קצת על הרבה – מוצאי שבת חול המועד

למה הימין לא מצליח לקדם מדיניות? מה מועיל השידור הציבורי? מי מרוויח מהעלייה האסטרונומית במחירי הדיור? ומה גורם לאנשים זרים להתנהג בדיוק באותו אופן? 

קצת על פסיקת בג"ץ | קצת על דואר | קצת על הידברות | קצת על המרד בליכוד | קצת על "היהודים באים" | קצת על העלייה במחירי הדיור | קצת על אהוד בנאי | קצת על גשם בסוכות

קצת על פסיקת בג"ץ
רק לפני שבוע כתבתי פה על פתרון אוגנדה, על האירוניה הגלומה בהצעה הלאומית לשלוח את המסתננים/פליטים/מהגר עבודה לאוגנדה, וכבר בא בג"ץ והפך את כל המגמה על פיה. בהרכב של תשעה שופטים, קבע בית המשפט העליון כי החלטת המדינה לכלוא מהגרים למשך שלוש שנים נוגדת את חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו, ועל מדינת ישראל לשחרר את 1,750 המסתננים שנכלאו בלא משפט.
בסוגיה הזו טמונות שלוש בעיות עיקריות: האחת, היא ששוב בג"ץ מתגלה כמנותק מהמציאות, השנייה היא שרשויות המדינה ממשיכות להקטין ראש. השלישית, היא ששוב תושבי דרום תל אביב, ערד ואילת, מרגישים כאילו הם החירייה של המדינה. המקום אליו מושלכת הפסולת, כלאחר יד, של מדינת ישראל.
הפוליטיקאים מימין ממהרים לתקוף את בג"ץ: ח"כ איילת שקד טענה כי "בג"ץ ביטל את החומה שהקימה הכנסת", ח"כ מירי רגב, יו"ר וועדת הכנסת הגדירה את ההחלטה כ"מנותקת", יו"ר הקואליציה, יריב לוין הוסיף וקרא להחלטה "מופקרת". טוב, הימין לא אוהב את בית המשפט העליון. צפוי למדי.
אלא שהח"כים מימין לא שמו לב לבעיה העיקרית, במיוחד מול בית משפט שרואה בכל בני האדם שווים. באיזו מין מדינה הם רוצים לחיות, בה כל אדם(כל אדם) יכול להכנס לכלא בלא משפט? אדרבא, רוצים לכלוא? מצוין, תחקקו חוק למניעת הסתננות, תקבעו בחוק עונש חמור על השגת הגבול של מדינת ישראל ותשפטו אותם על זה. ומיד עולה לפתח ראשי בעיה כפולה עם הצעתי: האחת, שבית המשפט ישחרר את המסתננים; השנייה שבמשך הזמן שייקח לשפוט כל מסתנן ומסתנן המצב ישתנה לבלתי היכר.

בג"ץ. הרשות השופטת, המחוקקת והמבצעת של מדינת ישראל.
בג"ץ. הרשות השופטת, המחוקקת והמבצעת של מדינת ישראל.

ומה יהיה בינתיים על תושבי דרום תל אביב? ובכן, הם פשוט ממשיכים ליפול בין כיסאות שיקולי המאקרו. נתניהו, שהתגלה כנחוש בסוגיה הזו, אינו מסוגל להתמודד עם בית המשפט, משום שיש לו את החשש הטבעי שיש לכל אחד מלהתעסק עם הרשות השופטת: היא תשפוט אותו. ובמדינה כמו שלנו, אחרי מהפכת ברק והאקטיביזם השיפוטי, הרשות השופטת היא גם קצת רשות שופטת, וקצת רשות מבצעת. תחשבו על אהוד אולמרט. כן, כן. הוא. אם אשים את שמו על לוח אסוציאציות אני משוכנע שהשורש ש.ח.ת יעלה שם, ואולי בצדק, אך קשה לי עם החריפות בה נקטה הפרקליטות נגדו וכמה עלובה היא יצאה במהלך המשפטים השונים מולו. קשה לי לא לחשוב שזה קשור לפרופסור דניאל פרידמן, שר המשפטים שלו.
צריך לסובב את הגלגל לאחור. להשיב את הגה השלטון אל המוסד המחוקק, הוא הכנסת. הבעיה שכל חקיקה בכיוון הזה עלולה להיעצר אצל בג"ץ, ותנו לי איש שררה אחד שידון באובייקטיביות בשררה שלו.
קצת על דואר
המשימה הראשונה שהייתה לי בבוקר הייתה ללכת לדואר, לאסוף מכתב שנשלח אליי בדואר רשום. כשנכנסתי אל הסניף המקומי הבחנתי באופן בו הוא מסודר: מימיני שלושה ספסלים, כשבכל אחד מהם שלושה או ארבעה מושבים, מאחורי עוד אחד, ומשמאלי עוד ספסל אדום אחד, מוטה לרוחב. הפקיד יושב מאחורי שלושה חלונות של קבלת קהל, כשבפועל נראה שרק הוא מקבל קהל, או שרק הוא נמצא שם. הוא יושב מאחורי החלון האמצעי. מאחוריו ומצדדיו אריזות, מכתבים ושקיות מלאות מכתבים. מול אותו הפקיד היחיד שנמצא עומדים שניים. גבר אחד, מזוקן, חובש כובע ולבוש חולצת ג'ינס, סנדלי עור לרגליו, מדבר איתו קלות. מאחוריו אישה ועגלת תינוק. התינוק היה שקט למדי, ואני החלטתי לשבת על ספסלי ההמתנה, על אף שהיו רק שניים לפני בתור.
דקה לאחר מכן הגיעה אישה, שאמדה במבטה את מצב התור בדואר. היא ראתה שאני אחרון, והחליטה לשבת בשורה מאחורי. האיש עם הכובע בינתיים המתין לפקיד בזמן שזה הלך להביא משהו מהמחסן, אולי גם הוא הגיע לאסוף משלוח של דואר רשום? תהיתי, כשנכנס גבר, בן מנשה, לסניף. הוא התיישב מיד בספסל האחורי, כשמבטו נע ביני ובין האישה שמאחורי. ניסיתי להבין אם הוא מבין שזה התור שבאמת קיים. הפקיד שב עם החבילה עבור הגבר עם הכובע, שהודה לו ואסף את דבריו והלך לשלום. האישה התקדמה, מטה את העגלה הצידה, על מנת שתוכל לדבר עם הפקיד. גבר נוסף נכנס לסניף, מבטו משוטט הנה והנה, והוא החליט לשבת משמאל לאיש הקודם, משלים את התור עוד מעט. התינוק החל בינתיים לדבר בשפת התינוקות, רגע נשמע כי הוא על סף בכי ורגע נשמע כי דבר מה מולו משעשע אותו. כל מה שראיתי מולו זה קיר, אולי שקית הדואר הגדושה מכתבים מסקרנת אותו? אישה נוספת נכנסה, עם כיסוי ראש כתום ומבט נחוש שמהר מאוד הפך למבט של "אני הולכת להיות פה עוד הרבה זמן, הא?", כשהיא התיישבה בספסל הרוחבי האדום, משלימה מעיין עיגול של הממתינים בתור.
בעודי ניגש אל הפקיד, בשני הצעדים הספקתי לנסות להבין איך זה שבני אדם אחרים גורמים לנו להתנהג בצורה מסוימת, בלי שנדע בכלל. שמעתי על ניסויים שעושים במעליות שמזכירים את מה שקרה בסניף הדואר. אם אדם אחד נמצא במעלית ומביט לכיוון מסוים, כל מי שייכנס אחריו יטה את גופו לעבר אותו כיוון. למה אנחנו עושים את זה?
התהייה שלי התגברה בערב, כשהייתי בתחנה המרכזית בירושלים, בדרך לקומה השלישית. ראיתי שם איש מאחד מאותם דוכנים שנוטים להיות ערניים למדי, ולפנות אל כל עובר אורח. ברגע ששמתי לב לנוכחותו, הסבתי את פני לאחור, עשיתי סיבוב שלם ועליתי מהמדרגנוע השני, ולו להתחמק ממנו ולא לסרב למרכולתו שוב. ניסיתי להסביר את זה לעצמי באופן הגיוני, אבל לא הצלחתי.
אנחנו עושים את זה בכל מקום – בסניף הדואר, במעליות, בתחנה המרכזית, פועלים לפי דפוס ההתנהגות שהסביבה מתווה. זה קורה בלי שאנחנו מרגישים, בלי שאנחנו חושבים על זה אפילו לרגע. אנחנו נכנסים לתבניות שלא אנחנו יצרנו רק משום שהן שם.
קצת על הידברות
רצח רבין היכה את הציבור הישראלי בתדהמה. מאבק תודעתי שנמשך שנים, הגיע לנקודת רתיחה והתפוצץ עם הכדורים שפגעו בגבו של ראש הממשלה המנוח. באוניברסיטת בר אילן, בה למד יגאל עמיר, הוחלט להקים תכנית שתנסה לעצור את השסעים המדממים בחברה הישראלית. עיקר הרעיון הוא שהפערים בין הציבור הדתי והציבור החילוני, בצירוף מותאם של ימין ושמאל יוצרים מתח כבד על עמוד השדרה הציוני.
השבוע הגעתי למיונים לתכנית. מאז שנכנסתי לכותלי האוניברסיטה רציתי להשתתף בה. חודש אחרי תחילת הלימודים, רבים מהדיונים הפוליטיי-חברתיים הפכו מיותרים. הדעות של כולם היו מוכרות, לא היה מה לחדש: רק לטחון מים. יש חילונים ויש דתיים, ומרגע שהדעות האלו, שהגשימו הרבה מן הדעות הקדומות נאמרו, לא היה עוד מה לחדש והפכנו להיות אנשים שחיים אלו לצד אלו, מבלי לעסוק במפריד, אלא במאחד.
אבל אני עדיין רציתי את הדיונים הללו. אני עדיין רוצה בהם. אז הלכתי על זה.
ביום המיונים היינו אחד עשר יושבים, במעגל, בכיתת קרוואן באוניברסיטה. המנחה יצר סימולציה של הדיונים. היו שלושה שלבים: הראשון כלל הצגה עצמית, השניים הבאים כללו שאלה אחידה, והרביעי כלל מדרג ערכים.
כבר בהצגה העצמית גיליתי שניתן להפריד את הקבוצה לשניים: דתיים וחילונים. החלוקה הייתה גסה, אך קולעת. שני חילונים מבוגרים יחסית דיברו על המשיחיות הדתית, על הריצה לגבעות, על ההתנשאות, על חוסר ההבנה של הדתיים את החיים האמיתיים. היה לי קשה לשמוע את הדברים. מאז ההתנתקות אני תוהה לעצמי איך עם ישראל איפשר למשהו כזה לקרות, איך לא כאב לו. ובכן, התשובה היא כי הוא פשוט לא שם.
השאלה הזהה הראשונה הייתה משהו כמו "אם היה יושב מולך איש מהצד השני, מיהו היה, ומה קשה לך איתו?". ובכן, התשובה שלי היא שמולי יושבים שני אנשים. האחד דתי והשני חילוני. עם הראשון קשה לי שהוא חי במעין משיחיות תמידית, בלא קשר למציאות, ועם השני קשה לי שהוא ויתר על העבר שלו לטובת אידיאולוגיה אוניברסלית כלשהי.
לצערי, גיליתי שעבור החילונים, גם החרדים וגם הדתיים הלאומיים הם אנשים שיש להתרחק מהם. הם סולדים מדת ברמה קשה. יש להם פחדים תהומיים מכל מה ששם ה' נישא מעליו. אני לא יודע למה, אבל אותי זה מפחיד. כי אני יודע שבצד השני עומדת חברה שמשתוקקת ליום בו היא תוכל לשאת את שם ה' בגאון, בלי להבין בכלל מה קורה בצד השני.
השאלה הזהה השנייה הייתה מופנית כלפי פנים: מה מפריע לך בקבוצה ממנה אתה בא? שאל המנחה. ובכן כאן מצאתי נקודת אור. כמאמר "מודעות עצמית זה חשוב", חלק מהחילונים עצמם הודו כי החברה החילונית לא מקבלת את הדתיים, מפחדת מהדת, מוותרת עליה. חלקם טענו כי היא איבדה את המצפן המוסרי שלה. אם בעבר היא הייתה סוציאליסטית, כיום בראש ובראשונה עומד הכסף, כמדד להצלחה בחיים.
הייתי מוסיף עוד כמה על כל אלו, אך לבינתיים הסתפקתי בזה.
השלב האחרון היה המעניין מכל, והוא דווקא הצליח לקרב אותי אל האנשים שנראו כהכי מתנגדים לדת קודם. על הלוח המנחה כתב את המילים הבאות:

• צבא הגנה לישראל
• מוסר
• עשרת הדיברות
• בית המשפט העליון
• דגל ישראל
הסדר לא היה חשוב לו, אך הוא הדגיש כי הוא חשוב לנו. הוא רצה שאנו כקבוצה נסכים על סדר החשיבות עבורנו. מיד היה מי שקפץ ואמר "בלי צה"ל, אין מדינה". עצם המחשבה החרידה אותי. כיצד יכולה להיות מחשבה שצה"ל הוא הסיבה שאנו חיים? הרי הוא מבטיח את הקיום שלו, אך לא מגדיר מהו. ראיתי את הכפיפה ואולי החפיפה בין עשרת הדיברות ובין המוסר, ואחד המבוגרים היטיב לציין כי בלי בית משפט לא נוכל להתקיים. אך זה עדיין לא בית המשפט העליון. הדגל, כמו הצבא, בסה"כ מייצג משהו גדול ממנו, ולכן לא ייתכן כי הוא החשוב מכולם.
את הדיון סיים המבוגר בחבורה, שאמר שהצבא בסופו של דבר נועד להגן עלינו, ולא יותר מזה. בית המשפט בכללותו מגדיר את הגבולות שלנו כחברה, את החוקים שלנו. כל אלו מתבססים על מוסר, מוסר שנקבע על פי החברה. החברה הזאת נוצרה אי שם, לפני שלושת אלפים שנה, בהר סיני, עם קבלת עשרת הדיברות. כיום היא נושאת את הדגל שמייצג עבורה את כל זה. אני אישית לא בטוח איפה הדגל נכנס פה, אבל אני מסכים לגבי כל השאר.
החל מהמפגש הראשון, הידברות תהיה אורחת קבועה בבלוג.
קצת על המרד בליכוד
זה היה זריז. אחרי שבשבוע שעבר כתבתי כאן על חובתם של סגני השרים במפלגת השלטון לצאת חוצץ נגד המו"מ המדיני בראשותה של שרת המשפטים, הסתבר כי 16 חברי קואליציה, מתוכם 7 חברי כנסת של הליכוד, שלחו מכתב לראש הממשלה, שמבהיר את עמדתם. אך עם כל הכבוד לחברי הבית היהודי, הם הרבה פחות חשובים. הצרה האמיתית של נתניהו, אם הוא אכן חצה את הרוביקון, כפי שיש רבים שחוששים ורבים שמקווים, עמידה איתנה של המפלגה שלו תמצב אותו קרוב יותר אל בית אבא, ובימים של חלוקת הארץ, זה חיוני.

מכתב שדולת ארץ ישראל בכנסת לראש הממשלה
מכתב שדולת ארץ ישראל בכנסת לראש הממשלה

אבל אלקין, דנון, חוטובלי ואפילו מקורבו של נתניהו אקוניס אינם מספיקים. דרושים שרים בכירים יותר בתוך המפלגה: ישראל כ"ץ כבר נחבל מהתנגדותו הגורפת לתהליך. מסער וארדן איני מצפה הרבה, אך אסור לתת לכ"ץ להישאר לבד במהלך הזה, חייבים לצרף את יעלון. אם האחרון רוצה להיות אלטרנטיבה שלטונית לראשות המחנה הלאומי ביום מן הימים, זה הזמן להציב את גבולות הגזרה, אחרת מישהו אחר יגרוף את הדיבידנד הפוליטי על הסדר הביניים לכשזה ייכשל, ואני לא בטוח ששמו צויין כאן.
קצת על הסאטירה החדשה של הערוץ הראשון
השידור הציבורי – שלכם ובשבילכם, מסתיים לו כל תשדיר חסות של קול ישראל ברדיו. זה נחמד, בתיאוריה. זה נחמד כשמזכירים את העובדה ששיקולי הרייטינג פחות מעניינים אותו. שאין ולא יהיה בערוץ הראשון את "האח הגדול", או תכניות רייטינג חסרות ערך. שאפשר לשדר בו ורק בו את "שיטת השקשוקה" ודומיה. זה נחמד שיש מישהו שכל זה לא חשוב לו, כי הציבור מממן אותו ככה סתם, כי אף אחד בממשלה לא החליט שזה לא חשוב מספיק לסגור.
השבוע עלה פרומו מזוויע שמתאר את הרוצחים הימנים משל היה כל הימין. אין כאן בשורה חדשה, לצד "ארץ נהדרת" ו"מצב האומה"(האחרונה מצוינת, לדעתי) אין צורך בעוד סאטירה שתעסוק בליבוי השנאה למתנחלים או חרדים, שבהחלט קיימת מתחת לפני השטח. סאטירה אמורה לבעוט, והתכניות שקיימות עושות את זה. אלא שהערוץ הראשון חשב שסאטירה אינה עולה בקנה אחד עם מכלול הערכים שהוא דוגל בהם, או לפחות כך טען כשאתר "לאטמה" היה עימו במגעים על כניסת תכניתו השבועית "מהדורת השבט" ללוח השידורים.
פתאום רואים את הפנים האמיתיות. והכי מביך שהאיש שאחראי על לוח השידור, יוני בן מנחם – טוען שהוא לא יודע ולא מכיר. "שלכם ובשבילכם", אז מי קובע שזה בשבילנו? ואם בן מנחם לא יודע, אז איך של מי הערוץ הזה? או ליתר דיוק, איך מתנהל הערוץ הזה?
הרשימה של הדמויות שמחפשים כאן באתר לחיפוש שחקנים וניצבים רק מראה מה בדיוק התכנית מחפשת. זה עצוב, זה מביך, וזה בהחלט לא שידור ציבורי.

יהודים באים

 

קצת על עליית מחירי הדיור

מסתבר שמחירי הדיור נסקו בשש השנים האחרונות ב-83%(!). הבעיה ברורה, אין היצע. השוק ממשיך לבקש, האוכלוסייה ממשיכה לגדול, והדירות – אין. אם הבעיה היא כה מקיפה וכה גדולה, אפילו את הבנייה הבלתי חוקית במגזר הבדואי/דרוזי/ערבי אני מתקשה להאשים. המדינה היא זו שתוקעת את התפתחות השוק, וכשהיא לא מקיימת את אחד מתפקידיה הבסיסיים, טבעי(אך לא נכון) שאנשים יקחו את החוק לידיים, בייחוד אם הכבוד שלהם לחוקים הבירוקרטיים של המדינה לא גבוה.
כדי לפתור את הבעיה, ממשלת ישראל צריכה לקדם בנייה. נתניהו הכריז על כך מספר פעמים בקדנציה הקודמת, הוא אפילו גייס את משה כחלון בקמפיין הבחירות שלו על מנת להצהיר כי הוא יפתור את הבעיה בשיטה הזו אך הבעיה היא אחרת. בניגוד לשוק הסלולר, בו היה קרטל של מספר חברות שנתנו שירות מסוים, והמדינה כפתה עליהן לאפשר לחברות אחרות להשתמש בתשתיות שהן בנו, כאן הקרטל הוא של המדינה עצמה. מנהל מקרקעי ישראל חולש על 93% מקרקעות המדינה. אין לו ולא יהיה לו אינטרס לשחרר אדמות נוספות, כי בינתיים מחירי הדיור רק עולים ועולים, ויש מישהו אחד שמרוויח מזה.
כלכליסט פירסמו לפני כחודשיים סיפור מרתק. הוא מרתק בעיקר בגלל התגובות שלו. סין, באמצעות חברה ממשלתית, הציעה, כך ע"פ הסיפור לבנות ליד לטרון מדינה. הם יביאו את הקבלנים, הם יביאו את הפועלים. מדובר בעיר בסדר גודל של 30 אלף יחידות דיור, ולמכור אותן במחיר של ארבע מאות אלף שקלים ליחידה. בשוק שגואה ועולה למחיר ממוצע של מיליון שקלים לדירה קטנה מ-120 מ"ר(כהצעת הסינים), כך שההצעה בהחלט משתלמת. אלא מה, שיהיה מי שייפגע. הקבלנים המקומיים, שיאבדו עבודה ויאבדו רווחים אפשריים. מנהל מקרקעי ישראל יאלץ לשחרר קרקעות נוספות בשביל הפרויקט הזה, וכמובן – המחירים ירדו. יותר כחלון מזה, יש?
אלא שבמשרדי הממשלה טוענים שוב ושוב כי לא קיבלו הצעה כזאת מהסינים. לא נתניהו, לא מרד רה"מ, לא שר השיכון – איש אינו מכיר את ההצעה. אם ההצעה אמיתית, יש בה פתרון מוסרי ראוי. מי שיוצר שוק בו ניתן להעלות מחירים בצורה כזאת, בלי לחשוש ממתחרים שיוזילו את העלויות, יוצר שוק לא תחרותי, לא יעיל ואפילו לא מוסרי. בפתרון שובר שוק כזה יש צדק פואטי.
חבל שזו רק פואטיקה.

 

קצת על אהוד בנאי
בוקר יום רביעי, בדרך לעבודה. האוזניים מחוברות למכשיר, המוזיקה מתנגנת כאילו הייתה ברקע. "מזמור לדוד", שר לו בנאי. רגע. אהוד בנאי. להעביר קדימה? למחוק את השיר? מה עושים? אם הוא מחרים את השכנים שלי, כנראה שהוא מחרים גם אותי, או לפחות מבטל הופעות אצלי. "ה' רועי לא אחסר", ממשיך בנאי. "בנאות דשא, ירביצני, על מי מנוחות ינהלני…". השאלות עדיין ממשיכות להציף את ראשי.את ההודעה הלקונית הזו כתב הצוות של בנאי בנוגע לכוונתו להופיע בסוסיא. מפעל ההתיישבות מוגדר כאן ככיבוש, כעוול. כן, ידוע שבנאי הוא איש שמאל, זה ידוע זה מכבר. הצוות מכנה את המקום בו הוצע לאמן שלו להופיע "חוסר צדק, גזל ועוולה", כן, זה מה שבנאי חושב עלינו. ההופעה, מבחינתם אינה רצון לפתח דיאלוג, כפי שהם מתיימרים להציג, אלא מיסיון של המסר "עלינו להכיר בזכויות הבסיסיות והאנושיות של שכנינו", שזה אחלה מסר, רק שהוא מאבד את ההיגיון הרציף שלו ברגע שבנאי סירב להכיר בזכויות הבסיסיות והאנושיות של אחיו שאיתם יש לו מחלוקת אידיאיולוגית קשה.

חברים יקרים,
דעותיו של אהוד בנאי כנגד הכיבוש בפרט וכנגד עוולות בחברה הישראלית בכלל, ידועות לכל ובאו לידי ביטוי בשיריו כמו גם הושמעו בפלטפורמות תקשורתיות שונות.
יחד עם זאת, אהוד אמר לא פעם, שהוא לא מחרים הופעות מעבר לקו הירוק למרות המחלוקת שלו עם אנשי ההתנחלויות.
במקום חרם ונידוי הוא מחפש דיאלוג דווקא במקום בו אין הסכמה.
בהופעה בסוסיא אין בשום פנים תמיכה או עידוד במעשים שגורמים לחוסר צדק, גזל ועוולה, ההפך הוא הנכון.
הרצון הוא להגיע אל המקום במסר שאומר שעלינו להכיר בזכויות הבסיסיות והאנושיות של שכנינו.
אין ספק שהופעה בסוסיא לא תפתור את המחלוקת, לא תתקן את העוולות ולא תיישב את בעיית הכיבוש, אך מקווים שתגרום למודעות למתרחש שם ואולי תתרום במשהו לתיקון.
כולנו תקווה שתאפשר צעד קטן לכיוון של חיפוש הדרכים לשלום, מבית ומחוץ.

הצוות

 (מתוך הפייסבוק של אהוד בנאי, הגם שעד שהשורות האלו נכתבו, הפוסט הוסר מהדף שלו)

טוב לראות שהצוות גם מכיר ביכולתיו המוגבלות של בנאי להביא שלום, מודעות עצמית זה חשוב.

המצחיק הוא שבהודעה הזו לא נאמר שהוא לא יגיע, אבל גם אם כן, אחד האמנים הפופולריים ביותר באיו"ש אינו מכיר בערכם של אוהדי האמנות שלו, אלא רוצה להשפיע עליהם באמצעות סולם הערכים שלו. ככל 'נאור', האמה המוסרית היחידה היא זו שהוא מכיר.
אנשי ההתיישבות מכירים את הדעות הפוליטיות שלו, ועדיין מדובר באמן שמושמע רבות, לא רק בגלל האלבום המסורתי שלו "שיר חדש". הפרדוקס הוא שדווקא האנשים שאת עוולם הוא דורש לתקן סירבו לקבל אותו.
צריך להודות על האמת, התגובות הפבלוביות של הימין לסטטוס המצוטט לעיל הן שהובילו לכך שבנאי יבחר שלא להופיע בסוסיא. הדעות שלו קשות לעיכול, אך הוא לא מחרים את המתיישבים ככלל, ולכן חוסר סובלנות כזה מצידנו יגרום רק לדבר אחד: אי הבנה של המציאות, בעיקר משום שלא מקבלים אותה. חשוב להבין שלא כל העם נמצא איתנו שם, לא כל העם תומך בהתיישבות. על כל ימני מתלהם בפייסבוק של בנאי, יש עוד שמאלני מתלהם שמתאכזב מכך שהוא מוכן להופיע שם.

בינתיים, כגשר, קמה לה הזמרת עלמה זהר עם הצעה משלה:עלמה

ואז בא בנאי במלוא החרטה, עם המסר הבא:

בנאי. יבוא להופיע בסוסיא.
בנאי. יבוא להופיע בסוסיא.

מודה ועוזב ירוחם, מודה ועוזב ירוחם, אבל את הצוות שלו הוא צריך להחליף.

קצת על גשם בסוכות
מקובל כי גשמים היורדים בסוכות אינם סימן ברכה, ויש מגדילים ואומרים כי מדובר בסימן קללה, ויש דעות החלוקות אם מדובר בכל ימי החג, או רק ביום הראשון. ובכל זאת, ארצה להציע מעין פתרון לקללה זו, גם אם היא נוגעת לכל שבעת ימי החג. בייחוד לאור העובדה שגם בעת כתיבת שורות אלו – עוד יורד גשם בקרית ארבע.
(ישעיה, א', א')
על חודש אלול ידועה האמירה כי "המלך בשדה", וזוהי הזדמנות גדולה להתקרב אליו, היות והוא 'יורד' אלינו. בסוכות, לעומת זאת, החיוב הוא שאנחנו נהיה אלו שנצא אל השדה, על מנת לזכור את העראיות ממנה סבלנו בימי הגולה במצרים, ממנה השתחררנו לפני 3,226 שנים.
ונראה כי אם גשם ציער את היושב בסוכה, נעשה הוא פטור מן המצווה, ויש לומר כי הותרה המצווה לו – וכאילו נדחתה מצוותו מרצונו של הקב"ה, מָשְׁלוּ מָשָׁל, לְמָה הַדָּבָר דּוֹמֶה, לְעֶבֶד שֶׁבָּא לִמְזוֹג כּוֹס לְרַבּוֹ, וְשָׁפַךְ לוֹ קִיתּוֹן עַל פָּנָיו (סוכה פרק ב, ט). אין זו הפעם הראשונה בה ה' דוחה את קיום מצוותיו על ידי ישראל, כפי שאמר הנביא ישעיה בן אמוץ בחזונו: י שִׁמְעוּ דְבַר-ה', קְצִינֵי סְדֹם; הַאֲזִינוּ תּוֹרַת אֱלֹהֵינוּ, עַם עֲמֹרָה. יא לָמָּה-לִּי רֹב-זִבְחֵיכֶם יֹאמַר ה', שָׂבַעְתִּי עֹלוֹת אֵילִים וְחֵלֶב מְרִיאִים; וְדַם פָּרִים וּכְבָשִׂים וְעַתּוּדִים, לֹא חָפָצְתִּי. יב כִּי תָבֹאוּ, לֵרָאוֹת פָּנָי–מִי-בִקֵּשׁ זֹאת מִיֶּדְכֶם, רְמֹס חֲצֵרָי. יג לֹא תוֹסִיפוּ, הָבִיא מִנְחַת-שָׁוְא–קְטֹרֶת תּוֹעֵבָה הִיא, לִי; חֹדֶשׁ וְשַׁבָּת קְרֹא מִקְרָא, לֹא-אוּכַל אָוֶן וַעֲצָרָה. יד חָדְשֵׁיכֶם וּמוֹעֲדֵיכֶם שָׂנְאָה נַפְשִׁי, הָיוּ עָלַי לָטֹרַח; נִלְאֵיתִי, נְשֹׂא. טו וּבְפָרִשְׂכֶם כַּפֵּיכֶם, אַעְלִים עֵינַי מִכֶּם–גַּם כִּי-תַרְבּוּ תְפִלָּה, אֵינֶנִּי שֹׁמֵעַ: יְדֵיכֶם, דָּמִים מָלֵאוּ. טז רַחֲצוּ, הִזַּכּוּ–הָסִירוּ רֹעַ מַעַלְלֵיכֶם, מִנֶּגֶד עֵינָי: חִדְלוּ, הָרֵעַ. יז לִמְדוּ הֵיטֵב דִּרְשׁוּ מִשְׁפָּט, אַשְּׁרוּ חָמוֹץ; שִׁפְטוּ יָתוֹם, רִיבוּ אַלְמָנָה. {ס} יח לְכוּ-נָא וְנִוָּכְחָה, יֹאמַר ה'; אִם-יִהְיוּ חֲטָאֵיכֶם כַּשָּׁנִים כַּשֶּׁלֶג יַלְבִּינוּ, אִם-יַאְדִּימוּ כַתּוֹלָע כַּצֶּמֶר יִהְיוּ. יט אִם-תֹּאבוּ, וּשְׁמַעְתֶּם–טוּב הָאָרֶץ, תֹּאכֵלוּ. כ וְאִם-תְּמָאֲנוּ, וּמְרִיתֶם–חֶרֶב תְּאֻכְּלוּ, כִּי פִּי ה' דִּבֵּר
בימינו אנו, הכל הופך עראי. במדינה שלנו חיים על פי תורת המשברים, אין דבר קבוע מן הזמני. משל אומר לנו הקב"ה, עזבו את העראי – מצאו דבר מה של קבע ודבקו בו. לא עראי, לא מיידי, לא זמני, קבוע. מצאו דבר זה, ודבקו בו – כמו בית של ממש, במקום סוכה. ואז, ורק מתוך מקום של קבע – תוכלו להעריך באמת את עראיותו של הזמני.
מועדים לשמחה.

מודעות פרסומת

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s