קצת על הרבה – מוצ"ש האזינו

מה הקשר בין ציר המתפללים ללימודי ליב"ה?

מהי הצומת הקטלנית ביותר לזוגות?

הרבה על ראש השנה | קצת על ראש השנה | קצת על הזוגות שבאמצע | קצת על מצרים | קצת על נבחרת ישראל

הרבה על קצת – על ראש השנה

על ציר המתפללים החשוך, הכביש המחבר בין קרית ארבע לחברון, אני בדרכי הביתה ממערת המכפלה מתפילת ערבית של ראש השנה. זהו היום השני של החג. אני מברך את כל החיילים שעומדים על המשמר ב"שנה טובה", את הערבים ב"סלאם עליכום". אחד החיילים עוצר אותי. "תגיד אחי", הוא מבקש לשאול. סג"ם, אולי סגן, החושך מתעתעת בי. "מתי נגמר החג?", הוא שאל בתמימות. "מחר", עניתי. "ואז שבת", הוספתי. "מה זאת אומרת? זה לא איסרו חג?", הוא הקשה. בינתיים חברו לכח החל להקניט אותו. "אם תתחזק קצת, אולי תדע". "לא", חייכתי במבוכה, מנסה להבין מה הוא באמת שואל. "זה יומיים", אמרתי. "אז אם זה לא איסרו חג… אז אסור לדבר בפלאפון ודברים כאלו", הוא החל להבין. "לא, ואז אחרי החג – שבת", ניסיתי להדגיש שגם אז האיסורים האלו חלים.
כשעזבתי את הצוות, מבטו התועה של החייל לא עזב אותי. איך יכול להיות שהוא לא יודע מה אופי השמירה שלו, או כמה זמן יימשך נוהל "חג", או נוהל "שבת", לחילופין. למה הוא נזקק לאזרח שינסה להסביר לו בגמגום למה ראש השנה נמשך יומיים, ואם את זה הוא לא יודע, עד כמה הוא לא יודע.
יש דיון רחב מאוד על החובה של הילדים החרדים ללמוד את מקצועות הליב"ה(לימודי יסוד בחינוך הממלכתי), דהיינו להשתתף בלימודים הכלליים, על מנת שיגדלו להיות חלק מכח העבודה היצרני. ההנחה היא שעל ידי לימוד מתמטיקה, אנגלית, לשון, אזרחות ושאר לימודי יסוד, תגדל האינטגרציה בין המגזר החרדי לשאר האוכלוסייה היהודית בישראל.
אדרבא, מניעת הילדים החרדיים מחשיפה לעולם ההשכלה היא פשע במובן מסוים. שכן באמצעי זה הילדים נמנעים מלהכיר עולם שלם שיכול להרחיב את עולמם שלהם. לא חסרים דוגמאות לרבנים גדולים שהצליחו לעשות חיל בעולם התורה דווקא בזכות היכרותם עם עולם ההשכלה, החל מהרמב"ם וכלה ברבי עדן שטיינזלץ.
אלא שלמטבע של לימודי הליב"ה יש צד שני. הצד החילוני. זה שמזמן אינו מכיר את המורשת שלו, הצד שאינו יודע מה הוא דוחה וגם לא למה. הוא אינו יודע להסביר למה הדת היא פרימטיבית, למה החילוניות היא הנאורות והיא הקידמה. אותו קצין מבולבל הוא קורבן של מערכת חינוך שמנעה ממנו ידע. בעיניי אין הבדל משמעותי בין מערכת חינוך שמונעת מאחד ידע על מנת שלא יתבלבל בדרך ויעזוב את החיים הדתיים, לבין זו שמונעת מתלמידיה להכיר את החיים שהוגי המערכת בחרו מזמן לעזוב אולי מאותו חשש בדיוק – שלא ילכו ויחזרו בתשובה.
יעקב חזן, ממייסדי מפ"ם אמר פעם: "רצינו לגדל דור של אפיקורסים, וגידלנו דור של עמי הארצות." אמירה זו מלווה אותי בכל פעם שאני נתקל בבורות חילונית באשר לדתיים. אך בורות היא לעולם לא קידמה. אי ידיעה אינה נאורות. דעות קדומות הן פרימיטיביות לכל בר דעת, ולצערי, להרבה מחבריי החילונים זה כל מה שנותר בנוגע לדת היהודית, שהיא גם הדת שלהם.

חזן. הבין את ההשלכות של שיטת החינוך.
חזן. הבין את ההשלכות של שיטת החינוך.

קצין יקר שהיה בקו חברון במהלך ראש השנה ובשבת, אם איכשהו אתה קורא את זה – התשובה לשאלה למה ראש השנה הוא יומיים תלויה בעיקר בשימור מסורת. בעבר ראשי החודשים היו מוכרזים על פי עדים, שהיו עולים אל בית הדין בירושלים(ואח"כ ביבנה) ומעידים על כך שראו את הירח בתחילתו, ואז ניתן היה לפסוק כי החל החודש הבא. מכיוון שכבר ידעו לשער מתי יתחיל החודש, אך לא ידעו בדיוק מתי, ולכן בחרו לקיים את ראש השנה במשך יומיים. כיום אנו פשוט ממשיכים את המסורת הזו. שנה טובה!

קצת על ראש השנה (2)

על ציר המתפללים החשוך, הכביש המחבר בין קרית ארבע לחברון, אני בדרכי הביתה ממערת המכפלה מתפילת ערבית של ראש השנה. זהו היום השני של החג. אני מברך את כל החיילים שעומדים על המשמר ב"שנה טובה", את הערבים ב"סלאם עליכום". אחד החיילים עוצר אותי. "תגיד אחי", הוא מבקש לשאול. סג"ם, אולי סגן, החושך מתעתעת בי. "מתי נגמר החג?", הוא שאל בתמימות. "מחר", עניתי. "ואז שבת", הוספתי. "מה זאת אומרת? זה לא איסרו חג?", הוא הקשה. בינתיים חברו לכח החל להקניט אותו. "אם תתחזק קצת, אולי תדע". "לא", חייכתי במבוכה, מנסה להבין מה הוא באמת שואל. "זה יומיים", אמרתי. "אז אם זה לא איסרו חג… אז אסור לדבר בפלאפון ודברים כאלו", הוא החל להבין. "לא, ואז אחרי החג – שבת", ניסיתי להדגיש שגם אז האיסורים האלו חלים.
האמת היא שלקח לי קצת זמן לענות על השאלה הזאת. ביום השני של ראש השנה, בעומדי בבית הכנסת, מתפלל וקורא את "יום תרועה יהיה לכם, באחד לחודש השביעי…" לא יכולתי שלא לעצור ולתהות, מתי בדיוק היום האחד הזה לחודש השביעי הפך להיות היום השני לאותו החודש. התשובה ידועה ומוכרת, זה שימור המסורת מן העבר, אז הכריזו על ראשי חודשים על פי עדויות של אלו שהיו נכנסים אל בתי הדין ועל פיהם היו מכריזים על תחילתו של החודש. במקומות שאינם ירושלים, על מנת לא להיכנס לחג ברגע האחרון, בחרו לחוג את יום התרועה במשך יומיים. אך האם באמת יש צורך בכך גם היום? הרי היום אנו יודעים את לוח השנה מראש, כמה שנים מבעוד מועד.
ואם תאמרו, הלא צריך סנהדרין, שיהיה גדול מקודמיו מחוכמה ובמניין. ואני אומר – קדימה, בואו נקים אותו. אחרת ניתקע עם כך עם מסורות(ומסורת מסוימת זו היא מסורת ותו לא) שאינן רלוונטיות עוד. האם לא הגיע הזמן לשנות, ולו במעט את הדברים האלו, שקשורים לחלוטין לתקופה בה היינו תלויים בעדים או באמצעים שפגו תוקפם, בעוד היום יש לנו אמצעים מתקדמים יותר איתם ניתן לקבוע איך יראו החיים שלנו?

קצת על הזוגות באמצע

אי שם, בין הנקודה בה בוחרים לא להתחתן מוקדם מדי ובין הנקודה בה הופכים להיות רווקים מאוחרים, יש את הזוגות באמצע. לפעמים חתונה היא לא אפשרות, כי רוצים קודם כל לבסס את הבית על משהו יציב כלכלית, לפעמים זו חוסר מוכנות נפשית, לפעמים זה שניהם. והמתח הזה, שלא מאפשר לזוג להתקדם, תוקע אותם בצומת דרכים.
מדובר בצומת טי. צומת שיש בה רק שתי פניות: פרידה, או חתונה. ככל שנשארים בה יותר, הלחץ גובר, המתח שוחק, והאפשרות לחתונה הולכת ומתרחקת. ואז מתחילות השאלות. תהיות על החיים, על הדרך הנכונה, ערעור על ההתאמה של בני הזוג, ולבסוף פרידה.

צומת הטי. לאן ממשיכים מכאן?
צומת הטי. לאן ממשיכים מכאן?

זה תהליך שראיתי יותר מדי זוגות עוברים, דתיים יותר ופחות. הבעיות האמיתיות מתחילות אחרי. מחסומי הרגש כבר נפרצו, וכפי שכתב המלך שלמה "מים רבים לא יוכלו לכבות את האהבה ונהרות לא ישטפוה" (שה"ש, ח', ז'). ואז מתחילות תהיות קיומיות יותר, באמצע שנות ה-20 לחייהם. תהיות על "מה אם". מה אם טעיתי כשנפרדנו? מה אם לא אוהב מישהו יותר משאהבתי אותו? מה אם לא אמצא מישהי שתתאים לי יותר?
האם מוצאים בסוף מישהו טוב יותר, או האם מוצאים מישהו לאהוב הרבה יותר משניתן היה לחשוב על אותו מיתולוגי? האמת היא שאין לי מושג. הזוגות שבאמצע פשוט תקועים באותה צומת, גם הרבה אחרי שבחרו בשביל הפרידה, נושאים איתם את תחושת ההחמצה והפספוס לכל מקום, עד אשר ימצאו, אם ימצאו משהו אחר, וגם אז – לעיתים רבות, תהיה זו פשרה לא קטנה, והתרחקות מהטוב ביותר.
בסופו של דבר הבעיה של הזוגות באמצע היא שהם מנסים להחיל את הידע שהם ביססו אחרי חצי שנה/שנתיים וחצי/שש שנים על פני שארית חייהם, בלי להיות מוכנים להחליט שזה זה, כי אין בפניהם את כל הנתונים. הבעיה היא שלעולם לא יהיו להם את כל הנתונים, אלא אם יקחו הימור לכאן או לכאן. וזה הימור עצום, שיכול להסתיים ב"אושר ועושר עד עצם היום הזה" וזה יכול להסתיים במפח נפש.
מה אתם הייתם עושים?

קצת על מצרים

אחרי שלושה ימים בלי חדשות הכותרות הראשיות מדווחות על השמות שהצבא המצרי עושה בארגוני הטרור במצרים. הכאוס מסביבנו רק הולך וגובר. זה נחמד שמישהו עושה את העבודה המלוכלכת שלנו, מנקה את קיני הטרור שצמחו בחסות הנסיגות שלנו(מסיני ומעזה) אבל בסופו של דבר – לראשונה מאז מלחמת יוה"כ הצבא המצרי נמצא עמוק בתוך סיני, ובישראל דממה, אין חשש.

קצת על נבחרת ישראל

אני אוהד כורסא, כבר כתבתי זאת פה בעבר. ובכל זאת, יצא לי להיות בכמה משחקים של מכבי(לא של הנבחרת). הייתי במשחק האליפות של מכבי באירוחה האדיב של עירוני רמה"ש שהתקיים באצטדיון הלאומי בר"ג. היה מביך, היה מטריד. אין לעידוד שום הד, האקוסטיקה נוראית, המשחק רחוק מהיציעים, וכל זה הרס את העידוד ההרמוני לרוב של אוהדי מכבי.
אחרי השדרוג שעבר אצטדיון טדי לכבוד אליפות אירופה עד גילאי 21 מן הראוי להעביר את משחקי הנבחרת לבירת המדינה, ירושלים. 34,000 מקומות זה די והותר, בלי להסתכל על היכולת הנוכחית של החבר'ה של גוטמן. זו צריכה להיות החלטה עקרונית. ועם קשר ליכולת של החבר'ה של גוטמן: מחצית, 0:0.

מודעות פרסומת

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s