קצת על הרבה – מוצ"ש וירא

אלו סטריאוטיפים אנשים משליכים עליי כשהם רואים אותי לראשונה? מה הקסם האמיתי של מייסד קופיקס? מה המורשת האמיתית של רבין? ומי באמת פוגע בדמוקרטיות של מדינת היהודים?

קצת על תחרות | קצת על הידברות | קצת על רבין | קצת על הפיגוע השבועי | קצת על פרגמטיזם | קצת על הר הבית | קצת על ירושלים | קצת על פרשת השבוע

קצת על הרבה – מוצ"ש וירא

קצת על תחרות

"קופיקס" כובשת את העיתונות הכלכלית. אבי כץ, מייסד בית הקפה, הצליח לחדור בתוך חודש לתודעה הישראלית. אין כמעט אדם שלא שמע עליו. הפטנט? חמישה שקלים. הפרסום? 95% יחסי ציבור. העיתונות כבר באה לבד, מסקרת בהנאה את האיש שבא לשבור את השוק. זה נראה חברתי, זה נראה ערכי, וזה בעיקר זול. מה שמדהים באמת הוא חוסר היכולת של המתחרים האחרים, שהרגילו אותנו בשנים האחרונות למחירים אסטרונומיים לקפה ושאר מוצרי מזון. והנה בא אחד, בצעד נחשוני, הולך כעמוד ענן לפני המחנה וצועק "5 ₪!". לא פחות, לא יותר. והנה, עוד ועוד גופים הולכים אחריו. עם אותו רעיון, ועם אותה שיטת שיווק. איכשהו, על אף שיוצא לי לעבור באיזור התחנה המרכזית הרבה, מעולם לא שמעתי על "פשוט טעים" שעברה גם כן לתפריט של חמישה שקלים. מבטיח לבדוק את המקום השבוע, נראה אם המחיר שווה את זה. מנגד, תגובת הרשתות הגדולות מעניינת למדי. בהתחלה היה דיבור על תיאום מחירים בין הרשתות. כעת נראה כי השוק אכן נשבר לפחות באופן זמני. ארומה הורידה את מחיר הקפה ל-8 שקלים. רולדין, לעומת זאת, עשתה שגיאה קשה כשיצאה נגד קופיקס והשמיצה את הרשת החדשה.  ובעודי כותב את השורות האלו, מחפש מקורות אינטרנטיים שיביעו את המהפכה שביצעה קופיקס, הבנתי עד כמה הצליח כץ בשיטה שלו. קופיקס היא לא רשת, היא כסף. היא ערך המדד מולו כל הרשתות האחרות נבחנות. המחיר יקר יותר מדי?  לא רק שזה נתפס כחזירות, זה נראה כמו מעשה לא הגיוני. זוהי, גבירותיי ורבותיי, מחירה של תחרות אמיתית. כולנו מרוויחים.

קצת על הידברות

השבוע התחלנו את תכנית הידברות. כמו שציינתי בעבר, התכנית הוקמה על ידי הנהלת האוניברסיטה מתוך רצון ליצור שיח משותף בין פלגי האוכלוסייה היהודית השונים, דבר שהיה חסר מאוד בתקופה שלפני רצח רבין. באוניברסיטה בה למד הרוצח, כך נראה, רצו ליצור דוגמה שמופת לצורת התנהגות אחרת.

המתודות הקבוצתיות היו משעשעות במקצת. התחלנו בהמתנה עבור סטודנטים מאחרים, וחיכינו בחוץ, כשמבט אל תחתית הדלת הראה שהכיתה חשוכה. המנחה ישבה על הרצפה, ממתינה שמשהו יתרחש. על הדלת נתלה שלט, עליו נכתב בכתב יד נשי "קבוצת הידברות של השעה 6 – אנא המתינו מחוץ לכיתה". המתנו. כשנכנסנו גילינו שהחדר מלא בנרות, וכל הכסאות מופנים עם גבם למרכז. היא ביקשה מאיתנו להתיישב.

כל אחד קיבל דף, עליו נכתב קטע של יהודה עמיחי. לא התחברתי אל הקטע ולא ממש הבנתי אותו, ולכן, ככל הנראה אני גם לא זוכר אותו. כל אחד נתבקש לכתוב את מחשבותיו העולות מהקטע. אחרי שכתבנו – העברנו את זה הלאה, אל אדם לא ידוע. המשכנו כך עם קטעים נוספים, כשאני התכתבתי במקביל עם בחור ובחורה. כמובן, הבחור לא הצליח לבטא עומק רב, ולעומתו הבחורה לא הצליחה להתחבר ממש לקטעים ונראה היה שהיא מפרשת אותם אינטלקטואלית, אך לא רגשית.

בשלב הזה הסתובבנו במקום, והמעגל הסב פניו פנימה. שמנו על עצמנו מדבקות עם שמות, וניסינו להבין עם מי התכתבנו ולהכיר את הפרצופים החדשים. קיבלנו דף ריק. עליו נתבקשנו לכתוב את שמותינו ולהעביר את הדף ליושב/ת מימיננו. המנחה שאלה אותנו מספר שאלות על הנושא את השם בראש הדף. המטרה הייתה ליצור איזשהו דפוס זהות על פי המאפיין את האדם היושב מולנו על בסיס המראה החיצוני בלבד, תוך כדי ניסיון לקבל תמונה מלאה של הרכב האנשים. ובכן, סטריאוטיפים הם דבר מעניין. כי חבורה של זרים ניסתה להרכיב אותי רק מלבחון אותי, את מלבושי ואת תנועות גופי.

חבריי לקבוצה הניחו שאני גר ב"מרכז הארץ, רעננה", שאני מגדיר את עצמי "דתי לאומי". המוזיקה שאני שומע לטענתם היא מוזיקה חסידית; ישראלית. מה עשיתי בצבא? "רצה דוברות ומידע(במחנה, דו"צ, גל"צ), קיבל מודיעין". חלום הילדות שלי היה להיות "איש מחשבים". לאן ירצה לטייל, נשאלו חברי הקבוצה? "שביל ישראל". איך אני מבלה את השבת? "ישיבה עם חברים מהישיבה/מהבית". הדבר שאני הכי אוהב בישראל? "הבית מאוד". והחלום – "משפחה אוהבת וקריירה מכניסה".

האמת היא שמעולם לא דרכה כף רגלי בעיר רעננה. אני בערך יודע איפה זה על המפה, וטיפחתי מספר סטריאוטיפים בנוגע לאנשים הגרים שם, אבל זהו. אני מקרית ארבע, שם גדלתי וחונכתי. מ"דתי-לאומי", ההגדרה העצמית שלי ל"דתי" הולכת ומתערערת, כי זה לא מה שמאפיין אותי. לייט כנראה שיעלה בפיהם של רבים אחרים שיכירו אותי. הלאומיות צמחה בעיקר בשנים האחרונות. המוזיקה שאני שומע הופכת לאט לאט ליותר חסידית/ישראלית, אך גדלתי על לינקין פארק וגרין דיי, ובכללי אני אוהב פאנק רוק לועזי. בצבא הייתי בלשכת הגיוס בירושלים ואז עברתי לפקד בקורס נתיב. לפני שעברתי לנתיב ניסיתי באמת לעבור לדובר צה"ל. לא הצליח, תודה לאל. חלום הילדות שלי? הייתה תקופה שבה רציתי להיות עו"ד(לא יקרה כנראה), ובספר המחזור שלנו מכיתה ח' חזו שאהיה המנג'ר של מכבי תל אביב, בינתיים זה קורה רק בפיפ"א. אני כבר שלוש או ארבע שנים משתוקק לנסוע ארה"ב, אבל איכשהו אין זמן או כסף. ובכלל, בעבר לא אהבתי טיולים, לאחרונה אני משתדל לפתח את התכונה הזאת בי. את השבת אני משתדל לבלות עם חברים, אבל לצערי לא רבים מהם נשארו בקרית ארבע אם אני שם, אז ספרים, רבותיי, ספרים! הדבר שאני הכי אוהב בישראל הוא ירושלים. של זהב, של נחושת ושל אור. והחלום? משפחה אוהבת וקריירה מכניסה – כן, אבל: ארבעה-חמישה ילדים, מקום יפה לגור בו, כשמסביב חבריי הטובים והקריירה – כתיבה.

קצת על רבין

זה לקח חצי דקה עד שהגיע התקף רבין. ועוד איחרתי לטכס. הדובר היה נשיא האוניברסיטה הנכנס, הרב דניאל הרשקוביץ, חבר הכנסת לשעבר. אני לא בטוח מה היה זה מהדברים שהוא אמר. אולי הדיבור על דמוקרטיה, או עוד הלקאה עצמית מבית הציונות הדתית. התקף רבין זה כשאומרים משהו שגורם לי לרצות לקום וללכת, מיד. דווקא יו"ר האגודה(הדגישו ושמנו, נדיר שהוא מקבל אצלי פרגון) מתן בר נוי היה זה שתיקן את הרושם: "אנחנו לא רצחנו את רבין!", אמר. ובצדק.

רבין היה רמטכ"ל בעת מלחמת ששת הימים, אך עדיין ידועה פרשיית התמוטטות העצבים שלו רגע לפני תחילת המלחמה. ד"ר אורי מילשטיין כתב על זה ספר. ההילה נותרה לו משם, אך הוא עצמו לא הניע את הכוחות אל עבר הניצחון הגדול. מורשת רבין איננה גבורה ומתוכה היכולת המורכבת להכיל את השלום, כפי שרוצים היו לזכור אותו. מורשתו כללה פחד רב מן המלחמה, וקידום בעזרת קשרים טובים עם הכוחות השליטים. על פרשת אלטלנה אמר פעם: "דפקנו אותם בים", בכנס סגור בשגרירות ארה"ב. חודש לאחר שמונה למפקד חטיבת הראל הודח. המורשת הצבאית הגדולה עליה רכב כל הדרך לבחירות של 92' אינה אלא בדייה וחלום.

בואו נדבר על דמוקרטיה, המורשת החשובה של השמאל מהימים האלו. על הנערים והנערות שמפחדים ללכת להפגנה כי הם יודעים שיקבלו מכות. על הדרך בה זוכרים את הפגנות הימין מאותם ימים – עם שלטים של רבין במדי אס.אס, אז מה עם איש השב"כ, אבישי רביב, הוא זה שהביא את השלטים והסית את יגאל עמיר לרצוח את רבין? או למה בעצם שירות הבטחון הכללי רודף בצורה כזו אחר קבוצה פוליטית ובאישור פרקליטות המדינה.

באופן ציני, בשבוע שעבר התקיימה העצרת לרבין בכיכר הנקראת על שמו כעצרת למען הדמוקרטיה. אך האם זו באמת הייתה מורשתו? כן, יגאל עמיר היה זה שירה וחצה את הקו האדום שאסור לעבור. זה שבעקבותיו כולם עוצרים וחושבים "רגע, חצינו איזה גבול, אנחנו חייבים לעצור אותו". אבל ההתלהמות, וניצול כוחות הכפייה והאכיפה של דעה פוליטית אחת תוך כדי השתקה של השנייה אינה מותרת אף היא.קשה לי עם השנאה הפנימית שלי למורשת רבין, אך קשה לי יותר עם השקרים שסובבים אותה.

כמו למשל שבשעה שחייליו עומדים בשער הגיא, הוא עצמו ברח, או שהוא הודח מפיקוד קרבי עוד לפני קום המדינה וכשהושב לפיקוד, נכשל בדרך לירושלים וגרם לאמריקאים להאמין כי נפסיד במלחמת השחרור . רבין היה הרמטכ"ל במלחמת ששת הימים. לא משנה שהוא היה בהתמוטטות עצבים שבועות ספורים לפני כן.

הוא גם אמר: ""סיפורי הבלהות של הליכוד מוכרים, הרי הבטיחו לנו גם קטיושות מעזה…הליכוד פוחד פחד מוות משלום. פחדני השלום!". הוא גם קרא למוחים כנגד ההסכם הנרקם ברמת הגולן פרופלורים – הם יכולים להסתובב במשך שעות, ודעתם לא משנה. הוא גם זה שהורה למשטרת ישראל לפעול באלימות רבה כנגד המפגינים והמוחים נגד הסכמי אוסלו, כשהתקשורת מזכירה לנו רק את סוכן השב"כ שהסית והדיח יותר מכולם שם(למה סוכן מדינה פועל נגד רה"מ?!). דמוקרט נאור בעד השלום? לא דמוקרטיה ולא שלום הוא הביא לנו.

כשמדברים על רצח רבין, צריך לזכור את כל העובדות מסביב, לא רק את הכדור האחרון. יגאל עמיר טעה לחלוטין, אבל ההילה שנוצרה לרבין אחרי מותו – היא גלוריפיקציה מוגזמת. לא היה צריך לרצוח אותו, כי זה קו שלא עוברים, אבל צריך לדעת את כל העובדות מסביב.

קצת על הפיגוע השבועי

בחודש האחרון היו כבר כמה וכמה ניסיונות לפיגוע, אלו מוצלחים יותר ואלו מוצלחים פחות. כולם מגוונים. אחד כלל חטיפה ורצח, השני כלל הריגה מירי צלפים, ניסיון חדירה ליישוב, שחיטה של אל"מ במיל' שריה עופר ובליל חמישי גם ניסיון  חדירה אל בסיס צבאי מצפון לירושלים  וחוט השני המקשר בין כל הפיגועים הוא אחד: יוזמות פרטיות לכאורה של מפגעים.

המדאיג באמת כאן הוא לא המגמה הערבית להמשיך ולפגוע ביהודים באיזורי המחלוקת, אלא חוסר הזיהוי של המגמה.  כשהקברניטים מתעלמים מהמציאות, סופה שתכה עליהם בצורה קשה. אז נכון, מדובר במפגעים בודדים ובשורה של אירועים חריגים, אך המוטיבציה, כפי שהגדירו אותה בצה"ל מראה על מגמה שלמה. כשאפילו אבו מאזן מודה בהסתה שקיימת ברשות הפלשתינאית  מה הפלא שיש מוטיבציה  לפיגועים?

קצת על פרגמטיזם

אני מאמין בכל ליבי באנטי-פרגמטיזם. אני מאמין שכל ניסיון לפגוע בחלומו של אדם הוא באמת פשע נגד האנושות, כפי שכתבתי בעבר. אך יש בעיה אחת עם זה. יש סיכון אדיר. מה אם תנסה ללכת בכל הכח על משהו שהוא לא אפשרי, מה אם אתה לא טוב כפי שאתה חושב? מה אם במקום ליהנות מהדבר שאתה הכי אוהב, הוא הפך להיות מקור פרנסה, ובמקום לראות את אלו שעובדים מ-9 עד 5 ונראו בעיניך כמסכנים שמוותרים על חייהם, הפכת את התשוקה שלך לעבודה של מ-9 עד 5? ואם השווי הערכי של זה, ברמת הכסף, לא מספיקה?

ובכלל, האין התפיסה האנטי-פרגמטית ערעור מוחלט על ההיסטוריה? הרי מרבית בני האדם לא היו נפילים או משהו כזה, אלא אנשים טובים יותר ופחות שהשפיעו לטוב ולרע בעיקר על הסובבים אותם. הם לא הלכו לכתוב טקסטים קנוניים, הם לא נשאו נאומים מעוררי השראה, הם לא יצרו דבר שווה ערך עבור אנשים רבים. סטיב ג'ובס הוא יחיד במינו. גם האחים רייט. גם חיים כץ. גם הרב עובדיה יוסף. רובנו לא אריסטו אפלטון, לא ליאונרדו דה וינצ'י או גלילאו גליליי, גם לא בנג'מין פרנקלין. רוב האנושות כללה חובשי עצים ושואבי מים לרוב.

השוק כיום  מבקש דברים מאוד מסוימים. הנדסה, למשל. ברזלנים וכל מיני דברים. עכשיו, יכול להיות שאם כולנו נלך למלא את צורכי השוק, ואז הוא יתמלא במהנדסים בינוניים, אבל הצורך יתמלא. הם לא יהיו כישרונות טבעיים, אבל הם יהיו מוכשרים לעבוד. דברים יחזיקו. הם יפרנסו את המשפחה שלהם, ותהיה להם לכל הפחות קריירה מכניסה. תהיה להם יציבות.

האמת העצובה היא שהרבה מהסובבים אותנו אינם יודעים מה הם רוצים לעשות. אין להם מושג. אבל זה בסדר, כי הם יודעים מה הם כן רוצים: קורת גג, אוכל, משפחה אוהבת. וזה מספיק, ואין סיבה לרדוף אחרי חלום שאין לו סיכוי. ובכלל, אלו שיבחרו לקחת את הסיכון עבור החלום, יש להם יותר סיכוי להצליח, כי גם אם הם לא מספיק טובים הם לא יעצרו לרגע ויכנעו, הם ימשיכו להילחם.

המשורר האמריקני, אדוארד אסטלין קאמינגס כתב ש"להיות מישהו מלבד עצמך, בעולם שמנסה בכל יכולתו, לילה ויום, להפוך אותך למישהו אחר – משמעותו ללחום את המלחמה הקשה ביותר שהאדם יכול להילחם; ולעולם לא להפסיק להילחם". כשמישהו מחליט להיות אנטי פרמטיסט, עליו להבין שהוא עלול ליפול, אך הוא רק צריך לסרב להפסיק לרוץ.

קצת על הר הבית

בנג'מין פרנקלין, אחד מחותמי מגילת העצמאות האמריקנית צוטט פעם כאומר: "עם שמוותר על חירותו למען הבטחון, סופו שיישאר ללא הביטחון וללא החירות". בהר הבית, קוראים יקרים, זה בדיוק מה שקורה. מדי יום קבוצות של יהודים מנסים לעלות אל הר הבית. חשיבותו של ההר עבור היהדות אינו דורש הסבר. המדרשים מדברים על כך שהר המוריה הוא ההר עליו עקד אברהם את יצחק בנו. המקום בו דוד קבע את משכן הקבע של בית הבחירה, וכמובן המקום בו בנה שלמה, ואחריו גם עזרא ונחמיה בנו את בית המקדש, על שמו נקרא ההר. הר הבית. היהודים הללו נתקלים בחומה. בדיקות בטחוניות, איסורי תפילה בניגוד לחוק ועוד. וכל זאת למה? בגלל הפרות הסדר.

הייתם חושבים שמפירי הסדר יהיו יהודים, אולי אפילו מי יודע – הם ביצעו פיגוע בהר הבית, או ריססו גרפיטי במסגד אל אקצה. אבל לא כן הדבר. כל מה שהם מבקשים הוא לממש את חופש הדת המגיע להם. החופש שלהם נמנע על ידי שני גורמים: הווקף המוסלמי ושליחו בעל הסמכות לאכוף חוקים – משטרת ישראל. כל זאת, מתוך אותו חשש אלמותי שפגיעה בהר הבית תביא למלחמת עולם שלישית, או לחידושה של האינתיפאדה. הטענה הזאת מבוססת בעיקר על ביקורו של אריק שרון בימים שלפני האינתיפאדה השנייה.

הסרטון הזה מספר את סיפורה של הציונות המודרנית. זו שאימצה לעצמה את הכח, אך לא את הקדושה. "הר הבית בידינו" קרא מוטה גור, ולא ידע כמה מהר ידום שופרו של הרב גורן. שימו לב כמה חיילי מג"ב מקיפים את היהודים שהצליחו להגניב את דגל מדינת ישראל, לקרוא באומץ את קריאת הדורות אל אלוקי אברהם, יצחק ויעקב, בעוד נציגי הווקף המוסלמי מורים להם מה לעשות – הורידו אותם, הפסיקו אותם, חידלו אותם. מבט המבוכה על פני החיילים אומר הכל: זוהי המשמעות האמיתית של "להיות עם חופשי בארצנו, בארץ ציון ובירושלים. הם מבינים את זה. גם הם יודעים את זה, ואין להם מושג איך להתמודד עם זה.
האמת העצובה היא שהציונות המודרנית יכולה להתגאות בכוחה ובעוצם ידה, אך לא לכבוש באמת. היא תמיד נעצרת בשם ערך גדול יותר.

מדינת ישראל מחפשת מאז הקמתה את האיזון הנכון בין הדת שלה וצורת המשטר שלה. מדינה יהודית ודמוקרטית, כך היא נקראת. במשוואה הזו יש המצדדים בפן היהודי-לאומי שלה ויש המצדדים בפן הדמוקרטי-אוניברסלי שלה. אלו המבכרים את הצד היהודי שלה יפגעו מרצון בצד הדמוקרטי שלה. הם יבטלו את הצורך בהתחשבות במיעוטים ובאיזוני שלטון, והם לכל הפחות מכירים בפגיעה שהם יוצרים. לעומתם, המבכרים דמוקרטיה על פני היהדות, לא יבינו שהפגיעה שלהם ביהדות המדינה טומנת בתוכה את הפגיעה המהותית בדמוקרטיה. מתוך טענות חשש להתקרבות יתירה אל הדת, הם יפגעו בערכים דמוקרטיים של חופש הביטוי, חופש הפולחן וחופש הדת, מתוך אמתלה של שמירה על הבטחון.

אנו חיים במדינה יהודית ודמוקרטית, ועל שני צידי המשוואה אנחנו מחויבים לשמור. שום זכות אינה ראויה להפר בשם הביטחון, טען בנג'מין פרנקלין, אך במרכז ההיסטוריה היהודית החשוב ביותר מופרת חירות בסיסית מדי יום. שעות הביקור לעולים לרגל שאינם מוסלמים מוגבלות לשעות בודדות בשם החשש מהפרות סדר. ההפליה כנגד יהודים דתיים חמורה אף יותר, וכל קבוצה מלווה על ידי נציגי משטרת ישראל ועל ידי נציגי הווקף המוסלמי שבאים לבחון אם היהודים מתפללים או לא. כשהזכות האלמנטרית להתפלל מופרת, גם סממנים של גאווה לאומית כמו שירת התקווה והנפת דגל ישראל יענו בחוסר סובלנות.

קצת על ליאון

בדיוק בשבוע שעבר שמעתי מחבר שלי למה למרות הכל הוא מצביע לליאון: "מה אכפת לי שהוא בא מגבעתיים?" הוא אמר. "אני מסתכל על הקדנציה של ברקת. אז כן, יש יותר תרבות בעיר ויותר תיירות. אבל אני, בתור תושב – רוצה ארנונה נורמלית, אני רוצה רחובות נקיים, אני רוצה שירותים נורמליים. את זה לא קיבלתי בחמש השנים האחרונות. בניהול העיר, בפיתוח של העיר, בבנייה – ברקת נכשל… ניהול כושל של העירייה". אינני תושב ירושלים, ואין לי זכות הצבעה שם. אך מסתבר שהשבוע הזה הוא בחזקת "מציון תצא תורה".

בגלל שברקת לא הצליח לשרת את תושביו כראוי, ממשלת ישראל עלולה לשנות את הרכבה. זו המטרה של דרעי שמסייע למשה ליאון בכל כוחו. מה שחבר שלי כנראה לא מבין הוא שאולי ברקת לא הצליח לטאטא את הרחובות, אך ליאון עלול להחזיר את ירושלים לימי הולילנד העליזים, ואז לא רק הניהול היה כושל ולא רק הרחובות היו מלוכלכים. זה בא ביחד. בינתיים אותו אריה דרעי שכבר ישב בכלא על לקיחת שוחד, מרמה והפרת אמונים. זה האיש שמריץ את משה ליאון. ככה שלא רק שדרעי מקווה להשתמש בליאון על מנת לחזק את ליברמן ולחשק את נתניהו וכך להכניס את החרדים לממשלה(מישהו באמת מתגעגע אליהם שם?), הוא רוצה לתמוך בליאון כי הוא מזרחי. דרעי , שכהרגלו, אינו בוחל באמצעים מחזיר את השימוש הפסול בשד העדתי.

קצת על פרשת השבוע

כזכור, את פרשות השבוע אני מבקש לתקוף מזווית קצת אחרת, בניסיון למצוא מודל כלכלי-פוליטי שמותאם על פי שיטת התורה. הגם שלא ניתן להשליך תופעות חברתיות(כמו עבדות) מלפני שלושת אלפים שנה להיום, עדיין ראוי לנסות ולמצוא איזה מסר המסתתר בפסוקים.עד כה היה מוטיב של אחדות המסיימת בפיצול: ראשית היו אלו קין והבל, שנית היו אלו אנשי בבל. שלישית היו אלו אברהם ולוט, אך ראשון ראשון ואחרון אחרון.

הפרשה נפתחת עם אחת המצוות המאפיינות ביותר את אברהם: הכנסת אורחים. שלושה ימים לאחר שמל את עצמו, בעודו מתאושש מן הפציעה, הכתוב מספר על שלושה מלאכים שמגיעים לקרבת אוהלו של אברהם.

"וַיִּשָּׂא עֵינָיו, וַיַּרְא, וְהִנֵּה שְׁלֹשָׁה אֲנָשִׁים, נִצָּבִים עָלָיו; וַיַּרְא, וַיָּרָץ לִקְרָאתָם מִפֶּתַח הָאֹהֶל, וַיִּשְׁתַּחוּ, אָרְצָה. וַיֹּאמַר:  אֲדֹנָי, אִם-נָא מָצָאתִי חֵן בְּעֵינֶיךָ–אַל-נָא תַעֲבֹר, מֵעַל עַבְדֶּךָ.  יֻקַּח-נָא מְעַט-מַיִם, וְרַחֲצוּ רַגְלֵיכֶם; וְהִשָּׁעֲנוּ, תַּחַת הָעֵץ.  וְאֶקְחָה פַת-לֶחֶם וְסַעֲדוּ לִבְּכֶם, אַחַר תַּעֲבֹרוּ–כִּי-עַל-כֵּן עֲבַרְתֶּם, עַל-עַבְדְּכֶם; וַיֹּאמְרוּ, כֵּן תַּעֲשֶׂה כַּאֲשֶׁר דִּבַּרְתָּ.  וַיְמַהֵר אַבְרָהָם הָאֹהֱלָה, אֶל-שָׂרָה; וַיֹּאמֶר, מַהֲרִי שְׁלֹשׁ סְאִים קֶמַח סֹלֶת–לוּשִׁי, וַעֲשִׂי עֻגוֹת.  וְאֶל-הַבָּקָר, רָץ אַבְרָהָם; וַיִּקַּח בֶּן-בָּקָר רַךְ וָטוֹב, וַיִּתֵּן אֶל-הַנַּעַר, וַיְמַהֵר, לַעֲשׂוֹת אֹתוֹ.  וַיִּקַּח חֶמְאָה וְחָלָב, וּבֶן-הַבָּקָר אֲשֶׁר עָשָׂה, וַיִּתֵּן, לִפְנֵיהֶם; וְהוּא-עֹמֵד עֲלֵיהֶם תַּחַת הָעֵץ, וַיֹּאכֵלוּ(י"ח, ב-ח)".

מול יחסו הנלהב של אברהם לארח את האנשים הזרים הנגלים אליו, יש את לוט, או יותר נכון, את אנשי סדום:

" וַיָּבֹאוּ שְׁנֵי הַמַּלְאָכִים סְדֹמָה, בָּעֶרֶב, וְלוֹט, יֹשֵׁב בְּשַׁעַר-סְדֹם; וַיַּרְא-לוֹט וַיָּקָם לִקְרָאתָם, וַיִּשְׁתַּחוּ אַפַּיִם אָרְצָה.  וַיֹּאמֶר הִנֶּה נָּא-אֲדֹנַי, סוּרוּ נָא אֶל-בֵּית עַבְדְּכֶם וְלִינוּ וְרַחֲצוּ רַגְלֵיכֶם, וְהִשְׁכַּמְתֶּם, וַהֲלַכְתֶּם לְדַרְכְּכֶם; וַיֹּאמְרוּ לֹּא, כִּי בָרְחוֹב נָלִין.  וַיִּפְצַר-בָּם מְאֹד–וַיָּסֻרוּ אֵלָיו, וַיָּבֹאוּ אֶל-בֵּיתוֹ; וַיַּעַשׂ לָהֶם מִשְׁתֶּה, וּמַצּוֹת אָפָה וַיֹּאכֵלוּ.  טֶרֶם, יִשְׁכָּבוּ, וְאַנְשֵׁי הָעִיר אַנְשֵׁי סְדֹם נָסַבּוּ עַל-הַבַּיִת, מִנַּעַר וְעַד-זָקֵן:  כָּל-הָעָם, מִקָּצֶה.  וַיִּקְרְאוּ אֶל-לוֹט וַיֹּאמְרוּ לוֹ, אַיֵּה הָאֲנָשִׁים אֲשֶׁר-בָּאוּ אֵלֶיךָ הַלָּיְלָה; הוֹצִיאֵם אֵלֵינוּ, וְנֵדְעָה אֹתָם. וַיֵּצֵא אֲלֵהֶם לוֹט, הַפֶּתְחָה; וְהַדֶּלֶת, סָגַר אַחֲרָיו.  ז וַיֹּאמַר:  אַל-נָא אַחַי, תָּרֵעוּ.  ח הִנֵּה-נָא לִי שְׁתֵּי בָנוֹת, אֲשֶׁר לֹא-יָדְעוּ אִישׁ–אוֹצִיאָה-נָּא אֶתְהֶן אֲלֵיכֶם, וַעֲשׂוּ לָהֶן כַּטּוֹב בְּעֵינֵיכֶם; רַק לָאֲנָשִׁים הָאֵל, אַל-תַּעֲשׂוּ דָבָר, כִּי-עַל-כֵּן בָּאוּ, בְּצֵל קֹרָתִי.  וַיֹּאמְרוּ גֶּשׁ-הָלְאָה, וַיֹּאמְרוּ הָאֶחָד בָּא-לָגוּר וַיִּשְׁפֹּט שָׁפוֹט–עַתָּה, נָרַע לְךָ מֵהֶם; וַיִּפְצְרוּ בָאִישׁ בְּלוֹט מְאֹד, וַיִּגְּשׁוּ לִשְׁבֹּר הַדָּלֶת.  וַיִּשְׁלְחוּ הָאֲנָשִׁים אֶת-יָדָם, וַיָּבִיאוּ אֶת-לוֹט אֲלֵיהֶם הַבָּיְתָה; וְאֶת-הַדֶּלֶת, סָגָרוּ.  וְאֶת-הָאֲנָשִׁים אֲשֶׁר-פֶּתַח הַבַּיִת, הִכּוּ בַּסַּנְוֵרִים, מִקָּטֹן, וְעַד-גָּדוֹל; וַיִּלְאוּ, לִמְצֹא הַפָּתַח(י"ט, א'-י"א)."

אצל אברהם אנו רואים גילוי מוחלט של כבוד והערכה כלפי האורחים, שרה(שמקבלת את הבשורה על היריונה) מוכנה גם היא לארח את המלאכים, בלי שאלות ובלי היסוס. לוט גם הוא מארח את המלאכים כשהם מגיעים אליו, אך הסביבה שלו אינה כל כך מקבלת. הם חושקים במלאכים, והוא מקפיד כל כך על הכנסת האורחים שהוא מעדיף להציע להם את בנותיו שלו ובלבד שלא יפגעו בהם. בין הקטעים הללו מתפתחים דין ודברים בין אברהם לה', בו האחרון מודיע לעברי על כוונתו להשמיד את סדום ועמורה, "…וחטאתם כי כבדה מאוד"(י"ח, כ') הוא מסביר. אברהם מתווכח על גזירה זו. הוא טוען שבשם מיעוט האנשים הישרים יש לקיים את העיר. הדיון עובר בהדרגה מחמישים איש עד לעשרה, עד שאברהם נכנע. לוט ומשפחתו משוכנעים כי העולם שוב הגיע לקיצו, לאחר המבול, ובנותיו אותן הציע לבני העיר המושחתת משקות אותו לשוכרה בניסיון לקיים את המין האנושי.

הפיצול המאחד מגיע לנקודת שיא בסוף הפרשה, על הר המוריה –

"וְהָאֱלֹהִים, נִסָּה אֶת-אַבְרָהָם(כ"ב, א')",

זוהי עקידת יצחק. כאן, בניגוד לדין והדברים שבהם הביע התנגדות לאפשרות להשמדת עיר של רשעים, הוא מוכן לשחוט את בנו, את יחידו, את אשר אהב – את יצחק. הויכוח על הציווי מתרחש קודם, באופן מתון יותר, ומובא יותר במדרשים, אך מסתיים ב". וַיִּקַּח אֶת-הַמַּאֲכֶלֶת, לִשְׁחֹט, אֶת-בְּנוֹ".

 האם מוכנותו התמידית של אברהם לקיים את מצוות האל עוד רלוונטית לימינו? הכנסת אורחים היא דבר אחד, אך שחיטת הבן? העלאתו לעולה? לא נותר לי אלא לתהות האם יש דבר שבשבילו אנו מוכנים למות, להרוג או לחיות ככה?