קצת על הרבה – מוצ"ש לך לך

מה יש לאיילת שקד ללמוד מחנאן זועבי? מה צריכה להיות המסקנה שלנו מהפיגוע האחרון?
קצת על ערבים | קצת על ההרדה | קצת על פיגועי השבוע | קצת על צניעות |קצת על הרב עובדיה | קצת על יצחק רבין | קצת על 800,000 | קצת על פרגמטיזם | קצת על פרשת השבוע

קצת על המגזר הערבי

בתחילת השבוע התפרסם סקר של המכון לדמוקרטיה בישראל. אחת הסוגיות הטעונות ביותר בשיח הישראלי(הגם שהיא אינה מקבלת תמיד את הבמה הראויה) היא השסע הערבי-יהודי. בסקר הזה עולים נתונים רבים שמצביעים על מגמה מדאיגה. זו תופעה שנמשכת מאז קום המדינה, ולהחיל אותה על המגזר הערבי כולו תהיה הכללה גסה, אך בלית ברירה אין לי אלא להכליל. כמו לכל כישלון, גם לתופעה הזאת יש הרבה אבות, או לפחות שניים. הם ואנחנו.
הם, על כך שמעולם לא קיבלו באמת את מדינת ישראל כמדינה יהודית, ואנחנו שלא חשבנו על לשתף אותם באמת. אין פה חלום אוטופי על חיבור בין העמים, אלא על דו קיום והבנה והערכה שהמיעוט הערבי הוא כאן כדי להישאר. מבחינתנו להבין שהם יישארו בארץ ומבחינתם – שהם יישארו מיעוט.

פרסום המכון לדמקורטיה בישראל.
פרסום המכון לדמקורטיה בישראל.

אחת הטענות ששמעתי ואף הייתי משמיע בעבר כנגד הח"כים הערביים הייתה שהם דואגים לאינטרס הפלשתינאי יותר משהם דואגים למגזר שלהם, כך שבמקום לפתור את השסע בין יהודים וערבים הם מנציחים אותו. ובכן, איני יודע לגבי חשיבות העניין הפלשתינאי עבור המגזר הערבי, אך נראה כי הם מעריכים את נציגיהם יותר משאנו מעריכים את שלנו. אחוז גדול יותר של ערבים ביחס ליהודים מאמין בכך שנבחרי הציבור מונעים משליחות. כנראה שבכל זאת יש לאיילת שקד מה ללמוד מחנין זועבי(תרשים 15).
נקודה נוספת העולה מתוך הסקר היא שבניגוד לאמון שהם נותנים בחברי הכנסת שלהם, אין להם אמון כלל באף אחד ממוסדות המדינה. לא צה"ל, לא המשטרה, לא הממשלה, לא בית המשפט. אף אחד מהם לא מגיע אל מעל לחמישים אחוזי התמיכה. זה מצביע על ניתוק קשה שלהם מהמדינה(תרשים 19).
התופעות מוכרות – לצה"ל אי אפשר לגייס אותם מתוך הבנה שלא ריאלי שהם יטלו חלק בצבא שפועל נגד האינטרסים שלהם. המשטרה מבוהלת מאכיפת החוק בכפרים הערביים. הממשלה לא יודעת מה לעשות איתם וכמה באמת היא רוצה שהם יהיו חלק מהמדינה, וכל זה כמובן בלי להזכיר את העובדה שמעולם לא השתתפה מפלגה ערבית בקואליציה. לציבור הערבי מגיעות תשתיות כמו כל אזרח בישראל(מצד שני, בחלק מהמקומות אין אפליה, התשתיות פשוט גרועות). מגיע לו שיאכפו את החוק אצלו באופן שווה. מגיע לו לשלם מסים ולקבל עבורם את התמורה הבסיסית – שמירה על החיים ועל זכות הקניין, וחופש הפולחן והדת.
במושב החורף צפוי לעלות חוק "משאל עם" לדיונים בכנסת, ועל פי הנסקרים, הם לא היו רוצים לראות ערבים נוטלים חלק בדיון. החלטות הרות גורל בנוגע למדינת היהודים, כך נראה לפי הסקר(ואף יותר בשנים שעברו) – צריכות להתקבל רק על ידי יהודים(תרשים 39). איזה אדם יחוש קשור אם תמיד מוציאים אותו מן הכלל? והנה, הפלא ופלא, הערבים לא חשים קשורים למדינת ישראל או לבעיותיה(תרשים 55), ולא גאווה בהיותם ישראלים(59).
אז ברור שהערבים לא חשים רצויים פה, וכנראה שביותר ממובן אחד הם אכן לא רצויים כאן. אך נראה שפתרון שמתבקש מהמציאות הזאת – כמו טרנספר, אינו מתקבל על הדעת בקרב מרבית הישראלים. רעיון של עידוד הגירה מהארץ אינו מתקבל על רוב קטן של הישראלים.

קצת על קמפיין הירידה מהארץ

לפני שנה וחצי עשיתי עבודה אקדמית על סיקור פרשת "הדרת נשים". התיאוריה אותה בחנתי הייתה מסגור. מסגור הוא האופן בו התקשורת תוחמת את גבולות הסיקור – אלו דעות ייכנסו אליו, אילו לא, באיזה צבעים היא תשתמש על מנת להמחיש את אופי הסיקור. לפעמים היא תתן נקודת מבט אישית, סיפור, על מנת ליצור את האווירה המתאימה. זו הייתה ככל הנראה העבודה האקדמית הטובה ביותר שעשיתי. היא לימדה אותי הרבה על האופן בו תקשורת פועלת. אחד הדברים המעניינים יותר שגילינו במחקר היה שהסיקור החל שבועיים לפני שטניה רוזנבליט(כתבת, למי שלא זוכר) עלתה על אותו קו מאשדוד לירושלים. כלומר הייתה הכנה מקדימה לתחילת הקמפיין. אח"כ הגיע בליץ של פרסומים, כתבות וטורי דעה בנושא, סיפורים נוספים ועוד. הכל בחודש דצמבר של סוף שנת 2011. ואז, האדמה שקטה כבר שנתיים ימים. ההדרה, אגב, ככל הנראה נמשכת.
למה אני מספר את זה? כי בכלכליסט הופיעה כתבה על הדור האבוד. ואז התחילו בוואי נט טורי הדעה על אותו דור ה-Y, עם סיקורים, וראיונות פולו-אפ(כולל גם את הח"מ)בנושא. בראיון בוואי נט בו הופיעו לב סולודקין ומיכל מניין הבנתי לאן כל זה באמת מוביל. אחרי שמניין נשאה את דבריה המיואשים על כך שמעסיקים אינם נותנים הזדמנות ראויה לצעירים חסרי ניסיון(אגב, הטיעון היחיד שיעבוד הוא הוא שטיפוח צעירים ישתלם להם בעתיד, לא "מגיע לי") אטילה שומפלבי פנה אליה במבט נוגה, בעיניים מביעות הזדהות ושאל "לא חשבת על ירידה מהארץ?".
ואז החלו הכתבות על היורדים מהארץ. האמת היא שהם צודקים. לא קל פה, לא זול פה. אפילו יקר פה. אין פה דיור מפוקח, יש פה מיסוי גבוה, אין דירות חדשות וסלי המזון יקרים למדי, ויש אולי שיוסיפו שהנסיבות הפוליטיות מקשות עליהם להישאר כאן. כמה טבעי מצידו של שומפלבי לשאול את מיכל אם היא לא חשבה על הגירה החוצה. כמובן, גם תופעת 'בריחת המוחות' והזכייה של XXX בפרס הנובל לכימיה רק מעצים את הקושיה – פה לא היה לו סיכוי, ומשם הוא הביא את הנובל. הפתרון, כך ודאי, מוכרח להיות הגירה לחו"ל.
אלא שהנתונים היבשים מספרים שהתופעה היא כלל מערבית. כשמיכל כותבת טור שמדבר על כמה אמרו לה שהיא מוכשרת, וואי נט מפרסמים טור מספרד על ספרדי עם תואר שני שהוא עובד ניקיון. אצלנו, חוץ מהדוקטורים מרוסיה, ב"ה, אין כאלה. באמריקה צעירים עובדים במשרות חלקיות כי זה מה שהשוק יכול להציע. אבל למה לתת למציאות לבלבל אותם, אם פה קשה, צריך לרדת מהארץ. מסתבר, שאפילו זה כבר לא משתלם יותר.
קצת על הפיגועים השבוע
הסיקור על נועם גליק החל ב"ירי צלפים לעבר ילדה בת 9", מה שהזכיר מאוד את שלהבת פס, ונגמר ב"דקר אותה בחפץ חד וברח כששמע את קולות הירי מהבית". בלילה בין חמישי ושישי נחבט מפקד סיירת שלדג לשעבר וממייסדיה על ידי ערבים, באלות ובמחבטים. הפיגועים החדשים, כך מסתבר, הם אישיים יותר, קרובים יותר מהודקים יותר, עם דם חם. לא עוד פיצוצים(לא עלינו) באוטובוס, לא עוד מחבלים מתאבדים, וגם לא עוד בתוך הקו הירוק. רק מחוצה לו. שימו לב, זה הכיוון, זו הדרך. ככה יוצרים אט אט את הסימון הטריטוריאלי. זה עבד בלבנון, זה עבד בעזה. עם השיטה הזו יוצרים את המחשבה שכל זה קורה לנו אי שם מעבר להרי החושך, ואם לא נהיה שם – זה לא יקרה.

קצת על צניעות

לפני מאה שנה התפללו גברים ונשים ביחד בכותל המערבי, ללא הפרדות וללא מחיצות, גברים ונשים. חרדיים וחרדיות – זה לצד זה. כיום הכותל מחולק לשלושה חלקים: גברים, נשים, ו"עזרת ישראל" – המקום היחיד בעיר העתיקה בו יכולים להתפלל גברים ונשים יחד, אפילו בערבוב.
אפשר לשאול מה השתנה במאה השנים האחרונות, מאז אותו סרטון שצולם ברחבת הכותל. למה הקצינו כל כך החרדיים והדתיים בעיסוק האובססיבי כמעט בנוגע לצניעות. זה מתבטא ביחס של קצינים דתיים כלפי שירת נשים. זה מתבטא בהדרת הנשים אל אחורי האוטובוס. זה מתבטא באולפנות ובסמינרים כשהמורות בודקות כמה נמוך מגיעה החצאית, כמה היא עוברת את הברך או את הקרסול. זה מתבטא בהפרדה ההולכת וגוברת בקרב תנועות הנוער הדתיות.
אך האם באמת היה פה שינוי? הכותל בשנת 1918(השנה בה צולם הסרטון), לא היה בידינו. הדבר היחיד שאפשר ללמוד ממנו הוא כמה המגזר החרדי קשוב ל"דינא דמלכותא דינא", שכן הוא לא ניסה להקים מחיצות אלא התחשב בנסיבות. הגברים והנשים מתפללים זה לצד זה, ברחבה קטנה וצרה, אך לא זה עם זה. ברור לכל שזה מצב "בדיעבד". יש עוד דברים שהיום אנחנו רואים בכל בית כנסת – ארונות, שולחנות. הדבר היחיד שנשמר אז ועד היום הוא אותה הצניעות, שגורמת לגברים ולנשים לקבוע את האופן בו יחולק הכותל גם כיום: גברים משמאל, נשים מימין.
אבל הציבור הדתי והחרדי הוא לא היחיד שהקצין במאה השנים האחרונות. די להסתכל בגיבורות התרבות המערבית, ולראות שהמטוטלת הגבירה קצב גם שם. "בריטני ספירס בקליפ פרובוקוטיבי", "מיילי סיירוס שוב הצטלמה בעירום", "ריהאנה שוב מצליחה להפתיע". כמו שאפשר ללעוג או לקצוף בציבורים השמרניים על כך שהם דורשים לכסות עוד טפח, בגיל צעיר עוד יותר, כך גם אפשר לנזוף בציבור החילוני שמלמד את בנותיו מגיל קטן שחשוף זה תמיד יותר טוב. כך שאם הציבור השמרני יותר הולך ומכסה, הציבור המתריני יותר הולך וחושף. ההקצנה פועלת לשני הכיוונים, כשכל אחד רוצה שהשני ישמר את הסטטוס קוו, בעוד הוא יעשה ככל העולה על רוחו. אלו מתפלצים על האיסורים של אלו ואלו מתפלצים על ההיתרים של אלו.
שני הציבורים לוקים בבעיה קשה, כי אחד מדיר נשים והשני מחפיץ אותן. כולם גדלים עם מסר מוטעה על מיניות. אלו לא רואים נשים וכשהם מגיעים לגיל בו הם אמורים להתחתן הם פשוט לא יודעים איך לדבר עם בנות המין השני, ובגלל האובססיה לכיסוי ולהצנעה של הגוף נוצרת בקרב נערים ונערות בושה בגוף שלהם ובצרכים שלו. הם חשים בהמיים במקרה הטוב, ובושה קשה בגוף שלהם במקרה הרע.
ואלו הפכו את הנשים לאובייקט מיני ואינם מסוגלים להגיע לשלב בו הם מסתפקים בבחורה אחת. יש הרבה דגים בים. לפני שנערה עוד משלימה עם השינויים העצומים שהגוף שלה עובר, היא כבר נדרשת להציג אותו באופן שאמור לחשוף אותו, עוד לפני שהשלימה איתו. ועל מהפכת האינטרנט אין מה לדבר, היא תפסה, ככל הנראה את כולם לא מוכנים. הכל זמין, הכל קל, הכל נגיש. אפילו עשו על זה סרט(דון ג'ון – ע"ל).
כיום המטוטלת נעה באופן חזק לשני הכיוונים, כשהבטן של שני הצדדים איש על רעהו מתנפחת. אלו ידברו על ההתחרדות, על הדרת נשים ועל אובדן המתינות מפסקי ההלכה, ואלו ידברו על התמערבות, על פריצות ועל אובדן הצניעות הבסיסית. האמת העצובה היא שכנראה ששניהם צודקים.

קצת על הרב עובדיה

עצב פתאום נופל עליך. בלי התראה מוקדמת, בלי הבנה. קצת כמו הקטע הזה בסרטי אימה שאתה יודע שעוד שנייה יקפיצו אותך, ואז זה קורה, ואתה עדיין קופץ. הרי אנחנו בהתראת הודעת פטירה כבר חודש. בכל זאת, לא מדובר באדם צעיר. התחושה הזאת שאור גדול נגוז מן העולם, השמש עוד שם, היום עדיין יפה, אבל זה נראה כאילו משהו מאפיל. לא ליקוי חמה, אפילו לא ערפל. האור הפך מעומעם. השמש מאירה קצת בחולשה.
ומעיינות נובעות פחות, הקצב הופך איטי יותר. קשה יותר לרוץ, כבד יותר ללכת, ויש חוסר מנוחה שלא מאפשר לשבת. הדמעות מבצבצות ככה, לאט לאט. מרגיש אותן עמוק בתוך העיניים, מסרבות לצאת, מסרבות לרדת. לא עליו, לא עלינו. כי לא הייתי מאוהביו, לא הייתי מאנשי שלומו. אבל עדיין, איכשהו, כואב לי עליו יותר משכאב לי בלכתם של נפילים אחרים. למה?
אולי אני יותר מחובר לפתע, אולי ההשפעה שלו הייתה גדולה יותר. לא עליי, לא על חיי, אלא על כולם. על כולנו. ואולי זה בגלל שהייתי בשיעור שלו. זו הייתה תקופה מאוד אחרת עבורי, משהו כמו לפני שלוש שנים, הייתי בצבא, כבר אחרי שהתחלתי את מסע החזרה בתשובה(לא שכזה חזרתי בשאלה, אבל נו שוין). בתחילת התהליך הייתי מבקר בישיבת ההסדר "אש התורה" בעיר העתיקה, עד שזו עברה לת"א ואני חשתי מעט בודד בתהליך. ניצלתי את הצעת הצבא לצאת לימי עיון תורניים, בתקווה להיכנס טוב יותר אל אווירת הימים הנוראים.
היה שם שיעור שעד היום אני נאחז במה שלמדתי בו על מנת להסביר את חשיבות התפילה, ואת הערך שלה. באותו שיעור גם הבנתי כמה הפיתוחים הטכנולוגיים יכולים לסייע לנו להבין תהליכים אלוקיים גדולים יותר. כששמעתי שהרב עובדיה מגיע, קיוויתי מאד לקחת גם ממנו איזשהו מסר למסע הארוך. השיעור איתו החל, ואחרי שלוש דקות הבנתי שאני בבעיה. לא הבנתי מילה ממה שהוא אומר. כלום. נבוכתי מעצמי, מהסיטואציה ובעיקר מאוכזב, אני נושא עד היום את התחושה הזאת – שאני מעריך מאד את הרב עובדיה, מכיר בגדולתו, אך לא מבין אותו ואת דרכו.
ופתאום אני מבין שהעצב הוא אולי על הפספוס. לא על אותו יום ועל אותו שיעור, אלא על העובדה שעוד נפיל חמק נפטר מן העולם, ואני לא הייתי שם כדי לזכות במעט מן אורו. גדול הדור, ואני לא השתתפתי בתהליך הזה של הדור, לא נכנסתי תחת צלו או קורתו.

קצת על רבין

אני זוכר את הערב הזה. הייתי בן חמש, אני חושב. מוצאי שבת כלשהי. הטלוויזיה הייתה דלוקה, וכל מה שהראו זה איזו עצרת, או הפגנה. עד אז כבר ידעתי מהן הפגנות, וידעתי מתי הן של הטובים ומתי הן של הרעים. זו הייתה הפגנה של הרעים. על המסך היה מספר גבוה של אנשים שהגיעו. היו שירים ומנגינות, קריאות עידוד ותמיכה וכמובן נאומים. ואז בשלב מסוים פניתי להורים שלי, באנגלית: "הם אומרים שמישהו ירה ברבין".
זה היה מוזר לראות מבוגרים בוכים על מישהו שלא הכירו אישית, או נערים וילדים יוצאים להדליק נרות, או לראות איך ציבור מנסה להחיל את העובדה שמיוצאי חלציו יצאה העגלה הזו(ואני לא מתייחס לקונספירציות שטוענות שיגאל עמיר לא ירה ברבין, כשהוא נשא את העונש ולקח אחריות על מעשיו זה כאילו הוא ירה בו בעצמו). אבל האמת היא שכבר שמונה עשרה שנה, התאריך הזה הפך להיות יום הציון להתפרקותו של מחנה השלום, בעיקר במובן הפוליטי שלו.

קצת על שמונה מאות אלף

שמונה מאות אלף. גברים, נשים, זקנים וצעירים מכל רחבי הארץ התנקזו אל עיר הבירה על מנת ליטול חלק במסע האחרון של מרן לבית יוסף. הם הגיעו לשם לא רק בשביל אותו "חסד של אמת", אלא גם בשבילם. כי משהו פנימי קרא להם ואמר: "אני מוכרח להיות שם". הם נסעו במשך שעות, עברו כבישים חסומים, נתיבים פקוקים, רחובות עמוסים – רק כדי להיות שם. לא בטוח שהם שמעו את ההספדים, יכול להיות שהם רק ראו גל עצום של אנשים. כנראה שהיה שם דחוק, או צפוף. אבל הם היו מוכרחים להיות שם. קול פנימי חייב אותם לומר "אני אגיע לשם, ויהי מה".
נכון להיום, מדינת ישראל מונה שמונה מיליון איש. עשירית מתוכם היו במסע הלוויה הגדול ביותר בתולדות מדינת ישראל, אולי אפילו בתולדות עם ישראל. הצונאמי האנושי הזה מורכב מכל עדת בני ישראל. אשכנזים וכמובן ספרדים. חילונים, דתיים, וכמובן גם חרדים. אין איש שהחדשה לא השפיעה עליו בצורה כלשהי. היו שדרשו להזכיר את האמירות הקשות של הרב עובדיה דווקא כעת, בעת שנהוג להסות מדברי גנאי במת. גם הם שמעו איזה קול פנימי שקורא להם לומר את האמת על מרן.
והיו את אלו שזכרו את המילים הקשות ששמעו ממנו, את קריאות הגנאי, את המנהגים הסוררים והעדיפו ליום אחד לשתוק. קול פנימי אמר להם שזה לא בסדר לרדות באדם שנפטר מן העולם. ולו ליום אחד, או אולי מהיום הזה, נזכור לו רק את הטוב וננסה לשכוח מהרע. ננסה לזכור את אותם שמונה מאות אלף שהיה חשוב להם מספיק להגיע, אלו שדומים לכל אחד ואחת מאיתנו ונראה עד כמה הוא השפיע.
כולנו היינו שם ביום הזה. זה תפס אותנו בצורה כזאת, או אחרת. "הרב עובדיה הלך לעולמו", הכותרת אמרה. ולפתע, משהו השתנה. יצתה בת קול ואמרה "לך לך", במובן כזה או אחר. והנה, שמונה מאות אלף איש הלכו, נסעו, רכבו, עשו כל מה שאפשר כדי ללוות את מרן. "ממולדתך, מארצך ומבית אביך", עזבו את הכל. סידורים, עבודה, טיפולים, את הכל הותירו מאחוריהם. את הילדים הביאו איתם, שיחזו גם במראה

וזה רק חלק קטן ממי שהיה
וזה רק חלק קטן ממי שהיה

הגדול הזה. "אל הארץ אשר אראך", או כפי ששאלו בניו של הרב עובדיה: "מי ינהיג אותנו?". הרי ברור שאברהם תוהה לעצמו בעת הציווי שהוא מקבל מה' לאיזו ארץ הוא שולח אותי. הוא אמנם הולך, אבל הוא אינו יודע לאן. ההמון שהגיע להלוויה של הרב עובדיה יודע איפה הוא נמצא, הוא יודע מאין בא, אך הוא אינו יודע מה ילד יום. מי ימלא את החלל?
שמונה מאות אלף איש יצאו מהבית, עלו על הדרך כדי לחזור אליה כמה שעות מאוחר יותר. העומסים, פקקי התנועה שוב שם. המשטרה מזרימה את התנועה הנה והנה, ואתה רואה שמשהו בפנים של אנשים השתנה. יש חוט בלתי נראה שמחבר בין כולם. זו לא עצבות, זה משהו בלתי מוסבר שרק ניתן להרגיש אותו. ואותו צונאמי אנושי מתפורר לרסיסים קטנים, ניצוצות של מרן.
הם לא עשו את כל המסע הזה כדי לחזור בידיים ריקות, אך גם לא עם בשורה גדולה. לפעמים, כשנפרדים מבן אדם שחשוב לנו בחיים שלנו, אנחנו מנסים למלא את החלל שלו עם אנשים אחרים. בזוגיות התופעה נקראת ריבאונד, אבל ידוע שפתאום אנחנו עושים אלף דברים שלא עשינו קודם, ומתחברים מחדש אל כל האנשים שזנחנו לטובת הזוגיות. אז אולי כל אחד ואחת מאותם שמונה מאות אלף ניסה, ולו לערב אחד למצוא תחליף לרב עובדיה, להשפעה שלו, וגילה ששמונה מאות אלף אנשים נוספים מנסים למלא את אותו החלל בדיוק. החלל שרק שמונה מאות אלף איש יכולים למלא.

קצת על פרמטיזם

"איזה אומץ!”, היא החמיאה לי. "בחיים לא הייתי מסוגלת לעמוד ככה ופשוט לדבר מול כולם." גילתה. "למה לא?" שאלתי. "זה ככה מאז שאני קטנה. הקול שלי שקט, ואני מפחדת לדבר מול קהל. אני מפחדת לעשות הכל מול קהל.". השאלה היחידה שנותרה בפי הייתה שוב – "למה?". "ובכן, זה התחיל כשהייתי קטנה אני חושבת. אהבתי לשיר, אני עדיין אוהבת לשיר. אני חושבת שאני אפילו די טובה בזה.". "וואו," אמרתי, "אפשר לשמוע?". היא הסמיקה, חייכה, והנידה את ראשה בשלילה. "תמיד הייתי שרה בבית, בקולי קולות. התגובות מהמשפחה לא היו הכי חיוביות, ועם השנים הפסקתי.".
אתם יודעים מה משותף להיטלר, לסטאלין, מאו צה טונג, מילושביץ', סדאם חוסיין בשאר אל אסאד והמשפחה של הבחורה הזאת? כולם פשעו פשע נגד האנושות. קצת קיצוני תאמרו, הרי המשפחה שלה לא הרגה אותה. אולי אפילו גאלה אותה מחיי אמן מיוסרים, של חוסר הצלחה, אכזבות ושל קריירה כושלת. "כל המציל אדם, כאילו הציל עולם ומלואו" אמרו חז"ל, ובעיניי לגרום למישהו להפסיק להיות חלק מעצמו כמוהו כמו גדיעת עולם ומלואו. אמנם נכון, אין דם, ואין כאב פיזי, אך יש כריתה של כח נפש.
הרי מה קרה לאותה בחורה? הקול שלה נידם. במקום לתת ביטוי לדעותיה, לחפצי ליבה, גרמה לה משפחתה שלה לחוש כי מוטב שתשתוק. "תהיי יפה ותשתקי," למשל, זו אמירה דורסנית שמייצגת את זילות האדם במובן הפשוט ביותר. מסובייקט הוא הופך לאובייקט. חפץ. והקול שלו לא נשמע.
אחד העוולות הגדולות שמקיימת האנושות הוא הפרגמטיזם. אין כאן פתח להטפה לפונדמנטליזם, על אף שבכל הקשור לכוחות נפש אין טוב ממנו, אלא שרבים מאיתנו הולכים כצאן לטבח, מחפשים עבודה שתעשה לנו טוב רק במקום אחד: בחשבון הבנק. זו יכולה להיות עבודה פקידותית, זו יכולה להיות עבודה בתחום ההיי טק. בל נחשוב אפילו על מדעי הרוח כמקצוע, על אמנות, על שירה, על משחק, על כל מה שלא יניב לנו רווח כספי.
וכך, במירב הפרגמטיזם, במקום לנסות, להתאמץ , לעשות את הדרך הקשה בדרך להגשמת החלום שלנו, אנחנו גודעים אותו כי אנחנו חוששים שלא יהיה לנו די כסף בבנק. בשם ההווה שלנו אנו מקריבים את העתיד של עצמנו. האם עבודה משרדית תספק אדם שטבעו הוא אתלטי? האם הוראה תספק אדם שמתיימר להיות פילוסוף? האם רקדן יוכל להיות מאבטח? כן, קצת. יש לנו הרי יותר מכוח נפש אחד, יש לנו אפשרות למלא את החלל שלנו על ידי סיפוק כישרונות אחרים, אך בטווח הארוך, אושר לא יבוא מזה. הישרדות כן, חיים פחות.
הפשע של הפרגמטיזם הוא שהוא אינו מותיר לנו ברירה אלא לקבל החלטה מושכלת. הרי גם ככה דרוש אומץ רב על מנת לצלול אל תוך הכישרון שלך, לחיות רק עליו. החשש ליפול בגללו הוא אקוטי, משום שמשמעותה של הנפילה היא קריסה מוחלטת של עצמנו. השיקול המידי, שמערבב בין הצורך לחיות היום, ולברוח מעצמנו תוך כדי, עלול לפגוע בנו בהמשך. אולי זה יקרה במשבר אמצע החיים, עם השאלה האלמותית "מה אם" דברים היו קורים אחרת, מוודא שמתישהו השאלה הזאת תעלה.

פקק תנועה, בדרך לשום מקום
פקק תנועה, בדרך לשום מקום

זה יקרה ביום אחד, כשתאחר לעבודה, תהיה תקוע בפקק אינסופי ותשאל את עצמך: "בשביל מה כל זה היה שווה?". או אולי בתור בסופר, כשאת עורכת את הקנייה השבועית של המצרכים לבית. או אולי הבחורה מלמעלה תחשוב את זה כשהיא תופיע מול קהל שלם ותשאל "איך חשבתי לוותר על זה?", אחרי שהופיעה מול עשרים אנשים, בבר חשוך באמצע פתח תקווה. אולי זה יקרה כשאקרא את הטור שלי במוסף שבת של אחד העיתונים הגדולים בארץ ואומר לעצמי – זה היה שווה כל רגע.

קצת על פרשת השבוע

כזכור, את פרשות השבוע אני מבקש לתקוף מזווית קצת אחרת, בניסיון למצוא מודל כלכלי-פוליטי שמותאם על פי שיטת התורה. הגם שלא ניתן להשליך תופעות חברתיות(כמו עבדות) מלפני שלושת אלפים שנה להיום, עדיין ראוי לנסות ולמצוא איזה מסר המסתתר בפסוקים.
רואה אני כי ישנו מוטיב חוזר בחלק זה של הפוסט. מתחילים באחדות ומסיימים בהפרדת כוחות. ראשית היו אלו קין והבל, שנית היו אלו אנשי בבל וכעת – אברהם ולוט. שוויון, כך מסתבר, איננו אפשרי כלל.
אחרי שאברהם ושרי אשתו הולכים בלכתם אל ארץ כנען, מקניהם של בן דודו לוט ושלו הופכים לגדולים מדי ויוצרים סכסוכים בין הרועים של זה והרועים של זה. על כן, מציע אברהם ללוט "אַל-נָא תְהִי מְרִיבָה בֵּינִי וּבֵינֶךָ, וּבֵין רֹעַי, וּבֵין רֹעֶיךָ: כִּי-אֲנָשִׁים אַחִים, אֲנָחְנוּ. הֲלֹא כָל-הָאָרֶץ לְפָנֶיךָ, הִפָּרֶד נָא מֵעָלָי: אִם-הַשְּׂמֹאל וְאֵימִנָה, וְאִם-הַיָּמִין וְאַשְׂמְאִילָה"(י"ג, ח'-ט'). התחרות שפוגעת בשני הצדדים גורמת לפגיעה משמעותית זה בזה, ואני טוען כי לא מדובר רק בפגיעה של משאבים בלבד, אלא פגיעה של ממש, כזו שדורשת הפרדת כוחות לטובת כולם.

מודעות פרסומת

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s