קצת על הרבה – מוצ"ש תולדות

מה קרה לדמוקרטיה בישראל? מה הקשר בין ניאו מהמטריקס לאפלטון? ולמה כל כך מפריע לאנשים שיאיר לפיד עומד על דרגש?

המון על מחאת הימין | קצת על מחאת הימין | קצת על הדמוקרטיה הישראלית | קצת על הידברות | קצת על המערה | קצת על תקציב משרד הבטחון | קצת על הפיגוע השבועי | קצת על מכבי | קצת על פרשת השבוע

המון על מחאת הימין (1)

זה הפוסט המיוחד שפורסם במהלך השבוע. מי שקרא אותו – מוזמן לקרוא שוב, אך מובן אם יבחר להמשיך לקטע הבא

"אני לא מאמינה שאני לא יכולה לבוא!" אמרה לי ידידה טובה. "הם אפילו עושים הפגנה כמו פייגלין". היא התייחסה למודעת ההפגנה, שקוראת לנו להצטרף אל השרשרת האנושית שתקיף את כלא עופר. ההשוואה לפייגלין הייתה מתבקשת. כי בזמנים שלפני החתימה על הסכמי אוסלו, אירגנה תנועת 'זו ארצנו' בראשות משה פייגלין את "הצעידה לנשיא", כשהמטרה הייתה ליצור שרשרת אנושית על כביש 1 בין תל אביב לירושלים, שתסתיים בבית הנשיא, כשהדרישה מרבין המנוח היא שיילך לנשיא, ויתפטר.

אך בהפגנה מול מחנה עופר לא הייתה שרשרת אנושית. אדרבא, מול הכלא נוצר מתקן כליאה אחר. הוא נקרא מתחם ההפגנה. כוחות משטרה רבים הקיפו את המתחם, הובאו סדרנים במיוחד שיסייעו למפגינים לחנות כמו שצריך, הגיעו הסעות מכל רחבי הארץ, הכל כדי שיראה כאילו יש הפגנה של ממש. והשרשרת האנושית? "50 הראשונים שאמורים להצטרף לשרשרת, נא לצאת עכשיו מימין לבמה", נאמר בהתחלה. אחרי אותם 50 ראשונים, לא הצטרפו עוד אנשים לשרשרת. לא היה המשך.

אך יש שרשרת שנמשכת. לכל אם עברייה אני מאמין יש חלום: שבנה לא ישרת בצבא. אך בהגיעו לגיל 18, החלום מתנפץ לרסיסים, והוא הולך לצבא. לי יש חלום שכשבניי ובנותיי יגיעו לגילי, לא יצטרכו הם להתגייס למלחמות הימין. אך זה נמשך כבר ארבעים שנה: הפינוי בימית, הסכמי אוסלו, הגירוש מקטיף, והנה עכשיו מוקם לו עוד דור שיודע הפגנות מהן.

"ואקם, נקם אחת משתי עיניי… נקם אחת משתי עיניי מפ-לש-תין!" צעקו הנערים השובבים במעגל שירה, הבנות הצטרפו אליהן בשירת "עם הנצח לא מפחד מדרך ארוכה". אך למרבה הצער, לא נקמה ולא דרך יש לנוער הזה. הוא הולך בדרך חסרת תכלית, כפי שהלכו רבים מחבריי בתוך כפר מימון לפני תשע שנים. במעגלים. סחור-סחור, בלי להגיע לנקודה כלשהי.

פלג, העצני-כהן וברומברג. הדור הרביעי למנהיגי מחאות הימין.
פלג, העצני-כהן וברומברג. הדור הרביעי למנהיגי מחאות הימין.

ובינתיים, בעוד הדוברים מדברים, חלק מהקהל יוצא משלוותו: "ביבי בוגד, ביבי הביתה, ביבי רוצח, ביבי מחבל". לא היו שם שלטים שהלבישו אותו במדים של אס.אס, אך הקולות היו קשים מנשוא. "הוא לא בוגד, הוא לא רוצח, הוא לא מחבל!" צעקתי על אחד מהם. "הוא כן מחבל!", הוא ענה. "מחבל? הוא היה בסיירת מטכ"ל, אתה קורא לו מחבל?!". "אז מה?" הוא שאל. "הוא משחרר רוצחים!". "אז הוא טועה, אבל הוא לא מחבל!" עניתי לו. ההמולה בסגנון הזה נמשכה. בתוך תוכי גאתה התחושה הפרדוקסלית – אני איש ימין קיצוני שפוי.

אני בעד ארץ ישראל השלמה, אני נגד שחרור מחבלים, אני תומך בעונש מוות עבורם, ואני מביט במעשיו של נתניהו בחשש ותוהה לאן כל זה הולך. אני מסכים איתו על כל זה – אז למה הוא כל כך מרתיע אותי? למה אני רוצה להשתיק אותו?

ברקע צועק אדם מבוגר עם מדונה, מיקרופון נייד את ההבלים שלו. "ביבי הביתה. אורי אריאל הביתה. הבית היהודי צריך לצאת מהקואליציה הזאת!". שמו דוד איש שלום, והוא מוכר לי מהפגנות קודמות. אותו האופן, אותה צורת התנהגות. אני מתאפק שלא להכות אותו, ובמקום מבקש מאחת הבנות שהגיעו מספריים, במטרה לגזור את כבל המיקרופון שלו, לפחות אותו לא יוכלו לשמוע. "אל תעשה את זה", אומר לי חבר טוב. "זה פגיעה בקניין", הוא מזכיר. ברגע האחרון התחרטתי, ומאוחר יותר אגלה שזה השתלם.

בינתיים מצטרפים להמולה שני גופים פוליטיים: הבית היהודי ויוצאי תנועת כ"ך. כשעולים חברי הכנסת אני תוהה לעצמי אם אינני כלי שרת של המפלגה הזאת, שמנצלת גופים חוץ פרלמנטריים כמו 'אם תרצו' ו'ישראל שלי' לגיוס קולות עתידי. הרי 'זו ארצנו' סייעה לליכוד בדיוק בדרך הזאת בבחירות 96', כקונטרה למורשת השלום של רבין, ואולי עכשיו הן מסייעות לבית היהודי בבחירות 2015 כקונטרה למורשת השלום של נתניהו. והכהניסטים בשלהם. "תתפטר!", הם דורשים מהשר אורי אריאל. "מכרת אותנו!" הם צועקים לו. אני משתדל להתרחק מהם פיזית בסלידה.

הבנתי שאיש מחברי הכנסת של המפלגה שלי, הליכוד, לא יגיע. לפחות שישה מהם מתנגדים למהלך הזה, אך איש מהם לא חשב לנכון להצטרף למחאה, אפילו לא פייגלין. לא ידעתי למה, הרי קהל של שלושת אלפים איש, כולל נערים ונערות שלא נשלחו על ידי מוסדות חינוך באו מרצון, ועדיין –  הליכוד נשאר על הגדר, מתחבט בין ערכיו ובין דרך מנהיגו, יושב על המדוכה.

בין הקריאות המזעזעות נגד ראש הממשלה ובין חוסר האונות של מארגני ההפגנה, חשתי את שובו של כפר מימון. מולנו בית הכלא, מסביבנו גדרות וכוחות משטרה, ובתווך אנחנו. הדוברים מבקרים את נתניהו על שניצל את רצון מצביעיו לראות דרך אחרת, על כך שהשלה אותם, על כך שחרג מדרכו ושאינו מקיים את שאמר בעבר. הרבו לצטט את דבריו מ-2008:

"הממשלה החליטה לפני ימים אחדים לשחרר מאות מחבלים ואני שואל למה? תמורת מה? מה קיבלנו? בין המחבלים החליטה לשחרר שני רוצחי ישראלים ואני שואל למה? צריכה להיות סיבה מיוחדת יוצאת מן הכלל לעשות דבר כזה ואני עדיין שואל למה? לחזק את אבו מאזן, אבל למעשה, השחרור מחליש את ישראל ומחזק את גורמי הטרור. משדר חולשה ואובדן דרך".

האבסורד בעיניי היה ברור. אמנם נכון שנתניהו חרג מדרכו, אך הוא איננו היחיד שאינו דובר אמת כאן. גם מארגני ההפגנה הבטיחו שרשרת אנושית, ולא קיימו. אז יכול להיות שהם יטענו שהמשטרה לא התירה להם לעשות זאת. הגיוני מאוד אפילו. אבל חוסר המוכנות לחרוג מהקווים שמציירת המשטרה הם אלו שיוצרים דורות על גבי דורות של הפגנות. לא לשווא הנוער מתחלף אחת לדור. כל דור עובר נקודת ייאוש, בה המנהיגים שלו אינם מוכנים לקחת את הצעד הנוסף, בדיוק כפי שקרה בכפר מימון. במקום לפרוץ את הגדרות – הם פשוט עשו סיבובים בתוך הישוב.

פרסום ההפגנה. איפה הייתה השרשרת?
פרסום ההפגנה. איפה הייתה השרשרת?

החברים שלי, ראיתי, היו מתוסכלים כמוני. יש הרבה אנרגיה בקהל הזה, אבל היא לא מנוצלת לשום דבר. "היי, בואו נארגן שרשרת אנושית", אמרתי. "מה? אתה רציני?" שאלו. "כן". לא ידעתי אם הדבר אכן יהיה אפשרי, או איך לשכנע אנשים לעשות זאת, אבל הייתי בטוח שזה המעשה הנכון. התחלתי לאסוף אנשים בקצה אחד של המתרס, קרוב ליציאה אחת. ובעודי הולך להביא עוד אנשים, אני שם לב שהאנשים שהבאתי כבר אינם. הלכתי על קונצפט אחר: לרכז את השורה מהמרכז לקצוות. התחלתי עם קבוצת בנות שהייתה איתי, והן עזרו לבנות את השרשרת. בעודי מתרוצץ על אדמת הטרשים בין האנשים, משתדל לעשות כמיטב יכולתי לקרוא לעוד ועוד, ראיתי את השרשרת צוברת תאוצה, ובמהרה היא הגיעה אל שתי היציאות. עשיתי זאת!

אבל כעת עמדה מולי בעיה חדשה: מה עכשיו? החוליות בשרשרת התחלפו, הכח כבר נוצר, הם חיכו למשהו נוסף, ואני חששתי לחצות את הקווים. האם נצעד למחנה עופר? האם נעורר את כוחות הביטחון? לא. לא נראה לי שזה נכון, לא נראה לי שאני יכול לקחת אחריות לכל זה. אז עצרתי. השרשרת החזיקה זמן מה גם בלעדי, ובמהרה תמה ההפגנה. בסיום הערב חשתי מסופק ומאוכזב בו זמנית. אני יודע שאפשר אחרת, אני רק צריך למצוא את הדרך הנכונה.

קצת על מחאת הימין (2)

לפני שנתיים הוגשה עתירה לבג"ץ נגד עסקת שליט. על כף המאזניים עמדו חייו של חייל ישראלי שנשבה מול שחרורם של למעלה מאלף מחבלים, אשר הרגו ישראלים רבים. בג"ץ, כהרגלו בסוגיה, החליט שלא להתערב. מולם, צעק וזעק שבואל סחיווסחורדר על העוול בשחרור המחבלים האחראים לרצח הוריו ואחיו. ימים קודם, הוא השחית את האנדרטה לזכרו של יצחק רבין. אחיו, מאיר, הניף דגל נאצי על כביש 1 במחאה על הפקעת המדינה את שטחו לטובת הרחבת הכביש. ההיסטוריה מחייבת לטעון כי מדובר במשפחה עם עבר מוצק, שיודעת למשוך את תשומת הלב העיתונאים ואינה חוששת לשחוט פרות קדושות, כפי ששחטה המדינה בעיניהם את משפחתה שלה. כל זה גורם לי לחשוב שמניחי השלטים "סליחה ששכחנובצורה כזאת או אחרת קשורים בצורה כזאת או אחרת אל משפחת סחיווסחורדר.

כמה כאב בשלט אחד.
כמה כאב בשלט אחד.

קצת על הדמוקרטיה בישראל:

(פורסם לראשונה במידה, נערך על ידי עקיבא ביגמן)

השנה היא 2015, שנת בחירות. לאחר אידוי כוחן של מפלגות הימין, מצליחה שלי יחימוביץ', ומפלגתה 'מרצ-עבודתנו', לזכות בראשות הממשלה, עם 27 מושבים בכנסת. יריב אופנהיימר, הח"כ הטרי, מבשר לבוחרים כי "היום החליט האזרח הישראלי כי נגמר סיפורן של ההתנחלויות. אני מניח שברגע שייחתם המו"מ הקואליציוני נוכל להכריז על חידוש ההקפאה באופן רשמי". במקביל, דב חנין, שר החינוך המיועד, מקווה כי "נעשה שינוי מהותי לעבר מערכת חינוך שיוונית ואחידה", ומודיע על יום לאומי לציון מורשת לנין. הפרשנים מתאפקים שלא לחגוג את נפילת הימין, והגבות של יונית רוטטות מאושר. "מחר של יום חדש", היא מסיימת את תשדיר הבחירות.

"הבוחר הישראלי אמנם רצה שניטול את ההובלה, שננהיג את המדינה", אמרה יחימוביץ במסיבת העיתונאים המודיעה על כניסת החברה הראשונה לממשלה, "אך הוא רצה שנעשה זאת באחדות עם כל חלקי העם", הוסיפה, ומייד הנחיתה את הפצצה: "גבירותיי ורבותיי, אני שמחה להכריז בפניכם על ממשלת אחדות!" הכריזה ראשת הממשלה.

לפתע יוצא שר האוצר ישראל כץ, ומכריז מלחמה על הוועדים הגדולים, ומדבר מבלי לציין ולו ברמז את המצע הסוציאל-דמוקרטי. השותף השני לקואליציה הוא יעקב ליצמן: "מרכיבים ממשלה", כתב בהתרגשות בפייסבוק (!) שר החינוך החדש והמפתיע: "ואנחנו נביא בשורה חדשה לעם ישראל ולתורתנו הקדושה".

החודשים עוברים, והכאוס מתחיל לשלוט בשמאל. "אנחנו צועדים בכלכלה ניאו-ליברלית קיצונית!" צועק שר הכלכלה, דב חנין. "מה קרה לך? איפה האידאולוגיה שלך?" הוא שואל את יחימוביץ' בנאום ההתפטרות שלו, שמכה גלים בחדשות. כשכץ עולה לבימת הכנסת להשיב לו הוא אומר בפשטות: "תגיד מה שתרצה, חבר הכנסת חנין, אבל הכלכלה הזו עובדת". יחימוביץ', שממשיכה לקבל תמיכה בסקרי דעת קהל, מגבה דווקא את כץ.

במשא ומתן המדיני לא השתנה הרבה מימי נתניהו: שר השיכון, אופנהיימר, בונה בהתנחלויות בקצב שלא היה מבייש את זמביש: "אנחנו צריכים לבנות כמה שיותר על מנת להוזיל את יוקר המחיה ואת מחירי בדיור", הוא הסביר. אף אחד לא מקשה כיצד האיש שעשה קריירה מהמאבק בהתנחלויות בונה כעת מהר יותר מבוב הבנאי.

שר המשפטים יריב לוין הצהיר על תקווה "להעביר את חוק סיפוח שטחי C בקריאה שלישית בהקדם", והודיע שיפעל למנות את השופט אדמונד לוי ליועץ המשפטי של פיקוד המרכז. פרשני החדשות אינם מביעים תמיהה על ממשלת העבודה שפועלת נגד המצע שעליו נבחרה. גם ההפגנות של 'שלום עכשיו' ושל 'בצלם' נבלעות בהמולה. מצביעי העבודה ומרצ מתחילים למחות בתוך המפלגה ומחוצה לה, אך מעמדה של יחימוביץ' נראה יציב ואיתן. תסכולו של השמאל גואה.

***

אמש נמצאו שלטים בהר הרצל, תלויים על קברותיהם של חיילים שמחבליהם השתחררו. זהו צעד קשה, קיצוני, מעורר כעס ותסכול. הקול של מי שהציב את השלטים האלו שם לא זוכה לאוזן קשבת. מפלגת השלטון נכנסה לתרדמה. על אף ששחרור המחבלים והמשא ומתן המדיני נוגד את דרכה, חברי ממשלה מדברים כאילו הם באופוזיציה, והפגנות ההמונים לא מקבלות שום התייחסות של ממש.

המחבלים משוחררים, הפיגועים גוברים והמשא ומתן הולך ומתקדם. להיות ימני בימים אלו, משמעו להיות לא מרוצה, וגרוע מכך – להיות בלי אלטרנטיבה של ממש. הבחירות הן הפעם היחידה שבה ניתן לתת קול לביטוי הדמוקרטי שלנו, ולאחר מכן, במשך ארבע שנים (בתיאוריה) אנחנו מביטים בהחלטות הממשלה כמו אוהדי כדורגל: נצעק, נשיר, נרקוד, נשתולל, נשרוק בוז, וזה לא משנה. שום דבר אינו בידיים שלנו. זו לא דמוקרטיה.

קצת על הידברות

השבוע קיימנו את המפגש השלישי בתכנית הידברות. כמו שציינתי בעבר, התכנית הוקמה על ידי הנהלת האוניברסיטה מתוך רצון ליצור שיח משותף בין פלגי האוכלוסייה היהודית השונים, דבר שהיה חסר מאוד בתקופה שלפני רצח רבין. באוניברסיטה בה למד הרוצח, כך נראה, רצו ליצור דוגמה שמופת לצורת התנהגות אחרת.

"משל המערה" של אפלטון הוא משל מפורסם בו נמצאים מספר אנשים הכבולים בשלשלאות בתוך מערה. פניהם מופנות אל הקיר, גבם מופנה אל קיר ומאחורי הקיר ניצבת אש. כל מה שהם יודעים הוא שיש קולות, ויש צללים, אך לחבר את הקולות אל הצללים – הם מתקשים. יום אחד, חבר אחד מן החבורה משתחרר מכבליו ומשהו מושך אותו לצאת מן המערה. כשהוא יוצא נפרס לפניו עולם רחב, מואר וגדול, כשהשמש מעוורת את עיניו. כשהוא מתרגל לאורה הוא מבין, היא מקור הכל. הוא מבין שעליו לספר לחבריו את האמת, ויורד חזרה אל המערה. כשהוא שב, עיניו לא רגילות בחשיכת המערה.

בנקודה זו נזכרתי באדם שלקח את השחרור מהמערה צעד אחד קדימה. הוא לא האמין כי השמש היא מקור הכל, כי הירח הגיע אחריה ואז הוא הבין שאין אף מהם שהוא כח עליון. והוא, כמו איש המערה, רץ לספר לחבר'ה. המדרשים מספרים על מפעל אדיר של "קירוב" שאברהם ושרה אשתו היו עושים. הוא עם הגברים, והיא עם הנשים. מפיצים את בשורת קיום האלוקים בעולם. יותר מכך, כשחזר אברהם למערה, בניסיון לשכנע את סובביו כי הא-ל אינו פסל, צלם או כוכב, השליכוהו אל כבשן האש.

כאן חני עצרה את הקריאה והתחלנו לדבר. מהי המערה, מהו האור? מהי האמת שמישהו מוצא והאופן בו הוא מנסה להפיץ את הבשורה הלאה?  מה שהעלה את הסוגיה – האם מותר לנו בכלל לנסות להכריח מישהו להאמין באמת, בייחוד בעולם בו אין אמת מוחלטת. יש אני, ויש אתה, ולכל אחד מאיתנו יש את האמת שלו, ואת הזכות להאמין במה שאנחנו רוצים, אך אין לאיש את יכולת הכפייה. היכולת היחידה שיש לאדם לגרום לאחר להאמין באמונתו היא יכולת השידול.

הקטע הזה כאן, הוא הרגע בו אדם מקבל שתי אפשרויות: לדעת את האמת, או להמשיך לחיות כאילו אין אמת מוחלטת. ניאו, שמודע לכך שהעולם אינו נכון וראוי, חש צורך לתקן אותו, אך לא ידע כיצד לעשות זאת ללא הידיעה של מה באמת לא בסדר בו. אך ניאו אינו היחיד שניצב בבחירה בין הצורך בידע ובין היכולת להמשיך לחיות בלעדיו – בלי שכל אין דאגות.

בפרק ג' של בראשית מתאר המקרא את השתלשותו של החטא הקדמון, בו ניצבים אדם וחווה אשר מקבלים ציווי שלא לאכול מעץ הדעת טוב ורע. הנחש תוהה בפני האשה מדוע לא תאכל מכל פירות עץ הגן, והיא מתקנת אותו: מותר לאכול מכל פירות עץ גן עדן, אך לא מפירות עץ הדעת טוב ורע, בו אף אסור לגעת. הסאגה מסתיימת בכך שהנחש משכנע את האשה לחלוק את העושר הידיעתי עם אדם שאוכל ממנו והשניים מוגלים על ידי אלוקים מגן עדן. האם הייתה להם אפשרות אחרת? האם גם בגן עדן הייתה בחירה חופשית? האם יכלו להימנע מהבחירה הזאת? האם ה' רצה שיבחרו כך? איני יודע. אך אני יודע ששאיפתו התמידית של העולם היא לשוב אל גן עדן.

קצת על המערה שלי

מחוץ למערה שלי מסתתרים שלושה אנשים

הראשון חסר קול, השלישי חסר פנים

והשלישי

השלישי הוא אני.

המערה הזאת היא המקום שלי

אותו מקום ייחודי בו נמצא אני.

אני אכנס אליה, לבקר לפעמים,

או לחפש דבר מה שנזדקקתי אליו.

לא תמיד אמצא את מה שחיפשתי

אבל יש בה די והותר

כדי להעסיק אותי.

בתוך המערה שלי יש רק אותי.

מותיר מאחוריי את חסר הקול ואת חסר הפנים.

הם לעולם לא נכנסים.

כי יש כלל אחד –

מחוץ למערה שלי מסתתרים שלושה אנשים.

אחד מהם הוא אני.

המערה שלי

היא שאריות של גן עדן

קצת על הר הבית

תתארו לכם שיש לכם חלום, שאתם רוצים לשנות את העולם, להביא אליו משהו חדש. אתם הולכים ולומדים עליו, חוקרים אותו, קוראים עליו, חולמים אותו, חיים אותו. ובחלום הזה שאתם חיים בו, אתם מרגיזים אנשים מסוימים, כי הם מפחדים שהגשמת החלום שלכם תגזול מהם את הצדקת קיומם.

גליק. האיש והחלום
גליק. האיש והחלום

בעצם, אל תתארו. אתם חיים בעולם כזה. וחלומות נגזלים מתוך פחד כל הזמן. זה קורה עם חברות התרופות והפחד שלהן מסמים קלים; זה קורה לצה"ל עם התקציב המנופח שלו והפחד שלהם מקיצוץ; זה קורה למפלגות הסוציאליות והמצביעים הנעשקים שלהם; זה קורה לאלו שנמנעת מהם היהדות ולו כדי שיהיה דור המשך לחילונים; זה קורה לחרדים עם כל חידוש מאז החת"ם סופר; אבל כשזה קורה לאדם פרטי, זה כואב במיוחד, וכשזה קורה בשם בטחון הציבור, זה מרתיח.

ביום ראשון הקרוב יפתח יהודי בשם יהודה גליק בשביתת רעב. השביתה הגופנית הזו באה להשלים את השביתה הרוחנית שנכפתה עליו בעוד הוא אסור בכניסה אל הר הבית. העוון המוגש נגדו אינו מספר את הסיבות. משהו על עוון תפילה או עוררות פרובוקציות כאלו ואחרות. הוואקף, כך אומרים, אינו מרוצה מסיוריו הרבים ובייחוד לא מפרויקט ליבה שמעודד יהודים לעלות אל הר הבית. ההתמדה של גליק למרכז את השיח סביב ההר הופך את ההר לסוגיה שמקודמת פוליטית. ומכאן, האינטרס המוסלמי להדיר את גליק מההר.

אנחנו חיים במדינה בה אדם רשאי לחלום, אך לא להגשים את חלומותיו. אנו חיים במדינה בה יהודי לא זכאי להתפלל, והדבר אף נחשב כעוון. אנחנו חיים במדינה בה הדמוקרטיה מושתקת בשיח הביטחוני. אנחנו חיים במדינה בה החלומות נפוצים לכל עבר, אך יש תמיד מי שינסה למנוע אותם. אנחנו במדינה פרגמטיסטית. הגיע הזמן לשנות את זה. אנחנו צריכים עוד כמה גליקים פה. אני לא אומר את זה כי אני מסכים איתו, אלא כי הוא מוכן לחלום.

קצת על יאיר לפיד

כשיאיר לפיד הכריז על כניסתו לפוליטיקה, הוא הבטיח חלום, הוא הבטיח עתיד אחר ממה שהיה עד כה. "יש עתיד" הוא קרא למפלגתו והתחייב לחלום הזה. החלום שאומר שכל מה שלפיד אמר וכתב לאורך שנות עיתונאותו ופרסומו יוכלו להיות חלק מהחיים הציבוריים שלנו. אך החלום הזה, כך נראה, עומד על דרגש. הוא לא נמצא שם למעלה באמת, זו פיקציה. הוא שם כי הוא טיפס על דרגש ונעמד מעלינו משל באמת היה גבוה.

לפיד על דרגש.
לפיד על דרגש.

ולכן, כשנחשפה קומתו של לפיד, מיהרו רבים לצאת נגדו. כי הם מחכים לחזות בנפילתו. אלו שרוצים עולם אחר, עולם חדש, אך אין ידם משגת להשיגו או להביאו, קיוו שלפיד יעשה זאת בשבילם. אז הם מאשימים אותו בניתוק, או בהתנשאות חסרת בסיס, או בכך שהוא נמוך מכדי לעמוד מול פודיום. יאיר לפיד ישרוד את הסיבוב שלו כשר אוצר בפוליטיקה הישראלית. על אפכם ועל חמתכם, ואולי אפילו על אפי ועל חמתי. כי בניגוד למה שרבים חושבים, מפלגות המרכז מייצגות משהו.

המשהו הזה הוא מה שאין בימין או בשמאל. לא מדובר באידיאולוגיות גדולות שייבנו רק כדי להתנפץ אל הים, או ברעיונות שאבד עליהן הקלח, אלא ברצון לחיות טוב ולחיות כאן. זה מה שלפיד מייצג וזה בעצם מה שהסו קולד פוליטיקה חדשה מייצגת.

קצת על תקציב משרד הבטחון

וועד העובדים החזק ביותר במדינת ישראל הוא הגוף שנחשב לזה שמצדיק את קיומה. זו לא חברת החשמל, או וועד העובדים של ההסתדרויות השונות, זהו צבא ההגנה לישראל. חשיבותו של התקציב היא ידועה וברורה לכולם. התקציב מייצג את סדר העדיפויות של המדינה, הוא קובע מה חשוב לה, מה היא רואה כהכרח ומה היא רואה כמותרות. במדינה המודרנית, שהיא רחבה בהרבה מהמדינה המינימלית האפשרית, הקצאת משאבים לכל תחום, משמעותו הערכת אותו התחום עבור המדינה.

בשיח הישראלי סביב צה"ל נבנה אתוס מכונן לפני שישים שנה. "צבא העם", ו"כור היתוך" הם רק חלק מהפאתוס הנלווה למדים הירוקים. הם מה שמגדיר אותנו כישראלים, ולא רק כיהודים. השירות מבגר אותנו, מעשיר אותנו, מאתגר אותנו ונותן לנו את התחושה שעברנו את הקשיים הגדולים ביותר שיכולים להתייצב מול האדם. בתחושה הישראלית, הכל אפשרי. לכן הפרדוקס הגדול הוא כשמגיעים לאזרחות ומגלים, למרבה האכזבה, כי לא הכל אפשרי.

אבל יש מקומות בהם הכל אפשרי. ברלין, למשל. ארצות הברית, למשל. לא יקר שם, אין שם מלחמות, אין בעיות קיומיות, המרחבים אדירים, יש הרבה יותר כסף. הרבה יותר קל לחיות, ואין צורך בתקציב ביטחון דרקוני. הבעיה היא שאחת לשנה, בא שר האוצר התורן, ומנסה את כוחו במניעת הגדלת תקציב משרד הביטחון. "יש שומנים רבים בצבא", "אין צורך לקצץ בבשר החי". אבל שר הביטחון, בין אם ירצה ובין אם לא, הוא יו"ר וועד עובדים עצום ורחב, שבניגוד ליו"ר ההסתדרות לא צריך לאיים בהשבתת המדינה. הוא יכול לומר פשוט שבלי צה"ל ישמידו אותנו. וזה נורא קל לשכנע את כולם עם הטיעון הזה, כשכולם פה רדופים בזכרונות השואה, וכולנו יודעים שאם היה לנו צבא של ממש, ומדינה, אז אושוויץ לא היה קורה.

וזהו, בשנייה, כל הטיעונים על הצורך בהתייעלות, היכולת לקצץ במקומות מסוימים, המשכורות הגבוהות של אנשי הקבע והפנסיות המוקדמות יורדים כולם לטמיון. "במצב הגיאו פוליטי הנוכחי, אין לנו את האפשרות לקצץ בתקציב הביטחון". אבל איכשהו אף אחד לא יודע לומר מהי חלוקת העוגה התקציבית בתוך הצבא, וכל חייל שהיה שם יכול לומר איפה בטוח אפשר לקצץ. באירועים גרנדיוזיים ללא סיבה נראית לעין, בכח אדם שמובטל באופן פסיבי, במזון שמושלך מדי יום לאחר שהוא לא נאכל, בתחנות הרדיו הצבאיות שמשלמות לאזרחים כמו בשוק הפרטי, בכל המקומות האלו אפשר לקצץ. כמה? אינני יודע. אין לי את הנתונים. אבל אפשרי בהחלט. בינתיים, במקום למגן את הגבולות, צה"ל עוזב אותם.

ואם צה"ל עוזב את יישובי הגבול, איפה בדיוק הוא יגן? הרי הגבולות צריכים להיות קו ההגנה החיוני ביותר, הראשוני ביותר. אבל "לאיראן יש גרעין", וכולנו משתתקים מיד, כי אין ברירה אחרת. לפיד צודק בטענתו כי הכסף יכול ללכת למקומות אחרים וטובים יותר, אבל הוא שר אוצר תורן, ו-וועד העובדים הזה כאן כדי להישאר ולו יש את הכח לקבוע מה נכון ומה לא, מה אפשר לסכן ומה לא. הבעיה היא שצה"ל עובד כמו חוקי פרקינסון. יש הרבה דברים מיותרים שם, וכל אחד מזין את השני ונמצא שם רק כדי להצדיק אחד את הקיום של רעהו.

איך מקצצים? מפרקים את הכל, ומתחילים מאפס.

קצת על הפיגוע השבועי

האמת היא שהשבוע לא היה פיגוע, לא באיו"ש, לא בבקעה. רק ברצועה. מחבלים הניחו מטען על מנת למנוע מחיילי צה"ל לסגור להם אפשרות לעשות פיגוע בהמשך. האירוניה היא שהשבוע שוחררו מניחי מטענים. צדק פואטי משהו.

קצת על מכבי

מכבי תל אביב היא ככל הנראה הקבוצה הטובה בישראל כיום. וכיף לי עם הידיעה שלכל משחק שה-11 של סוזה עולים, התחושה היא ששלושת הנקודות כבר בכיס. וזה כיף, כי זו הפעם הראשונה בחיי שאני חש כך. אבל אני מביט בשחקנים וקשה לי איתם. כי חוץ משרן ייני, אין שם שחקני בית. אני מעריך את איתן טיבי על העבודה שלו, וכיף לראות איך עמרי בן הרוש מתפתח להיות שחקן נהדר, וערן זהבי הוא תאווה לעיניים, אבל הם לא מכביסטים. ולצד כל אלו, יש ידיעות על התקרבותו של אייל גולסה ושל טאלב טוואטחה למכבי. וזה טוב, כי במכבי הם יהפכו להיות השחקנים הטובים בישראל בעמדות שלהם. זה ברור לי. אבל זו לא מכבי. אני מחכה לשובו של דור מיכה מפציעה, ליום בו ייני ישוב לעמדתו בקישור, לחתימת החוזה של מושיקו לוגסי וליום בו ברק לוי יקבל הזדמנות לעמוד בשער. אולי הם פחות טובים מטל בן חיים, גל אלברמן ודן אייבינדר, אבל הם שלנו. ורק מכביסיטים יכולים לתת גול כזה.

קצת על פרשת השבוע

כזכור, את פרשות השבוע אני מבקש לתקוף מזווית קצת אחרת, בניסיון למצוא מודל כלכלי-פוליטי שמותאם על פי שיטת התורה. הגם שלא ניתן להשליך תופעות חברתיות(כמו עבדות) מלפני שלושת אלפים שנה להיום, עדיין ראוי לנסות ולמצוא איזה מסר המסתתר בפסוקים.עד כה היה מוטיב של אחדות המסיימת בפיצול: השמיים והארץ, הרקיע והמים, הימים והיבשת ובבני האדם ראשית היו אלו קין והבל, שנית היו אלו אנשי בבל. שלישית היו אלו אברהם ולוט, , רביעית היו אלו יצחק וישמעאל, אך ראשון ראשון ואחרון אחרון.

רבקה, אשת יצחק, אינה נכנסת להיריון. וַיֶּעְתַּר יִצְחָק לה' לְנֹכַח אִשְׁתּוֹ, כִּי עֲקָרָה הִוא; וַיֵּעָתֶר לוֹ ה', וַתַּהַר רִבְקָה אִשְׁתּוֹ(כה', כא'). ה' נענה, ורבקה נכנסת להיריון, עם תאומים: יעקב ועשיו. כבר בתוך הרחם השניים נאבקים, ורבקה מתבשרת כי שְׁנֵי גֹיִים בְּבִטְנֵךְ, וּשְׁנֵי לְאֻמִּים, מִמֵּעַיִךְ יִפָּרֵדוּ; וּלְאֹם מִלְאֹם יֶאֱמָץ, וְרַב יַעֲבֹד צָעִיר(פסוק כג'). כשהשניים נולדים מקדים עשיו את יעקב, והשניים גדלים להיות איש שדה ואיש יושב אוהלים(בהתאמה).

אחד הדברים המדהימים את אלכסיס דה טוקוויל, המדינאי הצרפתי, בביקורו בארה"ב במאה ה—19, הוא שיטת הירושה הפועלת בארצות הברית. בספרו "הדמוקרטיה באמריקה", הוא מתאר את האופן בו בכל דור משתנה המבנה החברתי, אם מפעילים חוקי ירושה שוויוניים בין היורשים, שהרי חלוקת ההון של אבי המשפחה בין בניו(ובנותיו) יוצרת שוויון ביניהם וגורמת לכך שבדור הבא אין כח כלכלי חזק שהיה בדור האב. אך בתורה, כך נראה, ירושה אינה מחולקת שווה בשווה בין היורשים, אלא ניתנת לאחד בלבד שימשיך את הדור(גישה זו תשתנה מעט בקרב בניו של יעקב). זוהי משמעות הבריאה, שאינה יצירה כמו שהיא הפרדה. זוהי בעצם משמעותה של אהבה.

וַיֶּאֱהַב יִצְחָק אֶת-עֵשָׂו, כִּי-צַיִד בְּפִיו; וְרִבְקָה, אֹהֶבֶת אֶת-יַעֲקֹב.  וַיָּזֶד יַעֲקֹב, נָזִיד; וַיָּבֹא עֵשָׂו מִן-הַשָּׂדֶה, וְהוּא עָיֵף.  וַיֹּאמֶר עֵשָׂו אֶל-יַעֲקֹב, הַלְעִיטֵנִי נָא מִן-הָאָדֹם הָאָדֹם הַזֶּה–כִּי עָיֵף, אָנֹכִי; עַל-כֵּן קָרָא-שְׁמוֹ, אֱדוֹם.  וַיֹּאמֶר, יַעֲקֹב:  מִכְרָה כַיּוֹם אֶת-בְּכֹרָתְךָ, לִי.  וַיֹּאמֶר עֵשָׂו, הִנֵּה אָנֹכִי הוֹלֵךְ לָמוּת; וְלָמָּה-זֶּה לִי, בְּכֹרָה.  וַיֹּאמֶר יַעֲקֹב, הִשָּׁבְעָה לִּי כַּיּוֹם, וַיִּשָּׁבַע, לוֹ; וַיִּמְכֹּר אֶת-בְּכֹרָתוֹ, לְיַעֲקֹב.  וְיַעֲקֹב נָתַן לְעֵשָׂו, לֶחֶם וּנְזִיד עֲדָשִׁים, וַיֹּאכַל וַיֵּשְׁתְּ, וַיָּקָם וַיֵּלַךְ; וַיִּבֶז עֵשָׂו, אֶת-הַבְּכֹרָה (כ"ה, כ"ח- ל"ד).

במדרג ההערכה, יצחק מעדיף את בנו הבכור. הוא מכבד אותו ודואג לו, אך רבקה האם – רואה דווקא את הבן יעקב כאהוב. כמו אצל אברהם שהתחבט מה לעשות בנוגע למריבות בין ישמעאל ויצחק, אז שרה ביכרה את יצחק ושילחה את ישמעאל למדבר, כאן חוזרת המחלוקת: יצחק אוהב את הבן הבכור שלו, ורבקה את הבן הקטן. יעקב מבין כי אם הוא רוצה את הבכורה עליו לקנות אותה. זכות הקניין שעמדה לסביו במערת המכפלה, נגלית גם כאן. התמורה, כאן, אינה גבוהה במיוחד: נזיד עדשים. עשיו אינו רואה חשיבות גדולה בבכורה, ולכן מוכן למוכרה בזול. יעקב, הופך את הקערה על פיה והופך להיות הבכור.

לאחר שהפרשה פונה אל קורותיו של יצחק בארץ הפלישתים וכריתת הברית עם אבימלך, שבה היא אל סכסוך האחים, כשהמאבק על הירושה מקבל משמעות של ממש בצוואתו המתקרבת ובאה של יצחק.

וַיְהִי כִּי-זָקֵן יִצְחָק, וַתִּכְהֶיןָ עֵינָיו מֵרְאֹת; וַיִּקְרָא אֶת-עֵשָׂו בְּנוֹ הַגָּדֹל, וַיֹּאמֶר אֵלָיו בְּנִי, וַיֹּאמֶר אֵלָיו, הִנֵּנִי.  וַיֹּאמֶר, הִנֵּה-נָא זָקַנְתִּי; לֹא יָדַעְתִּי, יוֹם מוֹתִי.  וְעַתָּה שָׂא-נָא כֵלֶיךָ, תֶּלְיְךָ וְקַשְׁתֶּךָ; וְצֵא, הַשָּׂדֶה, וְצוּדָה לִּי, צידה (צָיִד).  וַעֲשֵׂה-לִי מַטְעַמִּים כַּאֲשֶׁר אָהַבְתִּי, וְהָבִיאָה לִּי–וְאֹכֵלָה:  בַּעֲבוּר תְּבָרֶכְךָ נַפְשִׁי, בְּטֶרֶם אָמוּת (כ"ז, א'-ד').

רבקה, כאמור, אינה מסכימה עם בעלה.

וְרִבְקָה שֹׁמַעַת–בְּדַבֵּר יִצְחָק, אֶל-עֵשָׂו בְּנוֹ; וַיֵּלֶךְ עֵשָׂו הַשָּׂדֶה, לָצוּד צַיִד לְהָבִיא. וְרִבְקָה, אָמְרָה, אֶל-יַעֲקֹב בְּנָהּ, לֵאמֹר:  הִנֵּה שָׁמַעְתִּי אֶת-אָבִיךָ, מְדַבֵּר אֶל-עֵשָׂו אָחִיךָ לֵאמֹר.  הָבִיאָה לִּי צַיִד וַעֲשֵׂה-לִי מַטְעַמִּים, וְאֹכֵלָה; וַאֲבָרֶכְכָה לִפְנֵי יְהוָה, לִפְנֵי מוֹתִי.   וְעַתָּה בְנִי, שְׁמַע בְּקֹלִי–לַאֲשֶׁר אֲנִי, מְצַוָּה אֹתָךְ.   לֶךְ-נָא, אֶל-הַצֹּאן, וְקַח-לִי מִשָּׁם שְׁנֵי גְּדָיֵי עִזִּים, טֹבִים; וְאֶעֱשֶׂה אֹתָם מַטְעַמִּים לְאָבִיךָ, כַּאֲשֶׁר אָהֵב.   וְהֵבֵאתָ לְאָבִיךָ, וְאָכָל, בַּעֲבֻר אֲשֶׁר יְבָרֶכְךָ, לִפְנֵי מוֹתוֹ. (ה'-י').

יעקב מתווכח איתה בתחילה אך לבסוף עושה כמצוותה ומרמה את אביו בדרך לקבלת הברכה.

וְיִתֶּן-לְךָ, הָאֱלֹהִים, מִטַּל הַשָּׁמַיִם, וּמִשְׁמַנֵּי הָאָרֶץ–וְרֹב דָּגָן, וְתִירֹשׁ.   יַעַבְדוּךָ עַמִּים, וְיִשְׁתַּחווּ לְךָ לְאֻמִּים–הֱוֵה גְבִיר לְאַחֶיךָ, וְיִשְׁתַּחֲווּ לְךָ בְּנֵי אִמֶּךָ; אֹרְרֶיךָ אָרוּר, וּמְבָרְכֶיךָ בָּרוּךְ.(כ"ח-כ"ט).

התנהגותו הפסיבית של יעקב, שנדחף על ידי אימו לקבל בכוח את ברכת אביו על חשבון אחיו הגדול היא ההשלכה הישירה לקניין שלו, ובסופו של דבר הוא הולך לקבל את מה שרכש בנזיד עדשים. הדרך העקלקלה בה קונה את הירושה היא אותה הדרך בה נאלץ ללכת לקבלה, בהסתר ובעקיפין. אני לא מאמין שהתורה מעודדת אותנו לנהוג בעורמה, אלא לעשות את מה שצריך כדי לקבל את מה ששילמנו עבורו, כאשר הוא הופך לקניין שלנו.

מודעות פרסומת

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s