קצת על הרבה מוצ"ש חיי שרה

למה תמיד תהיה לי פינה חמה בלב לחלוץ הפועל ת"א? כמה מנדטים באמת שווה הליכוד ומה הקשר בין רעידות האדמה לפיגועים בחודש האחרון?

קצת על הכיפה | קצת על המוניציפלי | קצת על הציתותים | קצת על הידברות | קצת על הפיגוע השבועי | קצת על רעידות האדמה | קצת על פרשת השבוע

קצת על הכיפה

במהלך המחזור שעבר גיא דיין, חלוץ הפועל עכו, כבש את השער השני מול הפועל רעננה. כמו כל כובש שער, השחקן הכובש נוהג לחגוג את הגול. דיין שלף כיפה מהגרב, חבש אותה לראשו וקרא "שמע ישראל". שופט המשחק, חלים זטמה, שלף בתגובה לחלוץ כרטיס צהוב, המסמל התרעה שיפוטית לשחקן המתנהג בצורה לא נאותה. ביום שני שלאחר המשחק, הוציאה התאחדות הכדורגל הנחיה לכלל שופטי הכדורגל כיצד לנהוג במקרים עתידיים:

""עקב ריבוי הדתות והרגישויות השונות בקרב האוכלוסיות השונות, ועל מנת למנוע פרובוקציה ושלהוב יצרים שלא לצורך, הוצאת כיפה וחבישתה ע"י השחקן המבקיע תגרור אחריה כרטיס צהוב"..

באוגוסט, לפני שלוש שנים, כבש חלוץ הפועל תל אביב פינה חמה בליבי. כאוהד מכבי אני קווה להפסד של האדומים בכל משחק בו הם משחקים, ללא יוצא מן הכלל. הפועל שיחקה במסגרת מוקדמות ליגת האלופות, במשחק גורלי שקבע את סיכוייה להעפיל אל הליגה היוקרתית של אירופה. בדקה ה-53' קיבל שכטר כדור עומק מאביחי ידין, נותר לבד מול שוער רד בול זלצבורג והבקיע. בלהט השמחה מהשער, שלף שכטר כיפה מהמכנס, חבש אותה על ראשו וקרא "שמע ישראל".

באותה החגיגה האדומה, הצליח שכטר לנצור רגע ייחודי של גאווה יהודית וישראלית על אדמת אירופה, תוך כדי שהוא מקבל כרטיס צהוב ומרגיז את הקהל האוסטרי’  הוא התעקש להמשיך לחגוג בצורה זו. הקהל האוסטיר כמובן הציע לו ולחברי'ו  הישראליים לשוב לגטאות ולתאי הגזים, אך שכטר המשיך בשלו, חובש את הסמל היהודי על ראשו.

אותה אירופה הפכה להיות מקום של הסתרת הדת עבור רבע מהיהודים. הם חוששים לצאת עם כיפה לרחובות, מפחדים לגלות את זהותם הדתית. הסיבה ברורה ומובנת, אירועים אנטישמיים נמצאים בעלייה מתמדת.  כמובן אפשר למנות את הניסיון האירופי לא מזמן לאסור על קיום ברית מילה בתחומי האיחוד.

או הניסיון הפולני לאסור שחיטה כשרה. הפחד מהזדהות כיהודים קיים בבלגיה, בצרפת ובשבדיה. יהודים שגרים ברומניה, בהונגריה ובבלגיה חוו אנטישמיות על בשרם. האלימות האנטישמית היא מוסלמית רדיקלית, ימנית קיצונית ושמאלנית קיצונית. כהרגלה החדש, האנטישמיות אינה רציונלית.

כשכדורגלן נוצרי מבקיע הוא מצטלב. יהודי אינו נפגע מזה. כשכדורגלן מוסלמי משתחווה לאחר הגול, איש אינו נעלב. אך כשיהודי חובש כיפה, מדובר ב"שלהוב יצרים שלא לצורך", בפרובוקציה. היהודי כמו באירופה כך בישראל, נאלץ לכופף עצמו בפני ערכים נעלים של אי פגיעה באחר ובלבד שיוותר על זהותו שלו. העצוב במקרה הזה, הוא שהפעם הקובעת את הכללים היא התאחדות הכדורגל של ישראל, זו שאמורה לייצג את ישראל באירופה. במקום לעמוד על זכותו של היהודי להגדרה עצמית ולחופש הביטוי, הצטרפה ההתאחדות הישראלית למסע השיסוי האנטישמי נגד ישראל. על הטעות הזאת אפשר לענות רק באופן אחד – להמשיך לחגוג שער עם כיפה.

או אולי כדאי להיזכר בשירה האדירה של הקהל הצהוב בדקת הסיום במשחק בפרנקפורט:

"כל עוד בלבב פנימה

נפש יהודי הומיה

ולפאתי מזרח קדימה

עין לציון צופיה

עוד לא אבדה תקוותנו

התקווה בת שנות אלפיים

להיות עם חופשי בארצנו

ארץ ציון וירושלים"

קצת על ירושלים

רבים ניסו לפענח את השלכות  הפוליטיקה המקומית על הפוליטיקה הארצית. האם נפילתם המשותפת של ליברמן ודרעי בירושלים מבשרת רעות עבור השניים? האיחוד הפוליטי בין ישראל ביתנו ובין הליכוד, ניתן לומר כבר מאז ינואר, כשל לחלוטין, והביא את שתי המפלגות למצב ביש. דרעי שאיבד את מורו ורבו, נשען באופן גס על צוואתו של זה בניסיון להשתלט על ש"ס באופן מוחלט, תוך ניסיון נואל לדחות את יו"ר המפלגה הקודם החוצה ככל הניתן. האם יהיה מרד בתוך המפלגה? אם כן, אני מניח שעוד נראה בקרוב חרדים בקואליציית נתניהו-לבני-לפיד-בנט.

ישנה טענה כי הערך האמיתי של הליכוד הוא בסביבות 20 מנדטים. החישוב הגס הזה נובע רבות מהאיחוד של ישראל ביתנו עם המפלגה, והזיהוי המוחלט שלהן יחד, על אף שאין דמיון רב בין השתיים. כל עוד המפלגות מאוחדות, לדעתי, לא ניתן להעריך אותן כיאות. האיחוד של נתניהו-ליברמן פתח ואקום מימין לליכוד, אותו הצליח למלא בנט נאמנה, ועל ידי כך להשיג עשירית ממושבי הכנסת. משמאל, בנושאים האזרחיים, הותיר האיחוד ואקום גדול, אותו מילתה מפלגתו של יאיר לפיד נאמנה, והצליחה להביא 19 מנדטים, שבאו ממפלגות רבות, מימין ומשמאל. המפץ הפוליטי הזה גורם לי להניח שפירוד בין הליכוד וליברמן יותיר דווקא את האחרון במצב קשה יותר, כיוון שהקהל שלו נמשך כבר לשדות זרים.

ש"ס לעומת זאת, עומדת לפני צומת דרכים קשה. דרעי אמנם קיבל את ברכת מרן רגע לפני שזה הלך לעולם שכולו טוב, והוא מנצל את מעמדו המועצם היטב, אך כעת, משחסותו של הרב עובדיה אינה מכסה אותו, הוא פגיע יותר, וחבריו של אלי ישי במפלגה עלולים בקרוב להתחיל לנצל את זה. אם דרעי יצליח וישי וחבריו יידחקו אל מחוץ למפלגה, יש בכך צדק פואטי. חיים אמסלם, זוכרים? זה שקצת חרג מהקונפורמיות הש"סניקית הארורה, הודח באבחת יד מהמפלגה. ללמדך שאין אדם שאין לו מקום ואין לו שעה. או איך שגלגל מסתובב לו.

תופעה מעניינת נוספת היא הסיפוח המסיבי שעשה בנט להצלחותיהן של הגרעינים התורניים בערי הפריפריה. בניגוד לתופעה שבנט ניסה להציג כאילו המפלגה היא שהובילה את נציגיה להישגים כבירים, כתב הרב  אריאל בר אלי על כך שדווקא הגרעינים התורניים היו אלו שבנו את התשתית במשך שנים עם פעילות ערכית שהחלה הרבה לפני שבנט נכנס לפוליטיקה. הגרעינים התורניים, יש לזכור, קמו כתופעת נגד להסכמי אוסלו, אז הבינו מספר אנשים בציונות הדתית כי הריצה לגבעות, ההתנחלויות, הותירו את עם ישראל מאחור וכי יש להתנחל בלבבות. ואמנם הרב בר אלי  צודק במידת מה. אך כניסתו של בנט, עם ההיגד "יד על ההגה" כבש הרבה לבבות בציונות הדתית. האמירה שמדובר בציבור שמסוגל ויכול להוביל עוררה את הציבור הזה, שהיה מעט דומם מאז ההתנתקות.

אנשים שהיו דוממים ומיואשים מהלך הרוח של הממסד – בין אם דובר על מועצת יש"ע או על המפד"ל, או אפילו האיחוד הלאומי שבעיקר עשה הרבה רעש אך לא קידם מעשית את ענייני המחנה הלאומי, לפתע נעורו משנתם. הם האמינו שאפשר ושצריך לשנות, שנפתלי בנט נושא איזשהי בשורה שתחבר סוף סוף את הציבור האמוני לציבור הכללי. וכמה שיהודי רוצה למצוא הערכה בעיניי אומות העולם, כך רוצה הדתי-לאומי הקלאסי את חיבת הציבור הכללי. אני מאמין שלולא כניסתו של בנט, לא היו מחליטים אנשי הגרעינים להיכנס למירוץ הפוליטי, כך שמדובר באיזון. ההישגים לא היו מתרחשים ללא בניית התשתית רבת השנים, ומאידך, היעדר התקווה לא הייתה מולידה כניסה למירוצים פוליטיים.

הליכוד נראה בבעיה מתמדת, שהיא המשך ישיר של היחס המנותק של נבחרי הציבור מקהל המצביעים. מעבר למכתבי התמיכה שפרסמו גלעד ארדן, משה פייגלין, גילה גמליאל, ישראל כץ, גדעון סער ועוד במשה ליאון בירושלים, הליכוד איבד את ההובלה בחדרה ובעיר מפתח נוספת שאיני זוכר כעת, ובהמשך לבחירות הכלליות נראה כי יש שיתוק של משהו במפלגת השלטון.

קצת על הציתותים

כולם עושים את זה לכולם, אמר דובר מחלקת המדינה האמריקנית ברוב הדר. כנראה שהוא צודק. אין מנהיג עולמי רב חשיבות שדבריו אינם עוברים מעקב. וכבר ישנם דיווחים כי 35 ראשי מדינות נמצאים תחת מעקב של הדוד סם, שמתגלה אט אט דווקא תחת ידיו של אובמה כ"האח הגדול". התשתיות הבטחוניות שנועדו להצדיק את המעקב תחת ידיו של בוש, הפכו להיות מופרעות ומופרכות לחלוטין. מעקב אחרי אימיילים, עשרות מיליוני שיחות טלפון של צרפתים מיורטות על ידי הממשל האמריקני יסתיימו בהכרח בשאלה התמימה משהו של אנגלה מרקל "צותתם לטלפון האישי שלי?".

אפשר למנות את כישלונותיו הבינלאומיים של אובמה בצורה מדהימה, וההשוואה אל קודמו היא בלתי נמנעת.  בוש אמנם הוביל את ארצות הברית למלחמות שניתן להגדיר כמיותרות על פי השקפה, ולשנאה ולסלידה של ארצות הברית בקרב מדינות מסוימות, אך גם לפחד ולהרתעה. אצל אובמה, לעומת זאת, הניסיון הנואל שלו להצדיק את פרס הנובל שקיבל חודשים ספורים אחרי כניסתו לבית הלבן, מוביל רק להרחקת השלום ולקריסת מעמדה הבינלאומי של 'מנהיגת העולם החופשי'. לא מנהיגה ולא חופש.

אובמה החל במילות כיבושין אל העולם הערבי, שאכן התעורר ופתח באביב ערבי של מפגנים דמוקרטיים רבים ברחבי המזרח התיכון. מנהיגים הודחו או נהרגו, והאמריקאים עומדים מנגד, מבקרים את התהליך אך לא נוטלים עליו את האחריות. מול הרוסים המצב אט אט מתחיל להזכיר את המלחמה הקרה. מאבק האינטרסים בסוריה מזכיר את משבר הטילים בקובה, עם הבדל חיוני אחד. הפעם רוסיה היא זו שניצחה.

כמובן, במשא ומתן עם איראן, נראה כי אובמה גורם לבעלות הברית שלו במזרח התיכון לנוע באי נוחות לאור המעשים שלו. גם ישראל וגם ערב הסעודית הבהירו כי דעתן אינה נוחה מהמציאות, והמדינה הערבית אף הגדילה לעשות וסירבה לקבל את מינוי החברות במועצת הביטחון, כמחאה על הטיפול הבין לאומי במצב בסוריה.  ובאמת, מה תשנה ערב הסעודית במועצה אם לרוסים ולסינים יש זכות וטו שחוסמת כל אפשרות לשינוי?

על גב כל כשלונות אלו, נחשפה תכנית המעקב האמריקנית במלוא עורמתה. בעולם של חופש וזכויות, ציתות לאזרחים פשוטים ואזרחים בכירים נראה ממש לא רע. אולי באמת כולם עושים את זה, אבל מי שנתפס תמיד הוא זה שמוקיעים אותו יותר מכל.

קצת על הידברות

השבוע קיימנו את המפגש השני בתכנית הידברות. כמו שציינתי בעבר, התכנית הוקמה על ידי הנהלת האוניברסיטה מתוך רצון ליצור שיח משותף בין פלגי האוכלוסייה היהודית השונים, דבר שהיה חסר מאוד בתקופה שלפני רצח רבין. באוניברסיטה בה למד הרוצח, כך נראה, רצו ליצור דוגמה שמופת לצורת התנהגות אחרת.

"חלון ג'והרי" הוא מודל שפיתחו הפסיכולוגים ג'ו לופט והארי אינגראם (1970) והוא נועד לתאר באופן גרפי יחסים בין אנושיים. על פי מודל זה, ישנם ארבעה ריבועים שמגדירים את היחסים בין האדם וסביבתו. הריבוע הראשון מחבר בין דברים שידועים לנו, ודברים שידועים לסביבתנו; מתחתיו יש חיבור בין הדברים הידועים לנו אך לא לסביבתנו; החיבור העליון הבא הוא בין הדברים שאינם ידועים לנו, אך ידועים לסביבתנו; הרביעי והאחרון מחבר בין מה שאינו ידוע לא לנו ולא לסביבתנו.

עם המודל הזה, ביקשה המנחה(חני) מאיתנו שנבדוק על עצמנו את המודל. קיבלנו זמן מסוים לכתוב את הדברים שאנו יודעים ולא יודעים לגבינו ולגבי הסביבה שלנו, או ליתר דיוק – מה שהיא יודעת עלינו.  התרגיל היה מביך במידת מה, במיוחד עבורי, אדם שחש צורך למדר אנשים על פי קירבתם. התקשיתי במידת מה להגדיר "אחרים" מהם או מיהם.

אחר כך חני העלתה את התרגיל בדרגה אחת. היא הוציאה ארבעה בריסטולים גדולים, עליהם כתבה בכותרת: "דתי/ת", "חילוני/ת", "מסורתי/ת" ו-"אחר/ת", וביקשה מאיתנו להתייצב כל אחד על גב הדף המגדיר אותו בצורה הנכונה ביותר, ואז שנמלא כל אחד על דפו הוא את המודל, מתוך ראייה שתגדיר את מה שאנו חושבים על המגזר המגדיר שלנו – מה שאנו יודעים עליו ומה שלא, ומה שהסביבה יודעת עליו ומה שלא.

כשסיימנו תלינו את ארבעת הפלקטים על הקירות וחני, המנחה, ביקשה שנסמן שני דברים שהתחברנו אליהם משלל השלטים שעל כותלי הכיתה. על השלט ה"חילוני/ת" צדו את עיניי שני דברים. הראשון היה "לא ידוע לי, ולא ידוע לאחרים" והוא היה "ביצה/תרנגולת". הערכתי את ההומור וסימנתי אותו בצחוק, על אף שהוא בזבז לי הקצאה. השני שסימנתי היה בריבוע הראשון – "פלורליזם". זה הרגיז אותי, וראיתי את זה כדבר שבמקרה הטוב אינו נכון ובמקרה הרע לוקה באופן קשה במודעות עצמית. אני מאמין שמודעות עצמית זה חשוב.

חני פנתה אליי ראשון, לשאול מה סימנתי. הסברתי לגבי הביצה והתרנגולת, ועברתי אל הפלורליזם. "החילונים חושבים שהם נאורים, ליברליים של ממש, רוחב האופקים שלהם הוא גדול. אך בפועל", אמרתי, "הם ליברליים בעיני עצמם. האופקים שלהם נעים תמיד בכיוון אחד – למה שהיה בעבר בשוליים וכיום הפך לנורמה. הם יקבלו את האחר הרבה לפני שיקבלו את הדומה, את היהודי. הם יהיו פתוחים לאדם שונה מהם בדת גזע או בנטייה המינית, אך לא למי שמגדיר את הדברים הללו באופן ברור וחד. אליו לא תהיה סבלנות או סובלנות כלל".

הדיון שאח"כ התפתח היה סביב ההבדלים בין התופעה הזו במאקרו – כחברה, או כמיקרו, כפרטים. מובן שפרטים הם יותר סובלניים, אך כחברה, אני סבור שיש בציבור החילוני מעט צביעות בנושא הזה. לא מדובר בפלורליזם, אלא בקבלת כל מי ששונה מהמצב הקודם, השמרני.

קצת על הפיגוע השבועי

זה התחיל בפיגועים קטנים, פרטיים. אחד בקלקיליה, אחד בחברון, אחד בפסגות, טבח בבקעת הירדן, ניסיון חדירה לבסיס צה"ל. הרמטכ"ל, בני גנץ, לא זיהה מגמה.  אט אט, נראה כי הפנימו בצה"ל שיש "אווירה של מוטיבציה לפיגועים",  אך עדיין, שר הבטחון מסרב לנקוב בשם של התופעה. יש הסתה כמובן של הרשות הפלשתינאית, , אך אין אינתיפאדה.

היעדר האינתיפאדה לא מנע מעשרות ערבים לתקוף כלי רכב ישראלים בכביש היוצא מהר חומה שבירושלים,  או להשליך מטען צד על אוטובוס ילדים בשומרון , אבל לא מדובר במגמה, או באינתיפאדה, אלא ב"גל מדבק של אירועים". כמו הים, גם לטרור יש גאות ושפל. כשיש שיחות שלום – יש גאות, כשאין – יש שפל. העיוורון מבחירה של ראשי מערכת הביטחון מדאיג בייחוד לאור השחרור הקרב ובא של עשרות מחבלים נוספים ביום שלישי הקרוב, פרס לטרור על התנהגות טובה של סאיב עריקאת.

אז אינתיפאדה או לא אינתיפאדה, זו השאלה. ואיך מגדירים איזה פיגוע מוגדר כאינתיפאדה ואיזה מוגדר כיוזמת השוק החופשי מבית היוצר של הטרור הערבי? כשהמוקד נע לכיוון של הכלת הטרור, מה לנו כי נלין על ארצות הברית שמכילה את הגרעין האירני? כמו שאנחנו מסוגלים לספוג את הפיגועים הללו ולעודד אותם בעקיפין – באמצעות שחרור מחבלים, באמצעות מתן כספים, באמצעות הקפאת בנייה(דה פקטו), יכולים האמריקנים גם הם ללכת עם ולהרגיש בלי. את הטקטיקה של 'לשאת ולתת' ולהתפשר תוך כדי בלי לקבל שום דבר בפועל הם למדו מאיתנו.

קצת על האדמה הרועדת

שש פעמים בשבוע האחרון האדמה רעדה בצפון, ואין מי שיגלה מה משמעות הדבר. שש פיגועים היו בחודש האחרון, ואין מי שיגלה לנו במה מדובר. בהיעדר האשמה של אלי ישי או דתי הזוי אחר שיספר לנו את הסיבה לתופעה המשונה הזאת, אני בוחר לקשור בין רעידות האדמה לפיגועים. נטפל בפיגועים, האדמה תטפל בעצמה.

קצת על פרשת השבוע

כזכור, את פרשות השבוע אני מבקש לתקוף מזווית קצת אחרת, בניסיון למצוא מודל כלכלי-פוליטי שמותאם על פי שיטת התורה. הגם שלא ניתן להשליך תופעות חברתיות(כמו עבדות) מלפני שלושת אלפים שנה להיום, עדיין ראוי לנסות ולמצוא איזה מסר המסתתר בפסוקים.עד כה היה מוטיב של אחדות המסיימת בפיצול: ראשית היו אלו קין והבל, שנית היו אלו אנשי בבל. שלישית היו אלו אברהם ולוט, אך ראשון ראשון ואחרון אחרון.

שרה נפטרת בקרית ארבע, היא חברון, ושם ממהר אברהם למצוא לה מקום קבורה.

" וַיָּקָם אַבְרָהָם מֵעַל פְּנֵי מֵתוֹ וַיְדַבֵּר אֶל בְּנֵי חֵת לֵאמֹר. גר וְתוֹשָׁב אָנֹכִי עִמָּכֶם תְּנוּ לִי אֲחֻזַּת קֶבֶר עִמָּכֶם וְאֶקְבְּרָה מֵתִי מִלְּפָנָי: " (פרק כג', ג'-ד'). הוא מבקש מהם למצוא נחלת קבורה לאשתו המנוחה ובמהלך המשא ומתן מגיע אל שדהו של עפרון החיתי."

" וַיְדַבֵּר אִתָּם לֵאמֹר אִם יֵשׁ אֶת נַפְשְׁכֶם לִקְבֹּר אֶת מֵתִי מִלְּפָנַי שְׁמָעוּנִי וּפִגְעוּ לִי בְּעֶפְרוֹן בֶּן צֹחַר:. וְיִתֶּן לִי אֶת מְעָרַת הַמַּכְפֵּלָה אֲשֶׁר לוֹ אֲשֶׁר בִּקְצֵה שָׂדֵהוּ בְּכֶסֶף מָלֵא יִתְּנֶנָּה לִּי בְּתוֹכְכֶם לַאֲחֻזַּת קָבֶר:" אברהם מתעקש משום מה לא לקבל את השדה בחינם, אלא לרכוש אותו בכסף מלא. מכאן למדים אנו כיצד אדם עושה קניין על משהו מסוים. מתנות אינן קניין, אלא רק החלפתן בשווה ערך.

" וַיְדַבֵּר אֶל עֶפְרוֹן בְּאָזְנֵי עַם הָאָרֶץ לֵאמֹר אַךְ אִם אַתָּה לוּ שְׁמָעֵנִי נָתַתִּי כֶּסֶף הַשָּׂדֶה קַח מִמֶּנִּי וְאֶקְבְּרָה אֶת מֵתִי שָׁמָּה:". עפרון ממהר להסכים: " אֲדֹנִי שְׁמָעֵנִי אֶרֶץ אַרְבַּע מֵאֹת שֶׁקֶל כֶּסֶף בֵּינִי וּבֵינְךָ מַה הִוא וְאֶת מֵתְךָ קְבֹר. וַיִּשְׁמַע אַבְרָהָם אֶל עֶפְרוֹן וַיִּשְׁקֹל אַבְרָהָם לְעֶפְרֹן אֶת הַכֶּסֶף אֲשֶׁר דִּבֶּר בְּאָזְנֵי בְנֵי חֵת אַרְבַּע מֵאוֹת שֶׁקֶל כֶּסֶף עֹבֵר לַסֹּחֵר:"(ט"ו-ט"ז).

אז מדוע התעקש אברהם לקנות את מערת המכפלה? משום שרק כך נעשה קניין של ממש. בעלות על חפץ או במקרה הזה, שדה, מתקיימת רק יש חילופים, אם יש תמורה. אחרת מדובר במתנה, ניתן תמיד לבטל אותה. קצת כמו במקרה של בני זוג שנפרדים, תמיד יש דיון אם להשיב את המתנה לנותן או לא. כשיש קניין, ויש קבלה, ברור לחלוטין של מי החפץ.

 "שלשה מקומות אין אומות העולם יכולים להונות את ישראל ולומר "גזולים הם בידכם"; ואלו הם: מערת המכפלה, הר הבית, וקבורתו של יוסף, ששלשתם ניקנו בכסף מלא" (בראשית רבה ע"ט).