קצת על הרבה – מוצאי שבת "בראשית"

מה באמת מטריד במצבו של הרב עובדיה? איך הפך ערן זהבי להיות המכביסט הגדול ביותר? איפה טעה הקפיטליסט היומי? למי אני הכי מתגעגע?  ומי היה הקפיטליסט החזירי הראשון?

קצת על הרב עובדיה(2) | קצת על שמחתורה | קצת על דייזי | קצת על אושר | קצת על אובמה| קצת על מכבי | קצת על הפיגועים | קצת על המתבכיינים  | קצת על פרשת השבוע

קצת על הרב עובדיה (1)

זה התחיל בשבוע שעבר. "הרב עובדיה פונה לבית החולים", מצבו קשה. הוא מונשם. מצבו יציב. נשקפת סכנה לחייו. לא נשקפת סכנה לחייו. אלף אייפונים להצלת הרב עובדיה.

וזה די מוזר, כי אני לא מאוהביו של הרב עובדיה. זו לא רק הפסיקה שלו שהתירה הלכתית את הקונספט השגוי "שטחים תמורת שלום" ובתוך כך את הסכמי אוסלו, אלא גם ההתנהלות השערורייתית שלו במסגרות הרבנות השונות. קרטל הכשרות של הבית יוסף, הניסיון המתמיד שלו לקדם את משפחתו ומקורביו במשרות שונות.

כמובן, הרבה מהסלידה שלי כלפיו נובעת מהשיקולים הפוליטיים שלו, וממפלגתו ש"ס. בין השאר ביטויי ה"עמלק", ה"בית של גויים", וכל מיני מרעין בשין שכוונו לעבר אנשי הבית היהודי. אמנם איני איש מפד"ל, אך כבן לציונות הדתית, קשה לי לקבל את ההתנהגות הזו כלגיטימית. מה גם שהאיום המתמיד של קמפיין הבחירות של ש"ס – מי שלא מצביע ש"ס דינו ייגזר כמי שיילך לגיהנום נשמע לי כמו שילוב רע של מטיף בכנסייה קתולית וקמפיין שנוטה לזלזל באינטילגינציה של מצביעיו.

גם הנשיאה התמידית של השד העדתי לא מועילה, בייחוד כשש"ס נתפסת בעיניי כאחראית לא קטנה של המצב של החרדים ואנשי הפריפריה. הדרישה התמידית לקצבאות במקום לעבודה, הסרבנות המתמדת לשלב את החרדים בצבא, השתיקה סביב הדרת המזרחים במגזר החרדי רק יוצרים אפליה שגורמת לאנשים הללו להזדקק לתרופה שהורגת אותם – ש"ס.

ולמרות זאת, מצבו הקשה של הרב עובדיה מעציב אותי. כי הוא היה הרב הגדול ביותר שהסכים לקבל את הגיור הצבאי כפי שהוא, בדיעבד אמנם, אבל עדיין. הוא רב גדול מאז שאני זוכר את עצמי. אני לא אוכל להסביר את זה באופן רציונלי, או בכלל. התכוונתי שכל הקטע הזה ידבר על כמה חבל שהוא עוזב, אז למרות כל מה שכתבתי לעיל – חבל על דאבדין.

קצת על הרב עובדיה (2)

זהו קצו של דור. הרב פורת, הרב פרומן, הרב אלישיב, אהוד מנור, עוזי חיטמן, הרב פיליפ ברג, יצחק שמיר, האדמו"ר מוויזניץ', משה לנדוי, בן ציון נתניהו, יולי עופר, סמי עופר, הרב עמיטל, הרב שג"ר, הרב אליהו ועוד ועוד, שאני לא זוכר כעת, ואני בהחלט מצטער על כך. זה טבעו של חילופי דורות, הגם שכל הנכללים ברשימה לעיל לא נמנו בהכרח על אותו דור ממש, ונפטרו כל אחד וסיבותיו הן, אך דבר אחד הם חלקו – היה בהם משהו גדול. הם הותירו איזשהו חותם על העולם הזה. זו המטרה של רבים מאיתנו אני מניח. יש איזה חלום כזה, שאחרי מותנו יהיה מי שיביט במעשינו חוץ מאיתנו וחוץ מאלוקים ויאמר – כן, הוא שינה משהו בעולם. הוא לא הותיר את העולם כפי שהיה כשהוא בא אליו.

כשאני מביט ברשימה הזאת, אני חש כאילו רבים מהנפילים של הדור הקודם בורחים, לוקחים את המאורות הגדולים שהם הביאו לעולם ומותירים אותנו בחשיכה גדולה. מה נעשה בלי השירים של חיטמן, הפואטיקה של מנור, האורות של הרב חנן, המצפן שהיה נתניהו? הרי כל אלו לימדו אותנו כה רבות, על דברים כה נשגבים, ועכשיו הם כבר לא.

ומצד שני, הנפילים הללו, שמותירים אותנו לבד בחשיכה, הם מותירים לנו את הדרך להארה. שנזכה אנחנו להפיק אורות, לשבור את הפחד, לברוא ניצוצות חדשים, משלנו, של דורנו. שהעולם שבאנו אליו, והם מותירים אחריהם, יהיה אחר כשאנחנו נהיה הנפילים שעוזבים. שאנחנו נוכל לומר לדור שאחרינו "עבדנו קשה כדי להגיע עד הנה, עתה אנחנו נפילים, וכדרכם של נפילים, עתה הגיע זמננו ליפול – קחו את המושכות אתם, תעבירו את זה הלאה".

הדרך היחידה להביא את האורות, להותיר את החותם, היא לפעול על פי אמונה בדרך מסוימת, ולא לפזול ממנה. לדבוק במטרה, בידיעה שהיא תוביל למקום טוב יותר, מקום שלא נראה עוד קודם, ולאחד את המציאות איתה בהרמוניה. ערעור מתמיד על קיומה של המציאות כפי שהיא, ההבנה המוחלטת שהמציאות לעולם אינה המובן מאליו – היא חיונית בדרך לנפילות. את הדרך הזאת, הארוכה כנצח, מרגישים בנקודות קטנות של הצלחה בדרך.

זו יכולה להיות מילה טובה שקיבלתם ממישהו שהגיע רחוק בעצמו, או משכורת ראשונה בעבור עבודה שעבדתם קשה עליה – ונהניתם ממנה. זו יכולה להיות עמידה במטרה שהצבתם לעצמכם, או הארה פשוטה שאתם מסוגלים ליותר ממה שעשיתם עד כה.

האם המטרה של האדם היא להימנות על אחד מהנפילים? לא של כולם. לא עבור כולם, אבל אנחנו תמיד נשפיע לפחות על אדם אחד, ותמיד נוכל להיות זה ששינה את חייו של לפחות אדם אחד בחיינו. לפעמים מספיק פשוט להיות שם בשביל מישהו במקום הנכון ובזמן הנכון. וכשנלך, כשנפסיק להעמיד את העולם על כתפינו – נצטרך לוודא שיש מי שימשיך את דרכנו, שיישא בנטל שאנחנו יצרנו, ויגדיל אותו בעצמו עוד ועוד.

קצת על שמחתורה

שמחת תורה היא מדד מצוין לראות איך אדם הגיע אל החגים. כשאתה נמצא בתחושה מתמדת, או ארוכה של חשבון נפש מתחילת אלול, חמישים ואחת יום לאחר מכן אתה מוכרח להיות מאושר באמת. זו משוואה פשוטה, כי אם חישבת את נפשך באלול, הבטחת לתקן את דרכך בראש השנה, כיפרת על חטאיך ביום הכיפורים, יצאת ובילית עם המלך בשדה ואירחת את האושפיזין בסוכה, ובהגיע תור השמחה – היית שם, משום שהיית שם לאורך כל הדרך.

ובכן לא הייתי שם. לא לאורך כל הדרך. אלול היה בקיץ. אני רציתי חופש, והדרך לא הייתה מלאה בחשבון נפש. כלומר, כמו כל יהודי, תחילת השנה מעודדת חשבונות ורצונות, הצבת מטרות ויעדים חדשים, אבל בסופו של דבר – לא הייתי שם. לא היה לי כח לכל תפילות ראש השנה. לא צמתי בצום גדליה. לא ניסיתי לפדות את חטאיי, אפילו לא השלכתי אותם.

ובהושענא רבה אומרים שהדין נסגר באופן סופי. אחרי שהוא נכתב בראש השנה, נחתם ביום הכיפורים, אך הדין נמסר לו לאדם ביום הושענא רבה. על פי הזוהר, זה קורה דווקא בשמיני עצרת. ובכן, מצאתי שעבורי קיבלתי את הדין בארבע דרכים שונות ומשונות:

מכירים את זה שאדם נמצא בקרן רחוב, ומבקש מכם כסף? אתם מביטים בו, ותוהים לעצמכם לשם מה באמת הוא מבקש את הכסף? אם הוא רוצה אותו בשביל אוכל, או אולי בשביל סמים. ועם התהייה הזאת, אתם ממרחקים ממנו, מתעלמים מקולו, מסרבים לידו הפתוחה ועוברים הלאה.

ובכן, בליל הושענא רבה, חזרתי בשעת לילה מאוחרת הביתה מצפייה בסרט עם חבר. כבר היה אחרי חצות כשהגענו אל היישוב, והבחור שישב לצידי העיר אותי בבהלה "אחי, אחי", הוא קרא. "יש לך עשרה שקלים? לא התעוררתי ואשתי צריכה לשלם על הנסיעה". האמת היא שלא הבנתי כל כך איך זה יעזור לו לשלם לנהג כלשהו אם הוא בסוף המסלול, אבל כיוון שראיתי אותו בעבר, פתחתי את הארנק וחיפשתי. כמובן שהיו שם עשרה שקלים. "מה המספר שלך?" שאל. סירבתי לתת לו. "עזוב, הכל בסדר". הוא המשיך לשאול. סירבתי לענות לו. גם סירבתי להזדהות בשם. "טוב, אני אחזיר לצדקה" הוא אמר בתסכול מסוים.

ביום רביעי, ערב החג, התקשר אליי אחראי המשמרת. "שומע, אני צריך שתרד לפיר לעזור לאיזה קשיש שהגיע לשם". הקשיש, מסתבר, ביקש מנהג המונית להסיע אותו אל קופת החולים ברמת אשכול, ואיכשהו הגיע איתו אל… עיר דוד. ובכן, ירדתי אל עבר פיר וורן משטח ג'י, שם ראיתי איש זקן, לבוש חליפה ומלווה במקל הליכה, עם מבט מבולבל על פניו. "בוא מכאן", אמרתי לו. הוא עלה במדרגות בעודי מנסה להבין את מעשיו בירושלים הקדומה. ובכן, זה לא עבד. הוא לא הצליח להבין איך הגיע לשם. שלחנו אותו לדרכו אחרי שנח, ושתה מעט מים.

שמחת תורה, כאמור, היא הזמן בו נמסר לאדם פסק הדין שלו. ובכן, בעבורי, בכל פעם שאני עולה לתורה, אני לומד את הקטע המסוים של העלייה שלי, בתקווה לקבל איזשהו מסר.

וליוסף אמר

קצת על דייזי

במוצאי יום כיפור ה'תשנ"ח המליטה צ'יטה, הכלבה של השכנים 12 גורים. כמה מהם היו שחורים, כמה מהם היו חומים. היא הייתה מזן רועה גרמני מעורב בכל מיני דברים. שלושה חודשים לאחר מכן קיבלנו את אחת מבנותיה, לה קראנו דייזי. דייזי דמתה לאימה מאוד. היא הייתה שחורה בעיקר, כשאת כפות רגליה מכסים כתמים חומים בהירים, את פיה, על חזה ובקצה זנבה התנוססו בגאון קטעים לבנים. על צווארה עיטרנו במשך השנים קולרים משתנים, בהתאם לגודל. מאז שהגיעה לגודלה המלא, היא לבשה אדום.

היה לנו קשר מיוחד. הייתי היחיד במשפחה שהיה מוכן שהיא תעלה על המיטה  שלו. זה עזר מאד בחורפים הקשים של קרית ארבע, והקשה מאוד בקיצים. היא הייתה כלבה חכמה, וידעה מתי להתעלם מקריאות אליה כשלא התחשק לה לשמוע. כשהיה מדובר באוכל, היא תמיד ידעה שמשתלם לבוא. לפעמים, אני זוכר, היא הייתה מושיבה אותי איתה על הרצפה ודורשת בדרכה המיוחדת שאדבר איתה, כמובן, תוך כדי ליטוף. בראש, בבטן, העיקר שאלטף.

לפעמים, כשאני חוזר הביתה מאוחר, אני עדיין יכול לשמוע את קולות רגליה צועדות אל עבר הדלת, וכשאפתח אותה, אגלה את זנבה מניע את כל גופה ימינה ושמאלה, בעודה מכשכשת בו, או הוא מכשכשת בה. אני זוכר שכשחזרתי מחופשיה באנגליה, שם הייתי שבועיים וקצת, היא לא עזבה אותי במשך שעה. וזה היה בארבע לפנות בוקר.

דייזי. מתגעגע אלייך.

לפני קצת יותר מארבע שנים, היא החלה ללכת לאט יותר. ברור היה שרגליה האחוריות אינן חזקות כשהיו. גבה החל להקריח, יותר מכפי שהיה בעבר. ויום אחד, בשמחת תורה, היא התקשתה עוד יותר ללכת. היא לא הצליחה לקום. עבורי, זו הייתה ממש עצרת. ניסינו לחשוב על פתרונות, על מה אפשר לעשות. היא לא הצליחה לזוז. עם צאת החג התקשרתי אל וטרינרים, שנשמעו די מיואשים מהמצב, ואחד מהם אף הציע להרדים אותה. סירבנו בתוקף. היא הייתה במצב די קשה, והיא ניסתה מאוד לקום כשביקשנו ממנה. היא רצתה באמת. היא פשוט כבר לא יכלה.

אחותי זכתה להיות זאת שבילתה את הלילה האחרון איתה. בבוקר, כבר ידעתי, דייזי כבר לא איתנו. הבכי של אחותי רק הביא למודע את מה שהתת מודע כבר הבין. באותו יום לא יכולתי להפסיק לבכות. ואחת לשנה, כשאני נזכר, בלתי אפשרי לעצור את הדמעות.

יהי זכרה ברוך.

קצת על לחיות באושר

מילים רבות נכתבו על הצורך האנושי באושר. היו שהגדירו אותו כתכלית העליונה של האדם, היו שטענו שהדרך אליו רצופה בידיעת הטוב, ויש שטענו שהוא דורש בעיקר עבודה קשה.

בוקר. עבודה. טרמפיאדה. בתוך היישוב אני עומד, מקווה לצאת ממנו במהרה. הדרך לעבודה אינה פשוטה בשעות חול המועד. לא ביציאה מקרית ארבע, לא בכניסה אל ירושלים, ובטח ובטח שלא בכניסה לעיר העתיקה. מעט רכבים חולפים, ואני לבד בטרמפיאדה, גומר אומר לעלות על אוטובוס כשזה יגיע. זה אמור להיות בעוד חמש דקות, אני חושב לעצמי.

רכב נוסע במורדות המדורגים, סוטה ימינה כאילו הנהג מזהה אותי. אכן כך. בן לאחת המשפחות המיוחסות ביישוב היהודי בחברון, התחתן זה לא מכבר. בשבועיים שלפני החגים זה גרם לשמחה גדולה במיוחד בתפילות קבלת השבת במערת המכפלה. השמחה הייתה כפולה, מכניסים גם שבת, וגם חתן וכלה.

הוא היה עסוק מאוד בעניינים משלו, ולמרות שלמדתי איתו באותה כיתה במשך שמונה שנים, לא הקפדנו לשמור על קשר מאז. נוספו על כך תשע שנים של לא ללמוד באותה כיתה ותקבלו מכרים, לא הרבה מעבר לזה. לא חיפשתי ליצור שיחה ממש. רק הצעתי לו לשמש כמזכיר בזמן שהוא נוהג, והוא קיבל את ההצעה בשמחה.

בינתיים, הוא העלה נוסעים נוספים. כשראה שבאמת אין שיחה שמתפתחת הוא הפעיל את נגן המוזיקה ברכב. שמעתי שמחה רבה, שירים של חתונה. פה חשדתי, אבל העדפתי שלא לשאול. ואז שמעתי אותו – את קולו אני מכיר, כאמור, מקבלת שבת במערת המכפלה. "תגיד", שאלתי אותו לפני שירדתי מהרכב. "זו החתונה שלך?". הוא חייך, בפנים קורנות וגם מעט נבוכות. "איך זיהית?", השיב בשאלה משלו. "לפי הקול שלי?". "כן". "תראה, אתה אולי לא רואה את זה, אבל כשאני שומע את הקולות האלו, אני רואה ארבע מאות אנשים שרוקדים בחתונה שלי. חשוב לי להרגיש את זה שוב".

עזבתי את איש חברון המיוחס נפעם. הרבה פעמים אנחנו מתרגזים על מישהו, על איזו שטות שנעשתה, לפעמים בטעות, ולא שוכחים אותה. אנחנו נהרוס חברויות בגלל זה, ניטור טינה(כן, אנחנו עושים את זה למרות שזה אסור), נמשיך לכעוס. אבל הוא, הוא נאחז באושר.

לרגע הבנתי שרבים מהמתחתנים מניחים את קלטות הוידאו והתמונות מהחתונה בצד, פותחים אותם רק אחת לשנה, ביום הנישואים. אולי גם אז לא. אבל הם חווים רק את השגרה: חיי היום יום, הם לא נאחזים בנקודת השיא. בנקודה בה בוודאי הכל, ולו לערב אחד, היה ברור לחלוטין. אין תהיות, אין שאלות, רק שמחה, רק אושר, רק אהבה. האהבה שלו אל אשתו, אהבת אותם ארבע מאות אליו ואל זוגתו שתחיה.

זו נקודה שחשוב לזכור אותה, במיוחד רגע לפני שיורדים אל הקרקע משיא מסוים – איך הרגשנו באותו שיא, איך זה להיות שמח, איך זה באמת להיות מאושר. כי הרגעים הקטנים האלו של השלמות הם אלו שאנו חיים עבורם. בין לבין יהיו רגעים קשים, משעממים, מצחיקים אולי, אך דבר אינו משתווה לשלמות הזו. וכך, בטוחני, בכל פעם שהוא רואה את אשתו בביתם, הוא רואה אותה ממש כפי שראה אותה ביום החתונה. עכשיו, חודש אחרי שהם התחתנו זה לא שווה הרבה, אבל בעוד עשר שנים, ועשרים שנה, היא ממש תעריך את זה.

קצת על אובמה

זה קורה לאט ובאופן זוחל. משוואה מאיימת ניצבת מעל ראשה של ישראל, כחרב על צווארה: איראן בתמורה לפלסטין. נאומו של אובמה בעצרת האו"ם השנתית דיבר על סוריה, איראן והמו"מ הישראלי-ערבי. הדרך אל הגיהנום רצופה כוונות טובות. לראשונה זה 39 שנים פונה ארה"ב אל איראן, ביד מושטת לשלום. הצנטריפוגות ממשיכות להסתובב, האיראנים ממשיכים ללהג, והאמריקאים ממשיכים לקנות את הבלוף ובעיקר למכור אותנו בזול.

הבעיה האמיתית במשוואה הזו היא שקשה לסמוך על המילה האיראנית. מבט לאחור בכל נקודה בהיסטוריה בה ניסתה הקהילה הבין לאומית להתמודד עם משטר שקידם אפשרויות לנשק להשמדה המונית מראה חששות רבים. צפון קוריאה משחקת את המשחק כבר כמה שנים, והיא חצתה את נקודת האל חזור. איראן נעמדת על הנקודה הזו, מותחת אותה ככל האפשר ורק עכשיו היא מתחילה את השיחות. גם אם ארצות הברית 'תאשר' לישראל לתקוף את איראן, הרי ברור לכולם שמדובר במקרה הטוב בפתרון זמני שידחה את הקץ על הגעת האירנים לידי פצצה.

האמריקאים כבר הצליחו להוכיח שמשטרו של אסד השתמש בנשק כימי. נכון להיום, אין מי שיזיז את אסד מכס הנשיאות בסוריה. אובמה התגלה כמי שמשתמש במילים גדולות עם מקל קטן, וגם את המקל הזה הוא יכול להזיז רק באישורו של ולדימיר פוטין.

אובמה. רק רוצה לכופף את נתניהו
אובמה. רק רוצה לכופף את נתניהו

הצד השני של המשוואה הזאת מלא בדם. הדם של תומר חזן ושל גבריאל קובי זכרונם לברכה רק מצטרף לשאר הקזות הדם של קורבנות השלום. כמו תמיד, בזמן משא ומתן, הפלשתינים יורים ומדברים. ביום שישי, מוכרזת אינתיפאדה שלישית, לצד המו"מ המתמשך בין ישראל לפלשתינים. "על בנות בריתיה של ישראל להבין כי ביטחונה של ישראל תלוי בהקמת מדינה פלסטינית לצידה". כלומר, מציע אובמה לישראל פתרון זמני בתמורה לבעיה קבועה.

כפי ששגה לפני מספר שנים בקביעתו כי ישראל הוקמה בזכות השואה, אובמה מפספס את הסיבה לשגשוג מדינת היהודים. מדינת ישראל קיימת כבר 48 שנים, ללא מדינה פלשתינית ביהודה ושומרון. האם הקמת מדינה פלשתינית אכן חיונית לביטחונה של ישראל? יותר סביר שהיא תגרום לקריסה מוחלטת של מערך הבטחון הישראלי. האם ישראל תוכל להיכנס אל חברון על מנת לחפש מחבל? האם היא תוכל לחפש בקלקיליה אדם שחטף ורצח את אחד מאזרחיה? לא. אי אפשר להיכנס אל מדינה ריבונית באופן כזה מבלי להסתכן במלחמה כוללת.

בינתיים, אבו מאזן ממחיש בעצמו כמה חיוני השלום לעולם כולו, בעודו מאיים ב"קטסטרופה" שתבוא לעולם כולו אם ייכשל המו"מ בין לבני וערקיאת. ואיך בדיוק ישפיע הכישלון של השיחות על העולם כולו? האם באמת ישראל היא זו שאשמה בבעיות העולם? ובכן על פי יחימוביץ', נראה שזה נאום מעורר תקווה.

זו הבעיה עם המחכים לביאת משיח השלום. הבנה רציונלית של העבר, הסקת מסקנות ולקחים ממנו היא בגדר המלצה בלבד. כל אפשרות לשינוי מתקבל אצלם בחזקת זכאי עד שיוכח אחרת. כך אובמה נוהג עם רוחאני, כך יחימוביץ' עם אבו מאזן. על החזון המשיחי הזה אנחנו ממשיכים לשלם. כדי להתפכח, צריכים מביאי משיח השלום לראות שוב ושוב מה קורה כשמנסים להביא אותו. ארה"ב כבר שכחה מה היא עשתה שגרם לפגיעה בבנייני התאומים. האם אנחנו מתחילים לשכוח מה קרה כשהקמנו את חמאסטן? האם כבר שכחנו למה הובילו הסכמי אוסלו?

קצת על מכבי

בדקה ה-87' החל לעלות רחש ביציע האורחים בקרית אליעזר. הקהל הצהוב שר בקולי קולות את שיר האליפות ששר בזמנו איציק זוהר. "עוד עונה חלפה, מי האלופה? שוב מכבי תל אביב…". מאז שג'ורדי לקח את המושכות, נראה שהמכביזם חזר. לא בצורתו הטהורה, המזוקקת, של שחקנים שגדלו במועדון, אלא בצורה השחצנית הבוטה שלו.של שחקני רכש שהגיעו לעבוד, בשביל משהו גדול יותר. זה לא רק הכסף, זו המקצועיות, הכושר, המנטליות החדשה של מכבי. המכביזם בצורתו החדשה הוא תכליתי יותר, יוצר היסטוריה חדשה על פני זו ש"9 שנים לא ניצחה את מכבי חיפה בקרית אליעזר", ועוד קבוצות אחרות שלא נוצחו על ידי הצהובים אי אלו שנים. זו העלמות הפחד מלהפסיד. לא כי אסור להפסיד, אלא כי זה הפסד במשחק אחד ולא יותר מזה. זה התגלם באופן בו זהבי התחיל ריצה על הקו, הביט בשרן ייני לשנייה, הבין שאם הוא ינסה לחתוך למרכז או למסור את הכדור הוא יאבד אותו ופשוט המשיך קדימה, זה המכביזם החדש. שחצני, מתנשא, לא רואה ברירה אחרת אלא להתקדם.

זהבי. המכביסט החדש.
זהבי. המכביסט החדש.

בינתיים, אגב, 2-0 על קרית שמונה, דקה 20'.

קצת על הפיגועים

הטלפון מצלצל. על הצג כתב "אמא". "היי, איפה אתה?" היא שואלת, וכלל לא מחכה לתשובה. "היה פיגוע בחברון", היא מעדכנת. בראש קופצים תסריטים. כיכר גרוס. ציר המתפללים. חדירה ליישוב. בקבוקי תבערה, דקירות סכינים, שלהבת פס. מה לא? "כן, ירי", היא ממשיכה בינתיים. "אחד נפצע קשה הם אומרים. אנחנו מנסים לברר מי זה".

בתוך יומיים, חזרנו עשור אחורה בזמן. יום אחד זה תומר חזן הי"ד שנחטף ונרצח על ידי מישהו שהכיר. יום לאחר מכן זה גבריאל קובי הי"ד שנהרג על ידי ירי מדויק.

סביב מותו של חזן מרחף סימן שאלה גדול – למה הוא בכלל נסע עם נדאל עמאר אל עבר השטחים, כחייל וכישראלי. יש פרסומים פה ושם על עניינים פליליים, אך ברור שמעל לכל השמועות הללו, חזן בטח בעמאר. אחרת הוא לא היה נוסע איתו, לא עד קלקיליה. את האמון הזה שבר עמאר באופן בוטה.

כמו חזן, כך העשור האחרון. אין אינתיפאדה. הרשות הפלשתינית היא זו שבמידה רבה דואגת להשתקת הטרור. הוא לא מגיע אלינו כמעט, לא נוגע בנו. לפחד מטרור עבורנו זה כמו לנסוע על אופניים. אתה לא עושה את זה ביום יום, אתה אפילו לא זקוק לזה, אבל כשזה בא – אתה כבר יודע מה לעשות. הכל רגוע, עד יבוא זעם.

סביב מותו של קובי אין סימני שאלה. הכל ברור. חייל במשימה, פעילות שוטפת, הפרות סדר. כחייל, כישראלי, טבעי שהוא יהיה בסכנה כשהוא נמצא בשטחים. בחברון, מסתבר, ברור באיזה צד של המשוואה נמצא סמל ראשון, ובאיזה צד של המשוואה נמצא היורה. לא אוהב, לא חבר, אויב. אין מקום לאמון.

כמו קובי, כך העשור שהיה. אינתיפאדה. הפרות סדר, בעיות בשליטה על אוכלוסייה עויינת. צה"ל מחזק את השהות שלו בשטחים, כי רק כך ניתן לשמור על הבטחון. שנים שבהן העור שלנו התעבה, עוד הרוג ועוד פצוע, עוד פיצוץ ועוד פיגוע. הלב כבר דורש אדישות. חברון, ירושלים, תל אביב, קלקיליה, זה לא משנה. זה מקיף אותנו בכל מקום.

המהירות בה חוזרת התודעה שלנו לימי הטרור, לכותרות על תחילתה של אינתיפאדה חדשה, על כך שאסור לשחרר מחבלים. הרי כל זה מוכר לנו מפעם. פנים של חייל שהיה עד לפני רגע אלמוני ולא מוכר מכסות את העיתון. כתבה קצרה על חיים קצרים ומלאים, של אדם יקר שהיה ואיננו עוד.

ומיד תגובות מתלהמות מימין ומשמאל, פבלוביות כל אחת בדרכה שלה. "זו רק הוכחה לכך שאסור לשחרר מחבלים", זעקו הניצים. "אסור לתת לקיצונים בשני הצדדים להפריע לתהליך השלום". האמת היא ששתי התגובות לוקות בחסר – הראשונה מסתפקת במועט, כי הישארות המחבלים בבתי הכלא בצורתה הנוכחית משמעותה נטל כבד על משלם המסים הישראלי ושחרור וודאי. ההתמקדות בטעות שבשחרור האסירים היא כמו הכלב שתעסק בעצם שזרק לו השודד. בינתיים המו"מ נמשך, ואיש אינו יודע מה קורה מאחורי דלתות סגרורת.

השמאל, כרגיל, נוטה לבלבל בין גרפיטי וטרור ומכנה את הימין הישראלי בכינוי שאמור להיות שמור רק לאויב. מי קיצוני שמפריע לתהליך השלום? חייל תמים שהלך לחפש אוצר בבית של הדוד של נדאל עמאר, או עשרות אלפי ישראלים שהלכו לבקר בעיר האבות?

המוות של חזן היה נמנע אם היד לא הייתה קלה על הדק שחרור המחבלים. המוות של קובי היה נמנע אם הפלשתינים לא היו חושבים שהטרור ישתלם להם. במקום זה אנחנו ממשיכים לשבת למו"מ איתם, משחררים מחבלים כאוות נפשם וממשיכים לשלם את המחיר הכבד של המרדף אחר השלום.

קצת על הבכיינים

הבעיה עם המאמר של מיכל מנין בוואי נט עבורי, היא שהיא העתיד עבורי. כמו מנין, גם אני קפצתי מהצבא אל ספסלי האקדמיה, גם אני פעיל בתא סטודנטיאלי, גם אני כתבתי במספר מקומות, גם אני פעיל בקמפוס, גם אני לומד באוניברסיטה לא מהמובילות בארץ(בר אילן).

אני מכיר את מיכל. אני צעיר ממנה בשלוש שנים ובתואר אחד. גם אני, כך נראה, חלק מהדור האבוד. סטודנט מבחירה בתחום לא פרקטי, בידיעה מוחלטת שהבטחון התעסוקתי שיש לי כיום יכול להיות יותר יציב ממה שיהיה לי בעוד ארבע או חמש שנים. וזה בסדר גמור. כי אני בחרתי את המסלול הזה. אני, ורק אני אשלם את המחיר עליו, כולל האפשרות שבסופו של יום לא אוכל להשיג עבודה בתחום שרציתי, במה שיאפשר לי להשיג את התכלית הראויה בעיניי- הגשמה עצמית.

אני יכול לומר בהחלטיות כי הבחירה ללכת לאוניברסיטה ללימודי תקשורת הייתה שגויה, בעיקר כי אוניברסיטאות הן מוטות מחקר, ולא נותנות את הניסיון הדרוש. אמנם ביה"ס לתקשורת בשנים האחרונות מתעורר בכיוון הנכון, אבל מבחינתי, האוניברסיטאות מנצלות את השם שיש להן על מנת למשוך אנשים אליהן, בידיעה שאין להם סיכוי למצוא עבודה אחרי כן, אבל העיקר שיש מי שישלם בסוף הדרך.

חלק יקראו לי ולמיכל בכיינים. תתאמצו. שיברו את השיניים, קרעו את התחת, פצחו את הנוסחה – לכו ללמוד מתמטיקה, מחשבים או הנדסה. רק לא מדעי הרוח, רק לא מדעי החברה הם יאמרו. יש להודות, הנתונים מגבים את הגישה הזאת היטב. גם שר הכלכלה מגבה את האמירה – עזבו את הפקולטאות שלא מניבות כסף, ורוצו בעקבותיו, כאילו זה כל מה שמשנה.

אני אולי נאיבי, אבל אני חושב שחברה שמהנדסת את הפרטים שבה לפי צורכיה בלבד היא חברה חסרת חירות. יש כאלו שיטענו שחובת המדינה לספק לי עבודה, ובכן זו לא חובת המדינה. זו גם  לא חובת המעסיק. חובת ההוכחה שאני ראוי לעבודה, למרות שאני בוגר מדעי החברה היא אך ורק עליי. אף אחד לא אמור לנקות את הטעויות שלי. הקריאה לבוגרי מדעי החברה לפנות אל עולם שלא נועד להם, היא גזילת החירות.

החירות הזו היא שמקיימת את החברה, היא זו שיוצרת את השוק החופשי, את המנצחים והמפסידים, ואני אומר את זה גם אם משמעות הדבר היא שאני בצד שמפסיד. בעיניי, חברה שמעודדת את האינדיווידואל ללכת עם מה שהוא עצמו טוב בו, במה שהוא רוצה, ובלבד שיהיה מוכן לקחת את הסיכון הזה, בשביל לזכות בסיכוי להצליח באמת. התועלת לחברה תגבר, משום שרווחת הפרט תגבר מהסיפוק העצמי שלו, שיוביל אותו לעבוד קשה יותר עבור האדם החשוב לו ביותר – הוא עצמו.

הפרגמטיזם, הדרישה הזאת מאיתנו ללכת אחר איזשהו נתיב בטוח ליצירת כסף הוא שגוי מן היסוד. הוא יוצר חברה רובוטית, של אנשים שרודפים כל העת אחר הכסף כמו אוגרים בתוך גלגל. המירוץ לעולם לא נפסק, ואין די כסף בשביל הצרכים שלהם. אבל כסף שנעשה מתוך רצון, הוא כסף שעבדו עליו טוב יותר, קשה יותר, חזק יותר. הוא כסף שמוערך ולו משום שהוא נעשה בדרכים שנכונות לנו ולרצוננו.

קצת על פרשת השבוע

הרבה זמן אני מנסה להבין מהתורה מהי דרכה הכלכלית היהודית. הנצרות הצליחה להפיק את הקומוניזם ואת הקפיטליזם גם יחד, והשאלה היא מה מולידה היהדות. לשם הגילוי הנאות, אודה ולא אבוש כי בעיניי, בשאלה בין סוציאליזם וקפיטליזם אני תומך מובהק בצד השני, אך אשתדל לנהוג באובייקטיביות בנושא זה. הערה שנייה, על אף היחס המתבקש בנושא החיות והאדם, שמובא בייחוד בפרשה זו "ורדו בדגת הים ובעוף השמיים ובכל חיה הרומשת על הארץ…" (א,כח') – דבר המקבל ביטוי בכך שאדם הוא זה שקובע איך נקראות החיות(ב', כ'). כמו כן, ברור כי האדם יועד שלא לאכול בשר(א', כט').

קין – הקפיטליסט החזירי הראשון

מסופר על שני האחים, קין והבל, האחד רועה צאן והשני עובד אדמה. האחד, שמו מציין ארעיות(הבל הבלים) והשני קניין. יש פרשנות מרתקת על העניין הזה בספרו המופתי של דניאל קווין, ישמעאל. בספר זה, הוא טוען כי מיקומו של הסיפור בשורשי הציוויליזציה האנושית, אז נחלקו סוגי האדם לשניים – אלו שהשתלבו בג'ונגל החייתי ואלו שניסו לרדות בו ממש. הלקחנים, כך קרא לשבטי הקניין, נוהגים להרוס את הנקרה בדרכם, להשמיד אותו על מנת לקיים את חייהם שלהם, בעוד העוזבים(הבל) נוטים להשתלב עם הסביבה שלהם. הקפיטליזם, לפי קווין נטוע עמוק בשורשי הציוויליזציה המערבית.

בסיפור הזה מדובר על עובד האדמה, קין, שהביא מפרות האדמה מנחה לה'. "והבל הביא גם הוא מבכורות צאנו ומחלבהן וישע ה' אל הבל ואל מנחתו. ואל קין ואל מנחתו לא שעה, ויחר לקין מאד ויפלו פניו"(ד', ד'-ה'). קין היה הראשון להציע מנחה לה', אך כיוון שאחיו התעלה עליו במנחתו, שעה ה' לזו של המחדש, זה שמביא מבכורות צאנו. קין נכעס על כך, ונופלות פניו, על כן פונה אליו ה' ושואל אותו "למה?", "הלא אם תיטיב שאת, ואם לא תייב לפתח חטאת רובץ, ואליך תשוקתו ואתה תמשול בו"(ד', ז'), הרי אם תשפר את שאתך, אקבל אותה. כאן מדבר ה' בשבחה של תחרות, משל "קנאת סופרים תרבה חוכמה". "ויאמר קין אל הבל אחיו, ויהי בהיותם בשדה ויקם קין אל הבל אחיו ויהרגהו"(ד', ח'). הרצח הראשון נבע מאדם שלא יכול היה להתמודד עם התחרות, ועל כן חיסל את היריב לחלוטין. זה קפיטליזם חזירי, והוא הראשון להישלל במבחן הכלכלה היהודית.

מודעות פרסומת

3 מחשבות על “קצת על הרבה – מוצאי שבת "בראשית"

  1. יהודה

    בהמשך לאמור לעיל בחלק הראשון ולהשלמת האושר – רוץ לראות את הסרט "קליק".
    בקשר לקין והבל – ראיתי רעיון יפה בו מוסבר שהכוונה של אלוהים בשאלתו לקין "למה חרה לך" הוא בעצם שואל: האם אתה מאוכזב שלא קיבלתי את מנחתך או אתה מאוכזב כי קיבלתי את מנחתו של אחיך?
    קנאת סופרים תרבה חוכמה וקנאת אחים תרבה שנאה.
    שנה טובה!

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s