קצת על הרבה מוצ"ש נח

המאמר ש"וואלה!" לא רצו שתקראו, למה לעולם לא אהיה דתי מסמס ואת איזה רוביקון חצה נתניהו?

קצת על דתיים מסמסים | קצת על קופיקס | קצת על נתניהו | קצת על היורדים | הרבה על הגיור | קצת על פדופיליה פוליטית | קצת על הימין הקיצוני | קצת על פרשת השבוע

קצת על דתיים מסמסים

ערב שבת, לבד אצל ההורים. כבר מאז התיכון מרבית החברים שלי לא היו מהישוב. ירושלים, בית יתיר, גוש עציון, צפת, לא הרבה מקרית ארבע. העין נמשכת למכשיר שאני רואה כנראה יותר מכל במהלך השבוע. הוא איתי כשאני מתעורר, כשאני הולך לישון. זה כנראה לא בריא, אבל ככה זה. המחשבה חולפת בראש. 'אולי במקום להעביר את השבת בשינה ובקריאת ספרים תעביר אותה בסבבה?' קול קטן ומציק אומר לי בראש. הרי מהותה של השבת היא להתענג בה, לא לחיות בין גדר לגדר, בין חומות בצורות שמונעות חיים.

ואז אני עוצר, וממשיך הלאה. כי אני יודע שגם ביום בו ימצאו או ימציאו מכשיר סלולרי שהפעלתו אינה כרוכה בחילול שבת אני אסרב לגעת בו. למה? כי למרות ההנאה המיידית, וההערכה שיש לי כלפי המהפכה התעשייתית, אנחנו צריכים לשמור חלק מעצמנו לעצמנו. בסרט "ג'ובס", אשטון קוצ'ר אומר בשם מייסד אפל שהמחשב צריך להיות מעין חוט מאריך של האדם, שיעשה עבורו מה שהוא אינו יכול. הסמארטפון בהחלט עונה על הצורך האנושי להגיע למקומות שאנחנו לא יכולים. דוגמא פשוטה היא דווקא השימוש הראשוני של המכשיר, הניוד שלו, והאפשרות לשוחח עם אדם שנמצא במרחק עצום ממך.

בעצירה הזו, אני מקבל את ההבנה שלא הכל אפשרי. שפעם בשבוע אני מוותר על האאוטסורסינג, זה רק אני, ומה שעיניי, רגליי וידיי משיגות, הן כל מה שאפשרי עבורי. אין לי את האפשרות ליצור משהו חדש, אין לי אפשרות לברוא. ואם אני נח עם אלוקים, אזי הוא משתתף איתי ביצירה שלי. זכור את יום השבת לקדשו, הוא ציווי שנועד להזכיר לנו את מעשה בראשית. בעיניי ההגבלה המודעת הזו מזכירה לא את מעשה בראשית אלא את העובדה שאנו איננו אלוקים. בקבלה מסופר על מעשה בראשית, כי אלוקים היה בעצם הכל, ועל מנת לברוא את העולם, הוא נדרש לצמצם את עצמו. מושג הצמצום אינו חד סטרי. בעולם שיצר הקב"ה, הוא אינו מתגלה, ועל מנת שיעשה כן, האדם הוא זה שנדרש לצמצם מעצמו.

קצת על קופיקס

גאון. פשוט גאון אבי כץ,  מייסד קופיקס. בעזרת קמפיין מתוחכם, אגרסיבי, שפונה בדיוק אל צרכי השוק הוא הצליח לייצר סביבו הייפ מדהים ולסחוף אחריו רשתות נוספות, אפילו כאלה שאינן בתל אביב. והשאלה המשמעותית כאן האם הוא באמת יצליח לשרוד? האם התכנית הגרנדיוזית שלו לפתוח 300 סניפים בשלוש השנים הקרובות היא ריאלית? שיטת 'הכל בחמישה שקלים' נראית די מבטיחה ומוצלחת לפתיחה ראשונית, ונראה כי היא עובדת. אך מחיר הוא לא הדבר היחיד שמושך אנשים. גם השם, איכות המוצרים, הגודל שלהם והשירות.

אז כן, בימים בהם התודעה הכלכלית שלנו התגברה ועלתה, השיח על יוקר המחייה מלווה אותנו למעלה משנתיים, ופתרונות כרגע אין. והנה, בא אדם שנותן אפשרות חדשה, אחרת. כזו שגם בוודאי תשתלם לו לכל הפחות בטווח הקצר. המחירים שלו שוברי שוק, ומחייבים את כלל השחקנים בשוק בתי הקפה ובכלל רשתות הנוחיות להיערך בהתאם. הרווח הראשוני משתלם ולו משום שכמות הלקוחות מפצה על הפחתת הרווח היזומה שלו, אבל מה יקרה בהמשך, כשרשתות גדולות יורידו מחירים ולו באופן זמני? איזה יתרון יהיה לו אז? או במקרה קיצוני יותר, למה שרשת גדולה לא תנסה לרכוש אותו?

אגב, אחת ההרצאות הטובות באתר TED, טוען סימון סינק כי אנשים אינם מונעים לפעולה בזכות מוצר טוב, או בגלל מגוון התפריטים אלא בגלל הרעיון העומד מאחוריהם, וזהו הרעיון העומד מאחורי קופיקס, לפי אבי כץ, מייסד הרשת:

"הכל התחיל כשבאחת מנסיעותיי בארץ, נכנסתי אני ונוסע נוסף שהיה עימי לחנות שירות באחת מתחנות הדלק. לקחתי עימי 50 ₪ מהאוטו, אני הזמנתי קפה וסנדוויץ והוא הזמין קפה קר וחבילת מסטיקים, התשלום יצא מעל 50 ₪, מה שהצריך ממני לחזור לאוטו ולהביא עוד כסף. באותו רגע חשבתי לעצמי, למה קפה וסנדוויץ צריך לעלות כל כך הרבה כסף? אדם שנמצא הרבה בכבישים ורוצה לשתות יותר מקפה אחד ביום ולאכול משהו קטן, הוא צריך להוציא 2500 ₪ בחודש, והרבה פעמים הבחירה שהוא בוחר היא לא לשתות או לא לאכול"

קצת על נתניהו

השבוע, כך נראה, בנימין נתניהו חצה את הרוביקון. לא, לא עם הפלשתינאים. אלא מול האיראנים. מהזמן בו הוא ניסה להסביר לעולם למה איראן היא הבעיה של כולם ולא רק שלנו, העולם, כך נראה, הבהיר לו למה בכל זאת הבעיה האיראנית היא הבעיה שלנו. "אם ישראל תישאר לבד", הוא אמר, "היא תישאר לבד, בידיעה שכך תציל רבים נוספים". אחרי שנים רבות בהן הוא נוהג באסטרטגיה שדורשת מהעולם להתמודד עם המשוגע התורן, נראה כי רה"מ בחר להיות המשוגע התורן.

אחרי הנאום שלו מעל בימת עצרת האו"ם, הוא החל במסע הסברה עולמי שמסביר למה חשוב לעצור את הגרעין האיראני, או אולי מסביר מראש מדוע ישראל תתקוף את האיראנים אם תיוותר לבדה. מהאיש שניסה להסביר למה "אם זה נראה כמו ברווז, מדבר כמו ברווז, זה ברווז, ברווז גרעיני" (נתניהו, נאום בעצרת AIPAC 2011), מסר כמו "אנחנו נטפל בזה" מאותת על שינוי ממשי. נראה כי נתניהו מוכן לקחת חזרה את גורל העם היהודי במושכותיו, במקום לדרוש מהעולם שיגן עלינו.

הפעם, במקום להביא איור שמדגים מהו הקו האדום שיש להציג לאיראנים, הוא בא להציג לעולם מראה. הוא עשה זאת כבר בנאומו על "תאטרון האבסורד" שנקרא האו"ם, אך כעת הוא בא רק עם ציטוטים רבים מכתביו של רוחאני. אי התקיפה המערבית על סוריה שהשתמשה ככל הנראה בנשק כימי אינו מבשר טובות לנתניהו, כי שוב העולם המערבי מתגלה כמשענת קנה קצוץ למדי. חמינאי יודע את זה. רוחאני יודע את זה. זה משאיר את נתניהו להתגושש בזירה לבד עם רוחאני. לכן הוא פונה אל העם האיראני מעל לראש נשיא פרס.

קצת על היורדים החדשים

זה קורה במשפחות הכי טובות. יוצאים לחו"ל לתקופה קצרה, שהולכת ומתארכת. חלקם פשוט התייאשו מהאפשרות למצוא עבודה בארץ ובוחרים להגר החוצה, לחו"ל. יש מקומות שיותר זול בהם, מקומות שהמשכורת מתגמלת יותר, וכאן בארץ תמיד קשה יותר. קשה יותר לקנות דירה, קשה יותר לגמור את החודש, קשה יותר להרוויח. 

שם, בין אם זה באירופה או באמריקה, אפשר לעשות לביתך. אפשר לעשות בית, או לקנות אחד. אפשר לקנות אוכל עם מחיר שנראה שהוא בפרופורציה לעלות הייצור שלו, לא צריך לשרת את המדינה, אפשר לחיות פשוט בשביל עצמך. אפשר לומר, כפי שכתב שר האוצר, שהגדיר את עצמו כ"חסר סבלנות לאנשים שמוכנים לזרוק לפח את הארץ היחידה שיש ליהודים כי בברלין נוח יותר". אך האם מדובר בחוסר ציונות? אני טוען שכרגע, זה לא משנה, בייחוד לאור הנתונים שמוכיחים כי הירידה מישראל בירידה.

כרגע, יש קהילות יהודיות בארה"ב ובאירופה שעוברות תהליכים עצמאיים, שונים ומנותקים מישראל. סקר עומק של מכון PEW  בנוגע ליהודי ארה"ב מציג תמונה מדאיגה מאוד. 58% מהיהודים מתבוללים, מרבית היהודים הגדירו כי הסממן היהודי הגדול ביותר הוא זיכרון השואה ורק 32% מהמשיבים ביססו את יהדותם על מסורת ישראל.

הישראלים שירדו לשם, לא שונים בהרבה. אדרבא, מסתבר שהם מנותקים גם מהישראליות וגם מהקהילות היהודיות שם. התהליך שעובר על יהדות אמריקה, מחלחל גם לישראלים האמריקאים, וסביר להניח כי גם האירו-ישראלים מהווים תופעה דומה. התבוללות, ניתוק מהישראליות ושמירה על הפולקלור היהודי, שכולל את סדר פסח(שנשמר באדיקות רבה בקרב יהודים), ועל ברית מילה.

אלא שיש בעיה עם ברית המילה, מסתבר. המועצה האירופית, שחברותיה בשנים האחרונות אט אט נוגסות בעברן החשוך, מעודדת את שיבתן של גזירות השמד, בייחוד לאור החלטתה החדשה לאסור את בריתות המילה על יהודים בטענה ה'הומנית' כי מדובר בפגיעה בזכות התינוק לשלמות גופנית (ונתעלם לרגע מהטענה היהודית כי דווקא ברית המילה היא שמשלימה את הגוף – ע"ל).

משובן של גזירות השמד שרווחות כיום באירופה – גם בפולין בה ניסו לבטל את היתרי הכשרות לא מזמן וגם בגרמניה בה בית המשפט אסר על קיום ברית מילה, יהודי אירופה צריכים ללמוד כי היבשת הישנה מפתחת אי סובלנות הולכת וגוברת כלפי זרים, וכמו תמיד – הם יהיו הראשונים בתור. הקישור האינטואיטיבי שעשה לפיד בין הזיכרון המשפחתי שלו מאירופה ובין ירידת הישראלים הוא לא רק וותרנות על החלום הציוני הנכסף או חולשת דעת כלשהי, אלא קריאה לישראלים שלא לרדת אל המקום שהיה לפתח הגהנום עבור יהודים רבים, ועלול לשוב להיות כזה בעתיד.

הרבה על מבחני הגיור

האם המדד ליהדות נקבע על פי הידע?

יקי אדמקר, כתב וואלה! חשף את השאלות הקשות שניצב לפניהם כל מתגייר. "שאלות קשות, אפילו מכשילות", הוא פוסק. אך הוא לא יודע לומר כמה באמת גרים נשאלים את השאלות הללו, או למה זה חשוב. במהלך השאלות הפרונטליות שהוא עורך עם מספר חובשי כיפה, הוא שואל אדם מבוגר כמה הוא מכיר את י"ג עיקרי אמונה. "צריך לשיר את יגדל אלוקים חי כדי להיזכר" הוא משיב לו. כן, זה קשה ברמת הידע. אך מהו גיור בעצם, אם לא הבנה של עיקרי האמונה של היהדות? במקום לנסות לתפוס את בית הדין על קוצו של יוד ולתהות למה דווקא עיקרי האמונה של הרמב"ם נבחרו ולא עיקרים אחרים, הוא פשוט פוטר את הגרים בטענה שהשאלות האלו הן "אפילו מכשילות".

בראיון נוסף עם בחור צעיר(גילוי נאות: שכן שלי) הוא שואל אותו מה ההבדל בין אב מלאכה לתולדה, ואני יודע שגם אני לא הייתי יודע. אני גם יודע שדייני הגיור לא שואלים את זה. אדמקר לא בודק עם הגרים מה שואלים ומה לא, הוא רק קיבל דף הכנה שמחולק למתגיירים בניסיון להכין אותם למקרה הגרוע מכל. אז הוא עובר הלאה "מה זה עירוב תבשילין?" הוא שואל, וליסתו של השכן נופלת בתדהמה. אין לו מושג, ואין סיבה שיהיה לו מושג. אבל גר זה סיפור אחר. כי גר חי לבד, כי גר מבשל עבור עצמו. עירוב תבשילין, למקרה שאדמקר לא יודע, הוא תהליך שמאפשר ליהודי לבשל ביום טוב לקראת השבת. אבל יש דף "שאלות קשות, אפילו מכשילות", אז מה משנה ההבדל שיש בין כל שאלה?

אדמקר עובר לשכונת הבוכרים, לשכונה חרדית בירושלים בתקווה למצוא את היהודי האולטימטיבי, בלי להבין שדווקא הוא זה שנופל בפח שקובע שידע מקנה לך זכות ראשונים במבחן היהודי הטוב. שוב הוא שואל על י"ג עיקרי אמונה, והפעם על שבע מצוות בני נח. את חשיבות עיקרי האמונה כבר הסברתי, אך יש טעם להסביר את חשיבות שבע מצוות בני נח עבור הגר, זה שברגע שנכנס אל בית הדין נחשב כגוי, וככזה הוא בן נח. הלא טבעי שידע מהן חובותיו, ומה הוא מבקש להוסיף לעצמו? "עורלה ונטע רבעי, אתה מכיר את המושגים האלו?" ממשיך אדמקר להביך את החרדי התורן. הרי הוא הקפיד על כשרות במשך כל חייו. הוא לא צריך לבדוק את בעל המכולת, הוא סומך עליו בעיניים עצומות. הגר, לעומת זאת, צריך להבין מה המשמעות המיידית של השינוי שהוא עורך בחייו. כשהוא רואה על ירקות "ללא חשש טבל ושביעית, עורלה ונטע רבעי", הוא צריך להבין מה זה אומר, הוא צריך להבין למה הוא מחפש את הקריטריונים הללו.

הנתונים שמציגה הילה קובו, בסוף הכתבה, בנוגע לכמות המתגיירים ההולכת ופוחתת עם השנים אותם הוא נושא אחר לדיון. קובו מצביעה על כך שככל שהשנים מתקדמות, כך כמות המתגיירים יורדת. בשנים בהן אני שיררתי עם המתגיירים, אגב, הנתונים הם הנמוכים ביותר. "בשנים 2000 עד 2011" אומרת קובו, "רק 39% מכלל התלמידים שהחלו ללמוד במכון ללימודי יהדות סיימו את ההליך. הרוב כנראה, פשוט התייאשו בדרך", היא מסיימת בכעס עצור. האם היא חיפשה נתונים על כמה גרים בחרו בידיעה ומרצון ומתוך הבנה מלאה של מהי משמעות התהליך? האם הכתבים בדקו כמה קשה היא השאלה "האם אתה מוכן לעבור ברית מילה?", או שאולי זו שאלה מכשילה מדי?

הייתי מפקד בקורס "נתיב", קורס הגיור הצבאי במשך שנה וארבעה חודשים מתוך שלושת שנות השירות שלי. הכרתי גרים וגרות בתוך התהליך המפרך הזה. השאלות הללו מעולם לא היו הדבר החשוב מכל, וידע מעולם לא הרשים אותי, או את הדיינים, מעבר להכרה בחוכמת האדם לו אני מנסה לסייע במציאת האמת שלו. כי לבחור להיות יהודי זה לא לדעת יותר, זה לרצות יותר, לדרוש הרבה יותר מעצמך, בטח אם אתה כורך בזה תהליך של שינוי מוחלט של אורח החיים. והדבר הקשה באמת עבור מרבית המתגיירים, שינוי תודעתי כולל. זה כולל שינוי אמוני, לפעמים מאדם אתאיסט, או בעל אמונה נוצרית שצריך לוותר על האמונה הזאת לטובת אמונה אחרת. לפעמים זה אומר שצריך לחשוב כמה פעמים לפני שקונים מוצר מזון מסוים, כי הוא לא כשר. זה תהליך שדורש המון מבן אדם, ואם אדמקר מערער על יהדותם של ישראלים רבים על פי ידע, אז שישלול. אבל אם זו היהדות שלו, מי בכלל רוצה להיות יהודי?

קצת על פדופיליה פוליטית

"שלום הרב ליאור", בירכתי את מי שהיה הר"מ(רב מחנך) שלי לפני שמונה ותשע שנים. "או, עקיבא!", אמר בהפתעה. "ראית מה זה?", שאלתי. "שמונה שנים אחרי ואני בא מרצון". הוא חייך ונפרדנו לשלום.

לפני עשור התחלתי את לימודיי בישיבה התיכונית 'אור מנחם' בקרית ארבע. לא הרבה אחרי שהתחלתי ללמוד, הכריז אריק שרון על תכנית ההתנתקות, ואני וחבריי, בין אם רצינו ובין אם לא, נשלחנו לקרב. הפגנות, מסעות של פנים אל פנים, מחאות, וכמובן השיא – ירידה אל גוש קטיף רגע לפני שזה הופך להיות לא חוקי. אני, כדרכי ככל הנראה מאז ומעולם, לא אהבתי את הזרם הזה. בלי לחשוב, הלכנו לתמוך ברעיון בלי להבין את המשמעויות המלאות שלו, ואז לא הבנתי למה זה חשוב לשלוח נערים לנסות לשכנע מבוגרים(מתפקדי הליכוד – ע"ל) שלא יזרקו את חברים שלהם מהבית.

מאז עברו הרבה פינויים בארץ, בשקט יותר ופחות. הימין, כך חשבתי, אינו מצליח להתרומם שוב לכדי מחאה משמעותית על עניינים של ארץ ישראל. את ההפגנות נגד הקפאת הבנייה של הממשלה הקודמת זכרתי כלא גדולות במיוחד. מסע קצר באינטרנט מגלה שהן אכן לא היו ענקיות. גם ההפגנות האחרונות שהיו כנגד שחרור מחבלים הגיעו מאות ספורות לכל היותר. הימין, כך חשבתי, סיים את המחאות שלו איפשהו בין נקודת הייאוש שאחרי ההתנתקות ובין המחאה החברתית שהוציאה מאות אלפי ישראלים לרחובות.

ואז הגיע יום רביעי. "מדינה אחת לעם אחד", הייתה כותרת הכינוס בהובלת תנועת נחלה. הכל היה מאורגן ומסודר. הסעות, דוברים, שילוט, נראה כי ביום פקודה הימין יכול להוציא את הקהל שלו למחאה. וברגע שראיתי את הרב ליאור הבנתי שזה פשוט לא נכון. כי אם הרב ליאור שם, אז גם הרב אבינועם (ראש הישיבה – ע"ל) שם, והוא אכן היה. ואם הם שם, אז יתק"א, הישיבה כולה או חלקה שם. ואם היא שם, אז גם עוד ישיבות שם.

התיישבנו בתחתית האולם, סמוך לבמה, מה שאיפשר לנו להביט לאחור ולראות את האולם כולו. אני לא בטוח כמה מושבים יש באולם הקונגרסים בבנייני האומה, אך הוא היה מלא כפי שהיה מלא בזמן נאומו של אובמה. והוא היה מלא בנערים, גדושי אנרגיה ומלאי כוחות, שמחים להיות חלק מהמופע. ברגע הזה עשיתי תרגיל מחשבתי ביני לבין עצמי. כמה עוד היו מגיעים לכנס הזה אם הייתה הבחירה בידם?

ואז הבנתי. כל החלק העליון של האולם, הגדוש בנערי ישיבות תיכוניות ובבנות אולפנא נעלמו לנגד עיניי, הנערים שישבו מלפניי נעלמו כלא היו. מתוך 3,000 מקומות שהאולם מכיל, כנראה שלפחות אלפיים לא היו מגיעים שם אם לא היו בתוך מסגרת. הימין הקשה מונה מעט אנשים, כך מסתבר, והיה מונה הרבה פחות אם לא היה משתמש במערכת החינוך שלו לשימושים פוליטיים.

עכשיו, אפשר לטעון שהסעת תלמידים אל כינוסים פוליטיים הוא חלק מהערכים שמערכת החינוך(במקרה הזה החצי ממלכתית/חצי פרטית) מנסה להקנות, אבל הראייה לכך שהערכים האלו לא נקנים באופן מלא היא שלמיטב ראייתי – הייתי היחיד מבין בוגרי אותה ישיבה תיכונית שהגיעו לכינוס הזה.

קצת על הימין הקיצוני

חצי שנה בסה"כ, וכמה השתנה. כבר בכניסה דברים נראו קצת אחרת. אז היה זה ביום, חיכינו שעות בכניסה, כל אדם שנכנס נבדק ונרשם, היה אוהל בדיקה בכניסה. הפעם כל מען דבעי ייכנס כרצונו, איש אינו בודק, איש אינו רושם, רק בדיקה קלה לצאת ידי חובה. האוהל היחיד שנראה לעין היה אוהל של החתונה באולם הסמוך. כך נראים בנייני האומה במרחק של חצי שנה.

אז היה זה נואם אמריקאי, שבא להקסים את הקהל הישראלי בדיבורו המלטף. "אתם לא לבד" הוא אמר, ואלפיים אנשים קמו על הרגליים במחיאות כפיים. הוא ניסה לשכנע את הציבור שילחץ על ממשלתו להוביל את השלום. הוא עמד במרכז הבמה, ורבים מחברי הכנסת ניצלו את ההזדמנות ההיסטורית לראות את הנשיא אובמה בהתרשמות ראשונית. הפעם לא היה זה דובר יחיד, אלא רבים וטובים אחרים. ישראלים כולם, מי בסרטון ומי בנוכחות. הם ניסו לשכנע את הציבור אליו דיברו שיילחץ על הממשלה דרך העשייה שתבנה עוד התנחלויות. הם עמדו בצד שמאל של הבמה, ורק מעט מחברי הכנסת של הצד הימני של המפה השתתפו.

כל דובר שעלה בורך לשלום על ידי תקיעות שופר, כל ציון של שם הנשיא האמריקני זכה לקריאות בוז, אך גם שמו של ראש הממשלה לווה בקריאות בוז לעיתים, גם שמה של שרת המשפטים. כל צירוף ושילוב בין בנייה ובין ארץ ישראל זכה למחיאות כפיים, לא משנה אם היה זה רב, איש ציבור או חברת כנסת שאמרו את זה. "אם התקשורת לא דיווחה על הכנס, זה אומר שהוא היה?" שאלתי את חבריי שהגיעו איתי. בבוקר שאחרי, שלח לי אחד החברים הודעה עם צילום של כתבה מידיעות אחרונות על גירושו המביש של שר הכלכלה מן הכנס. מסתבר שהוא ספג קללות וקריאות 'בוגד' מחלק מהקהל. התקשורת מדווחת, מסתבר, רק אם אפשר להשחיר את המגזר אליה היא מתנגדת.

קצת על רשת א'

"היי" פנתה אליי מכרה בפייסבוק, היא מכינה תכנית על פעילות סטודנטים וכאלה. "אני חושבת לעשות תוכנית על חיים של סטודנטים בקמפוס מכל מיני זוויות ולראיין כל מיני סטודנטים". "אתם מפעילים את הרדיו גם בחופש?" התפלאתי. היא סטודנטית באריאל. "לא, לא. אני משדרת ברשת א', יש שם תכניות של סטודנטים" היא השיבה. שאלתי אם אני חייב לבוא, והיא השיבה שלא, "אלא אם אתה רוצה להגיש איתי את התכנית". מיד השבתי שכן. זה לקח שבועיים, קצת הכנות, וקצת שיגועים מצידה, טלפונים לחוצים של "תשיג את בנט", אבל בסוף הסתפקנו בלב סולודקין ובמיכל מנין, בתכנית שעשינו על הדור האבוד.

תחנת הרדיו ממוקמת בירושלים, ולהיכנס אליה היה כמו לחזור אחורה בזמן, לתקופה בה עוד לא נולדתי. המתחם נראה כמו בסיס בריטי(שזה מוזר שאני יודע איך זה נראה, אבל אפרת אישרה לי שאכן הבריטים השתמשו בו כתחנת הרדיו שלהם). עברנו על התכנית עם המפיקה מבעוד מועד, דבר שברדיו בבר אילן היה בגדר המלצה, ויצאנו לדרך. האולפן עצמו נראה ישן מאוד, ויחסית אליו היה לי להשוות רק את הרדיו שלנו בבר אילן. כמו כן, במקום מפיק/ה אחד/ת לתכנית, שם היו איש סאונד, העורכת, מפיקה, וסיפרו לי שביומונים יש אפילו שניים.

החוויה עצמה הייתה מעניינת ומאתגרת. הראיון עם לב ומיכל חרג מגבולות הזמן, וסולודקין לא הפסיק לדבר. כשמיכל רצתה לענות לו, היא לא הבינה למה קולה דומם. אני הייתי אמור להיות זה שיקטע אותו, ולא כל כך הצלחתי עם זה. מסקנות הצוות היו ברורות: אתה חייב להיות יותר אסרטיבי בקטע הזה, תקטע אותם בנימוס, אבל תעשה את זה. השנייה הייתה שיש לי את זה, והשלישית שאני חייב להפסיק למלמל ולא לבלוע מילים. בשביל זה, אמר לי איש הסאונד: "תשמע, עברתי קורס קריינות והתרגיל הראשון שנתנו לנו היה לקרוא עיתון בקול רם ולהגות כל הברה בצורה הקיצונית ביותר. אחרי זה, זה כבר קורה אוטומטית".

למי שרוצה להאזין לתכנית, זה לא פועל בכרום משום מה, אבל האזנה נעימה, אשמח להערות/הארות כאן.

קצת על פרשת השבוע

כזכור, את פרשות השבוע אני מבקש לתקוף מזווית קצת אחרת, בניסיון למצוא מודל כלכלי-פוליטי שמותאם על פי שיטת התורה. הגם שלא ניתן להשליך תופעות חברתיות(כמו עבדות) מלפני שלושת אלפים שנה להיום, עדיין ראוי לנסות ולמצוא איזה מסר המסתתר בפסוקים.

אחרי הפסוקים על בניית התיבה, תחילת המבול, סופו וחטא כנען, מגיעה התורה אל נמרוד אותו היא מתארת כך: "הוא החל להיות גיבור בארץ; הוא היה גיבור ציד לפני ה'", כשהמפרשים מסכימים כי לא מדובר בצייד שהביא מבכורות צידתו לה', אלא מורד בריבון עולם. הרמב"ן טוען כי הוא המלך הראשון, וכחלק מהמרד הזה הוא היה להקים את מגדל בבל: "ויהי כל הארץ שפה אחת, ודברים אחדים. ויהי בנסעם מקדם, וימצאו בקעה בארץ שנער וישבו שם. ואימרו איש אל רעהו הבה נלבנה לבנים ונשרפה לשרפה, ותהי להם להבנה לאבן והחמר היה לחומר. ואימרו הנה נבנה לנו עיר ומגדל וראשו בשמיים ונעשה לנו שם פן נפוץ על פני כל הארץ".

ואת האחדות הזאת לא אוהב אלוקים. "וירד ה' לראות את העיר ואת המגדל אשר בנו בני האדם. ויאמר ה' הם עם אחד ושפה אחת לכולם וזה החילם לעשות? ועתה לא יבצר מהם כל אשר יזמו לעשות. הבה נרדה ונבלה שם שפתם אשר לא ישמעו איש שפת רעהו. ויפץ ה' אותם משם על פני כל הארץ ויחדלו לבנות עיר". על שם הבלילה הזו, נקראה בבל.

מדוע לא אוהב ה' את המגדל הזה, תוצר של אחדות אנושית מרגשת? יש פרשנויות שטוענות כי מדובר בחטא ההיבריס שמכעיס את האל, שרוצה להבהיר לבני האדם כי על אף כל יכולתם, הם אינם אלוקים ואינם משתווים לו. בעיניי, דווקא המקום שבו נמצאת האנושות היום, מאוד דומה למצב זה. בעולם שהפך להיות כפר גלובלי, השפה מתאחדת, וכמו שכתבתי בקטע הראשון בפוסט זה, האדם חש עצמו כיוצר, כמעין אלוה בעצמו. האחדות הזו דוחקת את מקומו של אלוקים אל מחוץ לעולמו של האדם, וסקירה היסטורית קצרה על אלו שרצו לאחד את העולם כולו תחת מלכותם מראה כי הם אכן הפכו להיות חסרי אלוקים, בין אם הם נושאים את שמו במסע הצלב שלהם ובין אם הם דוגלים בכך שהאל הוא בסך הכל סם שמופץ להמונים.

אך ניסיון כזה לאחד את העולם באופן כזה או אחר, האם ייעצר הוא רק בדחיקת האל מן המפה, או שמא ינסה לגדוע גם את מקומם של הנון קונפורמיסטים, איזה מקום יש למיעוט מתנגד שכזה? על כך, עונה הפרשה בסיום שושלת ארוכה המותחת את היריעה מנוח ועד לאברהם המערער על המציאות כפי שהיא והוא יהיה זה שייצור בה מחדש.