קצת על הרבה – מוצ"ש יום הכיפורים

הרבה על ילדים

"תשמע, לפני שהתחלתי ללמוד הייתי בייביסיטר לילדים לתקופה", סיפרה לי ידידה טובה. "זו הייתה חוויה הזויה קצת. שתי בנות. אחת בכיתה א', אחת בכיתה ד', או ה'. ואני מגדלת אותם! אני אוספת אותם מבית הספר, אני מאכילה אותם ארוחת ערב, אני מרדימה אותם לישון." האב רופא שיניים, האמא עיתונאית. לשניהם יש עבודות מאוד אינטנסיביות, מסביב לשעון. "אתה לא מבין", היא המשיכה. "זה הגיעה לשלב בו הן שמעו קולות בבית. הן חשבו שהן שומעות את אמא שלהן מגיעה", והיא נותנת לי מבט של 'אני רואה אנשים מתים' מהחוש השישי. "לא היו קולות. אמא לא הגיעה, הן פשוט התחרפנו מרוב געגוע".
כמו כל הורים מודרניים, ההורים ניסו למלא את החלל. הן החליפו בייביסיטר מדי שנה בשנה, ופעם בשנה, לרוב בקיץ טסים לחו"ל. הם נתנו לילדיהם את המיטב ואת המירב. הם שלחו אותם לחוגים, קנו להם מה שהם רוצים, ועדיין – "הן פשוט התחרפנו".
הבעיה היא שבעולם הכלכלי של היום אין ברירה אחרת. אם אתה רוצה להתקדם בעבודה ובעבודה טובה, אתה מוכרח לעבוד יותר. רוצה קידום? תן שעות. רוצה להצליח? תשקיע יותר. תגיע ראשון, תלך אחרון. אם אתה רופא, אם אתה עורך דין, אם אתה עיתונאי, אם אתה איש היי טק, אם אתה ח"כ, אתה צריך לוותר על המשפחה שלך בתמורה לרווחה כלכלית יתירה.
במקרה הטוב, כשההורים מגיעים הביתה בזמן להשכיב את הילדים לישון, הם זוכים לראות ילדים עייפים, כשהם בעצמם רק רוצים לנוח מיום קשה בעבודה. יוצא שכל החוויות של ההורים והילדים אלו מאלו הן שעות עייפות ותסכול. במקרה הרע, יש איזו נערה בתיכון או סטודנטית שמרוויחה מחצית משעות העבודה של ההורים ומחליפה אותם בכל. ההורים שם רק כדי לקחת אותם לתחנה הראשונה – בית הספר.
הגענו למצב כלכלי בו אין אפשרות כזו שאחד ההורים יישאר בבית עם הילדים. זה גם מצב נפשי, כי לרבים מאיתנו יש שאיפות להגשמה עצמית מחוץ לחיי המשפחה, ואין לאיש זכות יתירה על פני האחר על מי יזכה להגשים אותם ומי לא. זה גם קריטי לרווחה הכלכלית של המשפחה. אי אפשר להישאר מחוץ לשוק במשך כמה שנים טובות, כי אז נדחקים אל מחוץ לשוק במקרה הטוב, ובמקרה הרע הוא כולו משתנה עד שחוזרים אליו.
אז מצד העובד, אי אפשר לעבוד פחות. מצד המעסיק בשוק החופשי, אי אפשר להגביל את שעות העבודה. זה גם לא רצוי. במצב הנוכחי יש לנו הורים שאינם מתפקדים כהורים, אלא ילדים שמגדלים ילדים. מהתקופה העשירה והטובה ביותר בהיסטוריה, הייתי מצפה לראות הקלה באפשרות לגידול ילדים. הפיצוי ההכרחי שכל הורה נותן לילד שלו נועד להחליף את מה שהילד הכי רוצה – וכמו כל דבר שאנחנו "הכי" רוצים, אין לו תחליף ראוי. הבעיה היא שההורים אמנם מרגישים אשמים, אך במאבק בין הצורך(הקיומי לפעמים) לעבוד ובין הרצון להיות עם הילדים, העבודה תמיד תנצח, הילדים תמיד יפסידו.
אם אמי ואבי זכו לקבל את אמא כל היום בבית, אני זכיתי לאמא בחצי משרה, והדור החדש גדל עם הורים ברבע משרה, מה יהיה גורלו של הדור הבא? כמה ממני ומאם ילדיי הם יקבלו, אם בכלל?

קצת על דו"ח משרד החוץ

ככה בתחילת השבוע פורסמו מספר ידיעות על דו"ח של משרד החוץ שמנקה את הדרג הדיפלומטי מאשמה בפארסה באשר לתכנית "אופק 2020" של האיחוד האירופי. כזכור, האיחוד האירופי רוצה שבכל הסכם עתידי בינו ובין ישראל יוגדר בחוזה כי המימון אינו מגיע כלל להתנחלויות. החלטה פקידותית זו הפתיעה רבים בדרג המדיני, הגם שבמשרד החוץ ידעו על כך מראש.
על פי הפרסומים, סגן שר החוץ אלקין לא היה מרוצה מהדו"ח, שקובע כי התקלה לא הייתה בקרב הדרג המקצועי, ועל כן ככל הנראה מאשים את הדרג הפוליטי. מה לעשות, הדו"ח לא תואם את רצון השר בפועל. מה שעוד יותר מעציב הוא העובדה שראש הממשלה(שר החוץ המכהן – ע"ל) דווקא רואה חשיבות גדולה בצורך להסביר את הצד הישראלי. לכן הוא משקיע כל כך הרבה מאמצים בכל הקשור לאיראן. המסרים שהוא מעביר גם נושאים פירות. כמה פעמים שמעתם בימים שלפני "עמוד ענן" את הביטוי "לישראל יש את הזכות להגן על עצמה". הבעיה היא שהנושא הפלשתינאי קצת נדחק לשולי התודעה שלו. כאילו הוא אומר, אם לאיראן יש פצצה גרעינית זה לא משנה בראש כמה גבעות נמצא יישוב יהודי.
אלא שהנושא הפלשתינאי מעניין את האירופאים מאוד. הם מממנים עמותות ותנועות רבות שפועלות בשטחים בתחומים שונים ורבים. תנועות כמו שלום עכשיו, בצלם ושוברים שתיקה שפועלות על מנת לסיים את השהות הישראלית שם. הבעיה היא דווקא בדרג הפוליטי. זה שאינו מוכן לקחת צעד שימנע את האפשרות של התנועות הללו מלהמשיך לפגוע בנו.

קצת על זוגיות

"זוגיות היא בסופו של דבר בחירה הדדית באדם שאיתו ניתן להגשים את הדברים שאתה רוצה." זה בתמצות ובתרגום, מה שענתה לי רות שך, בחורה שהייתה איתי בתגלית, כמובן, לצד זה יש להוסיף את החום וההבנה, אך אלו לא יוכלו להחזיק מעמד אם אותה בחירה הדדית אינה מבוססת על היכולת להגשים את הרצונות.

רות שך

אז מה אני רוצה?
ילדים. תביאו אחד, תביאו שניים, תביאו שלושה, תביאו ארבעה, תביאו חמישה ילדים, בואו נעצור כאן. אני אוהב לכתוב, זה הפן היצירתי שלי, אופן הביטוי המיטיבי שלי וגם הדבר שאני רוצה לעסוק בו ככל הנראה. אם מדברים על הגשמה עצמית, אז בשבילי – זה זה. אם אחזור להיסטוריה שלי עם אוסלו, אז ראיתי את ההורים שלי מאוד מתוסכלים מהמצב אז, שעבורי, נתניהו תמיד ייתפס מעט, כזה שנותן תקווה למשהו באמת אחר. את התסכול הזה הכרתי וראיתי בעצמי בתקופת ההתנתקות, כשחשבתי שהתומכים בפינוי שוגים לחלוטין מהיסוד, והמתנגדים לגירוש אינם מוכנים לעשות די כדי שזה לא יקרה, ובאיזשהו שלב הבנתי. במקום שבו אין אנשים – השתדל להיות איש.

קצת על הנפילה של ברק אובמה

גילוי נאות: איני מתומכיו של ברק אובמה, מעולם לא הייתי. גדלתי כבן להורים רפובליקניים. ובכל זאת, קשה לראות איש שעורר כל כך הרבה תקווה נופל בצורה כה מאכזבת. נאום הניצחון שלו "Yes we can!" הצליח לשבות גם אותי, כי הוא נאום פשוט וטוב, והוא גם יודע להתייחס לטענות כנגדו שכל מה שהוא עושה זה לדבר. ובכן, בתור אדם כותב, מוכרח אני להאמין שלמילים יש השפעה.
ואילו מילים. את נאום הפתיחה שהגדיר את מדיניות החוץ שלו הוא פתח בקהיר, כנושא מסר של שלום אל העולם המוסלמי. ארבע שנים לאחר מכן, העולם הערבי כמרקחה. בלוב כאוס. בתוניסיה מתחילים להתייצב. מצרים עברה שתי הפיכות. תימן בלאגן. על עירק ואפגניסטן אין הרבה מה לומר, ואיראן ממשיכה במלחמת הציווילזציות שלה מול הסונה.
12 שנים לאחר פיגוע התאומים, נשא הנשיא אובמה נאום לאומה. בנאום זה הוא הסביר להם כמה חשוב שארה"ב תפעל מול סוריה, מול אסד, בנוגע לנשק הכימי. באופן אירוני, המלחמה הלא מוצדקת שהובילו הניאו קונסרבטיביים בנשק להשמדה המונית זכתה לתמיכה רחבה, בעוד הניסיון של אובמה לפעול בחריפות מול השימוש בנשק להשמדה המונית לא ממריא.
בנאום שלו הוא הדגיש את הצורך לפעול בשם צדק נעלה, בשם השימוש בעבר בנשק כימי – כפי שזוכרים אותו האמריקנים ממלחמת העולם הראשונה, וכפי שכל העולם זוכר אותו מהשימוש של הנאצים בו, ואז הסביר מדוע קשה לפעול – הזירה הבינלאומית מורכבת, העבר הקרוב יותר של האמריקנים בעירק ובאפגניסטן גורם לכל אמריקאי לחשוב פעמיים לפני שהוא שש לצאת למלחמה במזרח התיכון. זה גם מסביר את ההיסוס האמריקני מול איראן.
הניסיונות שלו לשכנע את האומה האמריקאית הובילה לכך שלא רק שאחוזי התמיכה בתקיפה אמריקנית בסוריה יעלו, אלא אף ימשיכו לצנוח. בניגוד לכל מלחמה שהחלה בעשורים האחרונים בה שיעורי התמיכה לא ירדו מ-60%, כעת אחוזי ההתנגדות ניצבים על שישים. בגבעת הקפיטול – המצב גרוע אף יותר. רק מעט יותר מעשרים חברים מכל בית תומכים ביוזמת התקיפה, רבים יושבים על המדוכה.

בתקופת אובמה הדוד סם הפך להיות מהשריף העולמי למפקד בפלזמה שצופה בחיסול בן לאדן, וכעת הופך לאוהד כורסה. קופץ, צועק, מתרגז, מתבאס, מתרגש ובוכה, אך אינו מסוגל להשפיע כהוא זה על המציאות.
בינתיים, כך מסתבר, נחתמה עסקה מימי המלחמה הקרה בין הרוסים והאמריקנים: סוריה תתפרק מנשק כימי במהלך שנת 2014, שתתחיל בעוד חודשיים וחצי. אז כן, יש קו אדום מסוים – סוריה לא תשתמש בנשק להשמדה המונית כנגד אויביה. בינתיים היא תמשיך לעשות את מה שעשתה בשנתיים האחרונות – להשמיד באופן מתודי אזרחים סוריים יחד עם האופוזיציה, והמהומות בסוריה יהפכו להיות לעוד "מוסלמים שהורגים מוסלמים" וזהו. עוד פליטים בדרך, עוד הרוגים בדרך, יום הולך ויום בא ואין חדש תחת השמש.
מישהו עוד חושש קצת מהעובדה שהנאום הראשון שלו בזירה הבין לאומית נישא אצלנו, בבנייני האומה?

קצת על נבחרות ישראל (2)

כתבו הרבה על כך שאנחנו מפתחים ציפיות מוגזמות כלפי הנבחרות שלנו, שישראל רחוקה מלהיות מעצמת ספורט. יש בזה מן האמת. אבל יש בעיה אחרת, הדור שמשחק כיום בנבחרות ישראל(בכדורסל ובכדורגל) הגיע להישגים בזירה הבינלאומית כשהיו בנוער. נבחרת ישראל בכדורסל ובכדורגל הצליחו להגיע למקומות רחוקים.

הלפרין, לימונד ואליהו למשל הוביל את נבחרת הקדטים לסגנות אליפות אירופה לקדטים, בעקבות כך, ב-2005 ישראל הגיעה לאליפות העולם. ב-2006 העפילה נבחרת ישראל עד גיל 21 לאליפות אירופה. בהרכב אז ניתן למצוא את דקל קינן, ליאור רפאלוב ובן סהר(לפני ששינה את השם). מה קורה בין תקופת הנעורים והבגרות? האם זה רק הצבא שמונע משחקנים להתפתח מספיק לזירה האירופית?
בכל מקרה, על מנת שהדברים ישתנו, צריכה להיות השקעה נכונה בגילאים צעירים בבניית שחקנים. כרגע זה תלוי באינטרסים של הקבוצות ובתקציבים שלהן. אם הן יוכלו, כמו מכבי ת"א ומכבי חיפה, הן ישקיעו. אם לא – הן יקטפו פירות של קבוצות אחרות, או יסתדרו עם מה שיש. ברמה הלאומית, המצב לא משהו.

קצת על עשרים שנה להסכמי אוסלו
איני זוכר הרבה מהתקופה שלפני החתימה על ההסכמים, אך זיכרון שנשאר חקוק אצלי עמוק, הוא הרצון לעלות על אוטובוס שנסע לירושלים. הייתה הפגנה גדולה בערב, או משהו כזה. בתמימותי, עליתי על האוטובוס, שהיה קו של אגד. איני זוכר הרבה, רק את אימו של חבר ילדות מורידה אותי מהאוטובוס. הפגנות, מסתבר, הן לא לילדים.
עשרים שנה חלפו מאז עמדו יצחק רבין, ביל קלינטון ויאסר ערפאת, משולבי ידיים, מחויכים, מבשרים את בשורת השלום. נבואות הזעם מימין בישרו על קטיושות שיגיעו מעזה. רבין אמר ש"לא יהיו קטיושות מעזה", אז היום יש רק פצמ"רים, גראדים, פג'אר. לעולם לא קטיושה. ההבדל בין הטילים שהבהילו את תושבי קרית שמונה למקלטים אינם שונים בהרבה מהטילים שהבהילו את תושבי שדרות למקלטים שלהם, ובכל זאת: לעולם לא קטיושה.
מסופר על ערפאת ששבועות מספר לאחר החתימה על ההסכמים, הוא קיים איזושהי מסיבת עיתונאים באלג'יר. אחד הכתבים שאל אותו איך הוא יכול לחתום על הסכם ויתור על אדמות איסלם, שכן הארץ מוגדרת כדר-אל איסלם. ע"פ חוקות האיסלם, כל אדמה שנכבשה אי פעם על ידי מוסלמי מוגדרת כאדמה מוסלמית. שאר העולם נקרא דר אל ח'ארב, שעתיד הוא להיכבש. ערפאת הסביר בפשטות כי החתימה בעיניו היא כהסכמי חודבייה של הנביא מוחמד. בסרטון הזה, ערפאת מדבר דווקא בקהיר.

אותו הסכם שעשה מוחמד עם בני שבט קורייש, אך לבסוף הפר את ההסכם כשהיה חזק צבאית כדי להביסם. בתחילה בא לבקר בעירם כאיש של שלום, וניצל את עזיבת אישי המלחמה את העיר, והותירו את הנשים, הזקנים והטף, וניצל את המצב כדי לכבוש את העיר מכה. מהסכם זה למדו המוסלמים כולם כי ניתן לחתום על הסכם שלום רק כאשר האויב חזק יותר, וכי יש להפר את ההסכם ברגע שאפשר לעשות כן.
עכשיו בימים אלו, שוקדים עו"ד יצחק מולכו, שליח ראש הממשלה למו"מ, ציפי לבני וסאיב עריקאת על הסדר ביניים. ההבנה היא שלא ניתן לפתור כעת את כל הבעיות, אז מוטב שנפתור את מה שאפשר. נתניהו כבר הבטיח לשאת נאום נוסף בבר אילן, בו הוא צפוי לחשוף את התכנית המדינית החדשה שלו. האדם שעשה את הקריירה שלו על כישלון אוסלו, כעת ניצב בראש המערכה ליצור אוסלו נוסף. הסדר ביניים, הוא כזה שמקבע את המציאות, וגורם לכך שהמו"מ לפיתרון הקבע בהכרח יהיה גרוע יותר מכפי שהוא כיום. לכן הפיתרון שמוצע על ידי נפתלי בנט הוא ירייה בכיוון הנכון. במקום להמשיך לתת להם עוד שטחים, לקחת את מה שכבר הוסכם עליו באותו הסכם אוסלו כי הוא שלנו ולקבוע שהוא שלנו. הבעיה היא שבנט מציע חזרה לתהליך שכשל.
כעת הגיעה שעתם הגדולה של סגני השרים בליכוד לעצור את הקריסה האידיאולוגית של נתניהו. אולי מוטב שישלחו לו את מצע הליכוד, הכולל את הסעיף: הליכוד יפעל למען ארץ ישראל השלמה, ככה כחומר רקע להכנה לנאום בר אילן 2. כזכור, הנאום הראשון, בו נאמר "מדינה פלשתינאית", לא אומץ באופן רשמי כמדיניות הליכוד, ולכן ראוי שכעת יוזכר לו בראש איזו תנועה הוא עומד. בשעה בה הקהילה הבינלאומית ניצבת מנגד שימוש בנשק להשמדה המונית, לחץ בינלאומי עלינו הוא צביעות קשה שיש לעמוד נגדה עם דבקות בצידקת הדרך.

קצת על ארבעים שנה למלחמת יום הכיפורים

"ארבעים שנה אקוט בדור ואומר עם תוהי לבב הם, והם לא ידעו דרכי" כתב דוד המלך בשם אלוקיו. אחרי הניצחון האדיר, הזריז והמפתיע במלחמת 67', חשה האומה הישראלית בלתי מנוצחת, ובצדק. כל כך בטוחים היינו בעליונותינו, שבפרוטוקולים החדשים של וועדת אגרנט, אמרה ראשת הממשלה, גולדה מאיר, כי ההכנות שעשו המצרים והסורים בגבולות נחשבו כפעילויות שנועדו להגן עליהם מפני ישראל.
החטא היה מובן. ישראל הייתה מאוימת מכל עבר מאז הקמתה, ולמרות זאת הצליחה להקים מדינה, לתקוף את כל צבאות האויב ולכבוש שטחים רבים במלחמה אדירה. העונש הגיע במתקפה שההכנות אליה היו ידועות וברורות, אך לפי הגילויים החדשים, נראה כי הצליחו להתעלם מכל התסמינים. אך בפועל, למרות שהסורים והמצרים הצליחו לתפוס אותנו עם המכנסיים למטה – המלחמה הסתיימה בניצחון ישראלי ברור, כזה שעד לפרוץ המהומות בסוריה הותיר את הגזרה יחסית שקטה.
כמות ההרוגים וההלם התודעתי הובילו אותנו לשבר קשה, ועל אף הניצחון במערכה הצבאית, התחושה היא שמלחמת יום הכיפורים היא מלחמה שנזכר כאן כהפסד צורב. מה שמעניין יותר הוא להשוות בין האופן בו שזוכרים את הניצחון הגדול הקודם הוא בהדחקה, כאילו מעדיפים שלא לזכור את הנצחון בתום מלחמת ששת הימים. היסטוריה, אומרים היא סיפורם של המנצחים. ובכן, אני שואל – היכן הם?

קצת על שינוי שיטת המדידות באחוזי הזכאות לבגרות

בספר המופתי, "חוות החיות" החיות בחווה ממורמרות על המצב הקיים. מר ג'ונס מתעמר בחיות ואלו חולמות על עתיד טוב יותר. בזכות חזונו של אחד החזירים, המיור, הם קובעים חוקים חדשים, במרכזם שינוי מהפכני של המציאות. ראשית כל, לא עוד ישלטו בני אדם בחיות, אלא החיות ישלטו על בני האדם. במהרה מגורש מר ג'ונס מן החווה, והחזירים מתחילים לנהל את העניינים.
תוך ניצול העובדה שהם החכמים מכל החיות והיחידים שיודעים קרוא וכתוב, החזירים משנים את החוקים. הם עורכים את הנוסח של המנון החיות, גם כנגד מה ששאר החיות זוכרות. החיות האחרות כמובן אינן מצליחות להוכיח כי אכן נעשה שינוי שכזה, כי הן אינן חכמות מספיק.
אז בשבוע האחרון הוצגו הנתונים העדכניים בנוגע לאחוזי הזכאות לבגרות בשנת ה'תשע"ב, ובעקבות כך התרגזו מאוד ראשי רשויות, שטענו כי אופן הצגת המדדים יוצר חוסר אמינות עבור הורים שבוחנים את המצב באיזורם. שר החינוך, הרב שי פירון הסכים לשינוי השיטה. ג'ורג' אורוול חזה נפלא כיצד ניתן למחות על תחושה נכונה וצודקת, לשנות את המצב ואז לשנות גם את העבר.
קצת על מדד האושר

"ישראל דורגה במקום ה-11 במדד האושר העולמי בסקר שערך בקרב 156 מדינות". מה? ישראל, במקום ה-11? ישראל, ששר האוצר שלה נבחר כי לא טוב פה. ישראל, שיצאה לפני שנתיים למחאה שכל מטרתה היא – שיהיה פה טוב יותר. ישראל, שבה אי אפשר לבנות בית, שבה אי אפשר לקנות בית. ישראל, שבה המשכורת נשחקת, המחירים רק עולים, השטחים כבושים, השכונה קשה, הפשע גואה, המסתננים באים, מקפחים מזרחים, אין שוויון בנטל, במקום הזה אנשים מאושרים? למה?
בדקתי מהו מדד האושר העולמי, ובכן, לא מדובר במדד חיוכים ברחובות, או בכמה אנשים לא זקוקים למשככי דיכאון. מדובר במדד שמנסה לבחון את הקשר בין ניצול המשאבים ובין היכולת של המדינה לחסוך בהם או משהו ירוק כזה. האמת היא שלא כל כך הבנתי.
אלא שבסקרים דומים של האיחוד האירופי בהם נמדדים דווקא השמחה והאושר הסובייקטיביים, ישראל מקבל ציון טוב(8.5). זה ככה כבר שנים. איכשהו, מתחת לכל הקשיים אנשים פה הם די אופטימיים. גמר חתימה טובה.