קצת על הרבה – מוצ"ש כי תבוא

מסתבר שהקשר בין אלימות משטרתית מעמונה נמשכת עד לבועז אלפרט בקשר ישיר. המירוץ לראשות עיריית ירושלים מתחיל להזכיר את המירוץ לראשות הממשלה, ולמה כולנו צריכים לחשוש מתקדים נינט ויודה? 

קצת על בועז אלפרט | קצת על קצבאות הילדים | קצת על המזרח התיכון | קצת על המירוץ לראשות עיריית ירושלים | קצת על נינט ויודה | קצת על חוק הלאום | קצת על מכבי

קצת על בועז אלפרט (2)
לפני שבוע כתבתי פה על אלימות משטרתית, והבאתי עדות מנפגעי הפינוי בעמונה 2006 כדוגמא לאלימות משטרתית שעוברת מתחת לרדאר. מה מפליא היה לגלות כי אחד מאנשי כוחות היס"מ בעמונה הוא זה שפיקד על הצוות שחישמל את בועז אלברט בביתו.

http://rotter.net/forum/scoops1/43394.shtml

כזכור, בשבוע שעבר נעצר אלברט בביתו, כששוטרים באו לאכוף את צו ההרחקה המינהלי שהוצא נגד אלברט, והשתמשו בטייזר, אקדח חשמלי על גופו של אלברט, בעוד ילדיו נמצאים בבית, ערים לקול אביהם הנאנק מכאבים. בעקבות הזעקה הציבורית שקמה נגד השימוש הבלתי מידתי בטייזרים, כשכל הצדדים הפוליטיים מתלוננים על כך, החליט השר לבטחון פנים כי השימוש באקדחים החשמליים יופסק לאלתר. ככה זה כשמנהלים מדינה לפי מחאות התקשורת, ולא חושבים על פי היגיון. אני לא רוצה לחשוב כמה אנשים נוספים היו נאלצים לסבול מאלימות משטרתית זו אם הירי החשמלי על גופו של אלברט לא היה מוסרט, ואולי מוטב מאוחר מאשר לעולם לא.

קצת על הקיצוץ בקצבאות הילדים

"האוכל פה כל כך יקר!" התלוננה ידידה שלי מאמריקה. היא הגיעה לביקור משפחתי לרגל בר המצווה של אחיה. אני יודע את זה, אבל עדיין, מעניין לראות איך המחירים פה מול שם. "למשל – פסטה, באמריקה זה… דולר וחצי, דולר ו-99 סנט", היא אומרת. "כאן זה… 4-5 דולר". זה עוד אחרי שהייתה התחזקות משמעותית של השקל מול הדולר בשנה האחרונה( לפני שנה הדולר נסחר ב-4.5 שקלים, היום מדובר על 3.5). "ביצים זה בכלל אבסורד", היא המשיכה. "באמריקה אני יכולה לקנות חבילה של 12 ביצים בדולר וחצי. פה זה כאילו כל ביצה עולה דולר. אפילו לחם יקר פה כמעט פי שניים". בדיקה קצרה של הנתונים מראה כי התחושה של אותה ידידה רחוקים מלתאר את האמת, בנוגע למחירי המזון בארץ, אך עדיין – התחושה היא שהכל במדינה הזאת הפך יקר יותר.

זה לא רק הסיגריות והאלכוהול שהמחירים שלהם עלו בהגדרה מיוחדת, או המע"מ שהעלה את המחירים עוד קצת, זה גם הדיור, הדלק, וגם השחיקה בשכר. האבסורד הוא, שעל מנת להניע את הכלכלה הישראלית קדימה, שר האוצר בוחר להעלות עוד את העול הכלכלי במיסוי ישיר ועקיף ולצמצם את הסיוע הממשלתי במקביל. הרי רק 54% אחוז מהמשכורת של ישראלי ממוצע הולכים ישירות למדינה, במיסוי. כשהמיסוי כל כך גבוה, אנשים מעדיפים לצמצם צריכה, וכך השוק נכנס אט אט למיתון. וכשהמעורבות הממשלתית יורדת, כך גם היכולת המצומצמת של אלו שאין להם מצמצמת וכך בהמשך המדינה תיאלץ להשקיע עוד ועוד ברווחה.

לפיד אומנם מתגאה בכך שהוא הבטיח כבר בבחירות שהוא יקצץ בקצבאות הילדים, אך הוא גם הבטיח שלא יבזבז את כספי העתיד למען צורכי ההווה, ובכן, קיצוץ בקצבאות הילדים זה בדיוק זה. נכון, זה פוגע בהכנסות המשפחות הערביות, ואולי בעקיפין מצמצם ילודה, אולי זה מוציא את החרדים לעבוד יותר(47% מהגברים החרדים עובדים, כ-60% מהנשים החרדיות עובדות), אך האוטופיה של לפיד, לפיה המדינה אינה אחראית לגידול ילדים אינה עומדת במבחן המציאות. לא מדובר רק בחרדים או בערבים, שכן החרדים פשוט יאלצו לצאת לעבוד, דבר שאם נביט בקיצוץ המפורסם הקודם בקצבאות אכן הצליח. אך יש ציבור רחב אחר שאינו חרדי, והוא כן עובד. שני הורים שיוצאים לעבוד יצטרכו לטפל בילד איכשהו, וזה יהיה על ידי מעון(ממשלתי), או מטפלת כלשהי. לפיד אינו מעודד אנשים לעבוד אלא שולח אותם להיות אוגרים בגלגל, רצים באטרף בדרך לשום מקום, כמו הורים רבים אחרים.

קצת על מצרים, סוריה, לבנון וירדן

"העולם חייב להתערב", זועקים רבים. "המצב בסוריה לא יכול להימשך. הם משתמשים בנשק כימי!". ואכן, בלי גרם אחד של ציניות, המראות מסוריה מזעזעים את אמות הספין ומאתגרים את אמות המוסר שלנו. בשישי שעבר התפרסמה כתבה ב"סופשבוע" של מעריב על בתי החולים הישראליים בצפון שמקבלים אליהם סוריים פצועים, פליטים מהמלחמה הגדולה שם. לכאורה, ניתן לתעל את המחווה האנושית הזו לשימושי הסברה ישראלית. צה"ל, לעומת זאת, סובר כי פרסום כזה יוביל להגעה המונית של פליטים, וכידוע, יש כבר שני מיליון כאלו מהמלחמה הזו. במדינה שלא יודעת איך להתמודד עם שישים אלף מהגרי עבודה שהגיעו הנה, פליטים הומניטריים זה לא משהו שאפשר להתמודד איתו.

ומה לגבי העולם? הרי הקו האדום של ארה"ב נחצה ככל הנראה, שוב, על ידי משטרו של אסאד, שתוקף כבר פעם שנייה בנשק כימי. הגב שהוא מקבל מסין ומרוסיה מאפשר לו להמשיך לעשות ככל העולה על רוחו. וועדת חקירה באו"ם תיקח הרבה זמן, אם בכלל תהיה, ועד אז יהיו עוד מקרים לחקור. אם כי הערב כבר מתפרסם כי ארה"ב מכינה כוחות להתערבות בנעשה בסוריה. בעיניי, יש כאן אמירה מוסרית קשה. ארה"ב נמצאת אלפי קילומטרים מהמזרח התיכון, אנו נמצאים שעות ספורות מסוריה. שורות אלו נכתבו כחמש שעות נסיעה ממקום הטבח, ואנו מבקרים את אמריקה על כך שאינה עושה. ובכן, צריך לזכור שבמצב הזה – גם אנחנו יכולים לעשות.

הבעיה היא שבשיקולי הריאל פוליטיק היא שלישראל אין שום עניין להתערב. המשטר של אסאד הוא הרע המוכר, הישן שעדיין חושש מאיתנו. המורדים נחלקים לאלו שפשוט רוצים שיפסיקו לטבוח בהם ואלו שרוצים להמשיך את מסע הכיבוש האיסלמי, כלומר בפועל מדובר בבחירה בין אפשרויות גרועות, כל אחת גרועה מקודמותיה. השיקול היחיד שיש למען התערבות ישראלית או אמריקאית בסכסוך הפנים סורי הוא לכאורה מוסרי, אך בפועל, עבור המערב כולו, היסטורית, הנקודה בה אנו נמצאים כיום היא הנקודה בה האיסלם(והמזרח, שבינתיים תומך בו) הרדיקלי חוצה אט אט את גבולות אסיה ואפריקה וחוצה את הקו לעבר אירופה.

אחרי שהרדיקלים השתלטו על איראן, פקיסטן, עיראק(ותודה לארה"ב), האביב הערבי ממשיך את המאבק דרך סוריה ומצרים, ועוד מדינות בצפון אפריקה. כאן יכולה להיות הכרעה בין המוסלמים הסובלניים יותר, ובין אלו ששורפים כנסיות ומסגדים בלהט הג'יהאדיסטי שלהם.

במצרים המצב שונה. מדובר בין אחים מוסלמים שנבחר באופן דמוקרטי, ובין צבא שהשתלט על ידי הפיכה, אך הוא מתון ומעוניין בשימור הסטטוס קוו מול ישראל. שניהם בוודאי יחנכו את ילדיהם לשנאת ישראל, ושניהם גילו פרגמטיות מולה. הבעיה העיקרית עבורנו היא הכאוס שמתחולל בסיני, עם ארגון הגי'האד שנמצא שם ושיגר משם(ומלבנון) קטיושות לעברנו, כשגם בעזה הוא פועל את פעולתו. אם בירדן תקרוס הממלכה האשמית מוטב שנצפה לראות את הג'יהאד העולמי יורה טילים גם משם.

אגב, אני חושב שבסופו של תהליך, במצרים תקום דמוקרטיה. זו תהיה דמוקרטיה א-ליברלית כנראה, והדרך אליה תהיה אלימה ועקובה מדם. היא לא תתבסס על ערכי החירות והשוויון, אלא על הרצון שלא להמשיך בקרבות המוות. באשר לסוריה ודומותיה נראה כי זהו כשלון הסכם סייקס-פיקו, שחילק את מדינות ערב למדינות לאום מערביות. זו נקודה שהעלה מספר פעמים פרופ' מוטי קידר, שטוען כי שטחי המדינות נקבעו באופן שרירותי לאחר מלחמת העולם הראשונה, בלא התחשבות של ממש בשבטים שנמצאים בתוכם. וכך נוצר מצב בו בירדן שולט מלך מהשבט ההאשמי, למרות שחלק ניכר מאזרחי ירדן אינו כזה. כך בסוריה שלט השבט העלוואי, למרות שהוא רחוק מלהיות רוב. מדינות-חמולות נשמע כמו פתרון ראוי.

קצת על המירוץ לראשות עיריית ירושלים

על הכס בכיכר ספרא מתמודדים שניים, ראש העיר בחמש השנים האחרונות – ניר ברקת, וראש הרשות לפיתוח בירושלים, משה לאון. האחד תמך בליכוד ובבנימין נתניהו במירוץ לראשות הממשלה בינואר האחרון, השני קיבל את תמיכת סניף הליכוד המקומי.

עברו הפוליטי של ברקת משולב גם במפלגת קדימה עליה השלום, אותה עזב בימי ציפי לבני בימים לפני הבחירות הקודמות, בתקווה להתנער מתמיכת המפלגה שקידמה את חלוקת ירושלים. ליאון נהנה מהאיחוד (הזמני ככל הנראה) בין הליכוד וישראל ביתנו, כשהוא מזוהה בעיקר כאיש של ליברמן.

הקמפיין של ברקת, שהוביל את העיר בחמש השנים האחרונות, הוא נגטיבי בחלקו, בעודו מתמקד במקום מגוריו של המתחרה, גבעתיים. "ירושלמים צריכים לנהל את ירושלים", כך נטען בשלטי החוצות. ובכן, לאון מתמודד עם הטענות באופן מבריק. הוא הביא פרסום נגדי, על כך שכל המטה שהרכיב ברקת בחמש שנות שלטונו בעירייה אינם ירושלמים. הם כן תושבי מברשת, או אלעזר ושאר מקומות מסביב לירושלים.

IMG405
צילום מתוך זמן ירושלים

הקמפיין הנגטיבי של ברקת מזכיר לי את קמפיין הליכוד לבחירות הכלליות האחרונות. קדנציה ארוכה, מספיק הישגים ואפס התייחסות אל זה תוך כדי ניסיון ליצור דה לגיטימציה לשאר המתמודדים. זה מביך, זה עצוב וזה בעיקר מזלזל באינטילגנציה של הבוחרים. אם לברקת היו (והיו) הישגים – עליו להתמקד בהם, להציג אותם. לא רק בראיונות המפורטים שלו, לא רק לצאת נגד הקומבינה של ליברמן את דרעי בניסיון להשתלט על ירושלים.

קצת על נינט ויודה

בשמונה השנים האחרונות עברנו הרבה. הספקנו לעזוב את גוש קטיף, לאבד שלושה חיילים בגבול הצפון, להילחם בחיזבאללה, לאבד את גלעד שליט, להילחם בחמאס, להחזיר את גופות החיילים, להחליף ראש ממשלה, לצאת לרחובות בדרישה לצדק חברתי, להחזיר את גלעד שליט, לבחור באותו ראש ממשלה שוב, ולראות את יודה ונינט נפרדים.

נינטגם את התסרוקת הזו הם שרדו.

אפשר לכתוב על היחס המציצני להכעיס של כתבי הרכילויות אחרי השניים(בינתיים תפסו רק את הצלע הנשית), אבל העיסוק החשוב יותר הוא סביב ציר הזמן הזה. כי בשמונה שנים עוברים המון, ובזוגיות זה עוד יותר מהותי. הרי זה לא רק ש"מתרגלים" האחד לשנייה, זה לחיות אחת את השנייה, והשנייה את האחד. זה חיבור עצום. הופכים להיות אחד. ופתאום, או שלא בפתאומיות כל כך, מתנתקים. נפרדים. וצריך להמשיך לבד.

והמחשבה על זה שאחרי כל כך הרבה זמן, אחרי שכבר החליטו להתחתן ולחיות באושר ועושר עד עצם היום ההוא, פתאום כל זה מתבטל, זה מפחיד. זה מפחיד כי זה אומר שאין וודאות אף פעם. אפשר לומר שהם היו צריכים להתחתן מזמן אבל גם הטענה הזו משוללת יסוד בעולם בו אפשר להתגרש בלי לחשוב פעמיים. כי זה לא מספיק טוב, או כי מצאנו משהו יותר טוב, או כי פשוט בא לנו.

אני לא יודע אם אלו השפעות העולם המודרני, או האפשרות הגדולה מדי לבחור, או החיפוש המתמיד אחר "עצם היום ההוא" שלעולם לא מגיע, אני גם לא יודע מה מבטיח שזוגיות תעבוד. כי אין הבטחה בעולם שתגרום לו לאדם לאהוב לנצח ובכלל – מי אמר שאהבה מחזיקה לנצח? זה מפחיד, זה מדאיג, וזה לא משנה אם זה יודה ונינט, או סתם ההורים של החבר שהתגרשו אחרי מיליון שנה, זה מפחיד כי יום אחד זה יכול להיות גם אני.

הרבה על קצת – חוק יסוד: מדינת ישראל מדינת היהודים

לראשונה מאז קום המדינה, נכונה ממשלת ישראל להתייחס לביטוי "מדינה יהודית ודמוקרטית". לאורך השנים, עם התרחבות שיפוטו של בג"ץ והתערבותו הרבה, רבים חשים כי החלק הראשון של המשוואה נחלש. מדינת ישראל היא מדינה יהודית, זה הרי מובן מאליו. השפה העברית, זכות השיבה, דגל והמנון המדינה – יהודים כולם.

במגילת העצמאות, מוגדרת המשוואה כך: "מדינת ישראל תהא פתוחה לעליה יהודית ולקיבוץ גלויות; תשקוד על פיתוח הארץ לטובת כל תושביה; תהא מושתתה על יסודות החירות, הצדק והשלום לאור חזונם של נביאי ישראל; תקיים שויון זכויות חברתי ומדיני גמור לכל אזרחיה בלי הבדל דת, גזע ומין; תבטיח חופש דת, מצפון, לשון, חינוך ותרבות; תשמור על המקומות הקדושים של כל הדתות; ותהיה נאמנה לעקרונותיה של מגילת האומות המאוחדות".
כמובן, אין שימוש מהותי במילה "דמוקרטיה", אך כלל עקרונותיה מובאים כאן – חירות, שוויון זכויות לכלל אזרחיה, ללא אפליה של דת, גזע ומין, חופש דת ועוד. בשנים האחרונות, עם שינוי התפיסה של הימין המדיני, שהחליט להפוך להטות את הגלגל ימינה. אחרי שנות השלטון הראשונות במדינה של השמאל, ואחרי שנות הכרסום השלטוני של בג"ץ, עלו הצעות חוק שתואמות את הרוח הלאומית. אלו אמנם לא חוקים דתיים, שהרי אלו לא נחקקו מאז עזיבתו של בן גוריון את כנסת ישראל, אך הם חוקים שמנסים להציב את ייחודיות הלאום מעל לערכים הדמוקרטיים. בין השאר ניתן לשים בשורה זו את חוק העמותות, שדרש את הפסקת התערבותן של מדינות שונות בנעשה בישראל, חוק הנאמנות, שדורש הצהרת נאמנות למדינה, וכעת גם חוק היסוד שיגדיר את מדינת ישראל כמדינת הלאום היהודי.

בטווח נמצאות כמה וכמה הצעות, כשעל כולן התעלתה שרת המשפטים, ציפי לבני, בדורשה להרכיב את וועדה בראשה תעמוד פרופ' רות גביזון. מטרתה העיקרית היא פוליטית, בניסיון לעקר את הצעת החוק של איילת שקד ויריב לוין, שקושרים את ארץ ישראל למדינת ישראל באופן בלתי ינותק.

ניתן להניח שגביזון תחיל את העקרונות שליוו את אמנתה שלה, שכתבה במשותף עם הרב יעקב מדן. אמנה זו מתייחסת לשבות, למעמד אישי, למעמדה של השבת, ובכלל לקשר בין הדתיים והחילונים במדינה, בעוד אין התייחסות של ממש להגדרת הלאום – ככל הנראה מתוך הנחת יסוד כי מדינת ישראל היא מדינת היהודים, ואין צורך לעגן זאת בחקיקה. הניסיון העיקרי של האמנה הוא להציב מציאות בה שני הצדדים – גם הדתי וגם החילוני הולכים זה לקראת זה עד כמה שאפשר, וכך, מתוך הפשרה מגיעים לכר פורה של הסכמיות.

בלי להתייחס אל האמנה עצמה, בה יש עקרונות תקינים יותר לחברה הישראלית, עצם הניסיון להתמודד עם מהות השסע הפנימי בין דתיים וחילונים הוא מוערך ויש לברך עליו. אלא שלבני מפספסת את העיקר, בניסיון לעקר פוליטית הצעות אחרות.

"בארץ-ישראל קם העם היהודי, בה עוצבה דמותו הרוחנית, הדתית והמדינית, בה חי חיי קוממיות ממלכתית, בה יצר נכסי תרבות לאומיים וכלל-אנושיים והוריש לעולם כולו את ספר הספרים הנצחי. לאחר שהוגלה העם מארצו בכוח הזרוע שמר לה אמונים בכל ארצות פזוריו, ולא חדל מתפילה ומתקוה לשוב לארצו ולחדש בתוכה את חירותו המדינית. "

אם חותמי מגילת העצמאות יכלו להתייחס לקשר בין עם ישראל לארצו, מדוע לא תוכל לבני להתייחס אליו בניסיון שלה לחוקק חוק יסוד מהותי? הקשר בין העם הפלשתינאי לארץ ישראל הוא קשר רופף במקרה הטוב. חוק יסוד שיגדיר את ארץ ישראל כביתו של העם היהודי יהווה סתירה עקרונית לניסיונותיה של שרת המשפטים להקים מדינה פלשתינאית בארץ ישראל. בחוק שמגדיר את זהותה של מדינת היהודים לא ניתן להתעלם מהארץ בה בחרו היהודים להקים את מדינתם.

קצת על ליגת העל

התחושה הזאת שאחרי שבת אתה רדוף בתחושה של מתח. "כמה כמה?", "כמה נגמר?". זו תחושה שרודפת אותי שנים. הזיכרונות מהילדות, כששידרו את מכבי רק ב"שירים ושערים", ואתה יושב כמו באמריקה של שנות השלושים, ומחכה לאיתות מבלומפילד. "גווווול", צועק האות. וזה בכלל מוסרמיל, או שכונת התקווה. והמתח הזה, שמעקצץ בקצות האצבעות, שמשפיע על שלפוחית השתן, שגורם לך לחשוש ולקוות וגם לגאווה מטופשת בדבר שלא עשית כלום עבורו למעט לומר – אני אוהד. ואני עוד אוהד כורסא, הולך למשחק פעם בעונה בקושי, אבל אני אוהד. וליגת העל שנפתחה השבת היא מה שעושה לי את זה. אני אוהד ברצלונה עוד מימי ריבאלדו, ואני אוהד ליברפול(אחרי שעברתי מהיונייטד!) עוד מהימים של אואן, אבל למכבי אין תחליף. אני כבר בגיל בו למרבית חבריי עבר הג'וק, אבל אני עדיין שם. מחכה כל שבת לראות מה קורה, ואם אפשר לצפות במשחק – אז אני צופה, אבל אני יודע מה קורה. וזה באמת מרגש אותי. וזה דבילי לחלוטין. אבל לראשונה בחיי, אני ניגש למשחק בידיעה שבסופו מכבי היא הקבוצה שידה תהיה על העליונה, וזו תחושה שאין שנייה לה. והנה, גם השבת, עכו? 2-0 מכבי.

מודעות פרסומת

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s