלות יותר מטפח בנוגע ליחס החרדי למציאות ההולכת ונרקמת: אין להם שום תודעת שלטון. ומי שרוצה לעמוד על ההבדלים המהותיים בין השניים, כדאי לו שיראה את הראיון המשותף של נציגת הציונות הדתית ונציג המגזר החרדי.

קצת על הידברות

השבוע קיימנו את המפגש הרביעי בתכנית הידברות. כמו שציינתי בעבר, התכנית הוקמה על ידי הנהלת האוניברסיטה מתוך רצון ליצור שיח משותף בין פלגי האוכלוסייה היהודית השונים, דבר שהיה חסר מאוד בתקופה שלפני רצח רבין. באוניברסיטה בה למד הרוצח, כך נראה, רצו ליצור דוגמה שמופת לצורת התנהגות אחרת.

"השבוע קראתי משהו שהפריע לי מאוד", אמרה שרית. "בכל ההפגנות עם נשות הכותל, הבנתי שבאחת האולפנות בפ"ת, 'ישורון' נדמה לי, הוציאו את התלמידות משיעורי חול והסיעו אותן לכותל, להפגין נגד נשות הכותל". התופעה שהטרידה אותה היא זו שהגדרתי אותה כאן כשיטת הימין הידועה, הפדופיליה הפוליטית. בוגרי בתי הספר הדתיים בינינו התפתלו. כולנו הכרנו את התופעה מהעבר: בתי הספר שלנו הציעו לנו את ההסעות במקרה הקל, ובמקרה החמור חייבו אותנו לצאת להפגנה. התפיסה של חברי הקבוצה, להבנתי, היא שבתי הספר נועדו ללמד ערכים אוניברסליים כלשהם, בלי לתת ערכים פוליטיים לכאן או לכאן.

כשחני ריכזה את הדיון אליה היא ביקשה מאיתנו לעצום עיניים. "אתם הולכים לסינמה סיטי לראות את ה-סרט של הדור(לא של השנה). הביקורות מהללות, הציפייה גואה. הבמאי הוא לא אחר מסטיבן ספילברג, והסרט גרף פרסי אוסקר רבים. האורות כבים, הפרסומות רצות, הפופקורן אצלכם, האולם גדוש, והסרט מתחיל. הוא נקרא יהדות".

מה הסצינה הראשונה שאתם רואים? היא שאלה. כותל ומתפללים ענתה עדי, הדלקת נרות ענתה רחל, מעמד הר סיני השיב אסף, איש גדול מוביל טור ארוך של אנשים במדבר השיב אריאל ורק אני נאלמתי דום. לא מצאתי סצינה של ממש, וכשכן, שבתי אל הסרט המרתק "המאמין", על שלל הטיותיו האנטישמיות. יהודי מוכה הוא התשובה הראשונה שהייתה עולה לראשי. הדיון שהתפתח נסב סביב לתפיסה שלנו את היהדות, ואיפה אנחנו ביחס אליה.

היו שראו בה דת והותירו את עצמם מחוץ למעגל, היו שהציבו אותם במרכז השיח באמצע המסע הארוך שהעם הזה עובר. חני ביקשה מאיתנו שוב לעצום עיניים. "הפעם אתם בסינמטק עם המשפחה, הקרנה פרטית. אתם עומדים לצפות בסרט דוקומנטרי, עם הכותרת "היהדות של…", שלכם. שלנו. שלי. אורעד טענה שהסרט יהיה חייה בפשטות, אסף ראה את עצמו על החוף עם בירה, רותי לא הצליחה לראות משהו שמאפיין את היהדות שלה, אריאל מצא את עצמו בטקס ברית מילה ורוני ראתה את החתונה שלה. אני לא ראיתי משהו מוגדר. אולי הייתה זו השרשרת האנושית משבוע שעבר? או אולי הליכה שלי?

אני חושב שהמסר היה בעצם לראות איך אנחנו רואים את עצמנו במהלך הדבר העצום הזה שנקרא 'יהדות', ובעצם התפיסה שלנו היא סוג של ראיית מחט ההולכת ומתרחבת אל המאקרו שהוא היהדות. ומתוך כך אני רואה את זה. היהודי, כמו בן כל דת, טענה שרית, הוא לא רציונלי. זה מה שמאפיין אותו. יש דברים שהם בקדושה ויש את המציאות, ואין חפיפה ביניהם. כנגד דבריה אמרתי שהיהודי הוא אכן לא רציונלי, אך מדובר במשהו שמייחד אותו משאר הדתות. פרידריך ניטשה, זיגמונד פרויד, קארל מארקס, אלברט איינשטיין, לטוב ולרע, עיצבו חלקים מהותיים מהתפיסה המערבית כיום. היהודי בהגדרה אינו רציונלי, הוא אנטי פרגמטי, רואה את המציאות ותמיד יודע שהעולם מסוגל ליותר. זה מאפיין את כולם. לכן בסרט שלי היהודי מתחיל מהיותו מוכה, ואט אט הולך ומתחזק בעצמו. בסוף הסרט לא תראו את היהודי שלי מכה את הגוי שלו, אלא הרמוניה ביניהם. הבנה, הכרה בכוחו של היהודי, שמייצג בעיני את היהדות – מתקדם תמיד לאנשהו, עם שאיפה תמידית למשהו טוב יותר.

חני חילקה אותנו לחברותות, כשכל צמד לומד הוגה יהודי/ישראלי אחר. היו שם נציגיו של הרב ישעיהו לייבוביץ', שראה ביהדות בעיקר את ארבע אמותיה של ההלכה, וכנגד היו שם גם תלמידיו של ברל כצנלסון שראה ביהדות את האלמנטיים המקשרים אותנו אל העבר, אני ועדן ייצגנו את עמוס עוז שהבין את היהדות על פי ייחוס מבחירה ועל הזדהות, היו שם לומדי מאמרו של הרב קרוב שניגח את אלו השואפים לנסות לשנות את היהדות, היה זוג שדיברר את התנועה היהודית המתקדמת שמנסה להתאים את היהדות לימינו אנו, גם הרב מלכין ראה ביהדות בעיקר עניין תרבותי, ארי אלון טע שהיהדות היא חסרת בשורה והלאום הוא עם ככל העמים ולעומתו עמנואל לוינס הגדיר את היהדות כמוסריות.

ואולי בעצם התשובה טמונה בסולם יעקב, בפרשת השבוע. בחלומו, רואה יעקב סולם המגיע השמיימה ומתחיל מלמטה, מהארץ. זוהי היהדות – ראשה בעננים אך רגליה נטועות בקרקע.

קצת על פרשת השבוע

כזכור, את פרשות השבוע אני מבקש לתקוף מזווית קצת אחרת, בניסיון למצוא מודל כלכלי-פוליטי שמותאם על פי שיטת התורה. הגם שלא ניתן להשליך תופעות חברתיות(כמו עבדות) מלפני שלושת אלפים שנה להיום, עדיין ראוי לנסות ולמצוא איזה מסר המסתתר בפסוקים. עד כה היה מוטיב של אחדות המסיימת בפיצול: השמיים והארץ, הרקיע והמים, הימים והיבשת ובבני האדם ראשית היו אלו קין והבל, שנית היו אלו אנשי בבל. שלישית היו אלו אברהם ולוט, , רביעית היו אלו יצחק וישמעאל, חמישית, יעקב ועשיו, אך ראשון ראשון ואחרון אחרון.

בפרשה הנוכחית אנו חוזים באהבתו העזה של יעקב אל רחל: " וַיֶּאֱהַב יַעֲקֹב, אֶת-רָחֵל; וַיֹּאמֶר, אֶעֱבָדְךָ שֶׁבַע שָׁנִים, בְּרָחֵל בִּתְּךָ, הַקְּטַנָּה.  וַיֹּאמֶר לָבָן, טוֹב תִּתִּי אֹתָהּ לָךְ, מִתִּתִּי אֹתָהּ, לְאִישׁ אַחֵר; שְׁבָה, עִמָּדִי.  וַיַּעֲבֹד יַעֲקֹב בְּרָחֵל, שֶׁבַע שָׁנִים; וַיִּהְיוּ בְעֵינָיו כְּיָמִים אֲחָדִים, בְּאַהֲבָתוֹ אֹתָהּ.  וַיֹּאמֶר יַעֲקֹב אֶל-לָבָן הָבָה אֶת-אִשְׁתִּי, כִּי מָלְאוּ יָמָי; וְאָבוֹאָה, אֵלֶיהָ(כ"ח, י"ח-כ"א). מוכנותו של יעקב לעבוד על מנת לישא אותה לאשה מובילה אותו לתרמית הגדולה של לבן אותו, על ידי הצרחת רחל בלאה ערב החתונה, ואף לדרוש מיעקב שיעבוד עבורו שבע שנים נוספות על מנת לקבל את רחל.

אחרי שזה מקבל את רחל, ממשיך הוא לעבוד עבור לבן, אך עדיין יעקב רוצה לפתח את עצמו ואת עצמאותו: ו"ַיֹּאמֶר אֵלָיו–אַתָּה יָדַעְתָּ, אֵת אֲשֶׁר עֲבַדְתִּיךָ; וְאֵת אֲשֶׁר-הָיָה מִקְנְךָ, אִתִּי.  ל כִּי מְעַט אֲשֶׁר-הָיָה לְךָ לְפָנַי, וַיִּפְרֹץ לָרֹב, וַיְבָרֶךְ ה' אֹתְךָ, לְרַגְלִי; וְעַתָּה, מָתַי אֶעֱשֶׂה גַם-אָנֹכִי—לְבֵיתִי" (ל', כ"ט – ל'). יעקב מתעקש כי הוא אינו רוצה מתנות, ושב על העיקרון שליווה את אברהם – קניין. יעקב דורש לפתח לעצמו צאן, שיעמוד על רגליו:

" וַיֹּאמֶר, מָה אֶתֶּן-לָךְ; וַיֹּאמֶר יַעֲקֹב, לֹא-תִתֶּן-לִי מְאוּמָה–אִם-תַּעֲשֶׂה-לִּי הַדָּבָר הַזֶּה, אָשׁוּבָה אֶרְעֶה צֹאנְךָ אֶשְׁמֹר. אֶעֱבֹר בְּכָל-צֹאנְךָ הַיּוֹם, הָסֵר מִשָּׁם כָּל-שֶׂה נָקֹד וְטָלוּא וְכָל-שֶׂה-חוּם בַּכְּשָׂבִים, וְטָלוּא וְנָקֹד, בָּעִזִּים; וְהָיָה, שְׂכָרִי. עָנְתָה-בִּי צִדְקָתִי בְּיוֹם מָחָר, כִּי-תָבוֹא עַל-שְׂכָרִי לְפָנֶיךָ:  כֹּל אֲשֶׁר-אֵינֶנּוּ נָקֹד וְטָלוּא בָּעִזִּים, וְחוּם בַּכְּשָׂבִים–גָּנוּב הוּא, אִתִּי. וַיֹּאמֶר לָבָן, הֵן:  לוּ, יְהִי כִדְבָרֶךָ." (ל', ל'-ל"ד).

כשיעקב רואה שלבן לא יאפשר לו לעשות כן, הוא מבין שהדרך של חרן היא דרך של רמייה, וה' מורה לו לעזוב:

וַיֹּאמֶר ה' אֶל-יַעֲקֹב, שׁוּב אֶל-אֶרֶץ אֲבוֹתֶיךָ וּלְמוֹלַדְתֶּךָ; וְאֶהְיֶה, עִמָּךְ.  וַיִּשְׁלַח יַעֲקֹב, וַיִּקְרָא לְרָחֵל וּלְלֵאָה, הַשָּׂדֶה, אֶל-צֹאנוֹ.  וַיֹּאמֶר לָהֶן, רֹאֶה אָנֹכִי אֶת-פְּנֵי אֲבִיכֶן, כִּי-אֵינֶנּוּ אֵלַי, כִּתְמֹל שִׁלְשֹׁם; וֵאלֹהֵי אָבִי, הָיָה עִמָּדִי.  וְאַתֵּנָה, יְדַעְתֶּן:  כִּי, בְּכָל-כֹּחִי, עָבַדְתִּי, אֶת-אֲבִיכֶן.  וַאֲבִיכֶן הֵתֶל בִּי, וְהֶחֱלִף אֶת-מַשְׂכֻּרְתִּי עֲשֶׂרֶת מֹנִים; וְלֹא-נְתָנוֹ אֱלֹהִים, לְהָרַע עִמָּדִי.  אִם-כֹּה יֹאמַר, נְקֻדִּים יִהְיֶה שְׂכָרֶךָ–וְיָלְדוּ כָל-הַצֹּאן, נְקֻדִּים; וְאִם-כֹּה יֹאמַר, עֲקֻדִּים יִהְיֶה שְׂכָרֶךָ–וְיָלְדוּ כָל-הַצֹּאן, עֲקֻדִּים.  וַיַּצֵּל אֱלֹהִים אֶת-מִקְנֵה אֲבִיכֶם, וַיִּתֶּן-לִי.  וַיְהִי, בְּעֵת יַחֵם הַצֹּאן, וָאֶשָּׂא עֵינַי וָאֵרֶא, בַּחֲלוֹם; וְהִנֵּה הָעַתֻּדִים הָעֹלִים עַל-הַצֹּאן, עֲקֻדִּים נְקֻדִּים וּבְרֻדִּים.  וַיֹּאמֶר אֵלַי מַלְאַךְ הָאֱלֹהִים, בַּחֲלוֹם–יַעֲקֹב; וָאֹמַר, הִנֵּנִי.  וַיֹּאמֶר, שָׂא-נָא עֵינֶיךָ וּרְאֵה כָּל-הָעַתֻּדִים הָעֹלִים עַל-הַצֹּאן, עֲקֻדִּים נְקֻדִּים, וּבְרֻדִּים:  כִּי רָאִיתִי, אֵת כָּל-אֲשֶׁר לָבָן עֹשֶׂה לָּךְ.  יג אָנֹכִי הָאֵל, בֵּית-אֵל, אֲשֶׁר מָשַׁחְתָּ שָּׁם מַצֵּבָה, אֲשֶׁר נָדַרְתָּ לִּי שָׁם נֶדֶר; עַתָּה, קוּם צֵא מִן-הָאָרֶץ הַזֹּאת, וְשׁוּב, אֶל-אֶרֶץ מוֹלַדְתֶּךָ (ל"א, ג'-י"ג).

ליעקב לא נותרת ברירה, והוא מנסה לשוב עם נשותיו ובניו ארצה, כשבטווח, רחל עושה דבר שיעקב מואשם בו על ידי לבן – גניבת הפסלים. ההפרדה השישית, מסתבר, היא בן שתי האחיות: לאה ורחל.