קצת על הרבה, מוצאי שבת "כי תצא"

מה קורה באתר המתויר ביותר בירושלים? איפה תופס אותי השד העדתי? ומה יקרה כשישחררו את רוצחי משפחת פוגל?

קצת על בועז אלפרט | קצת על עיר דוד | קצת על השד העדתי | קצת על בחינות המיצ"ב | הרבה על שחרור מחבלים

קצת על בועז אלברט

אומרים שצה"ל הוא הצבא המוסרי ביותר בעולם. מוסריותו נובעת מהמדיניות הנאורה של ממשלותיה בזמן מבצעים שונים, בה הם מתריעים מראש על כוונותיהם לתקוף בנקודה מסוימת. כך נמנעים לכאורה מפגיעה בחפים מפשע ובעוברי אורח שאינם קשורים לטרור. זה רחוק מלהיות נכון, הטור המצוין של ג'ונתן פולארד יכול להמחיש  זאת. הוא כתב על כך שממשלת ישראל היא היחידה לשחרר אויבים שפגעו בה, נטשה את אלו שסייעו לה(הוא עצמו) וגירשה אזרחים שלה מבתיהם בתמורה לשום דבר, מראים כמה המוסר המעוות דבק עמוק בקרבה.

והאופן בו היא מגרשת את אלו שאינם סרים למרותה, ובכן, שמעתי רבות על האלימות המשטרתית בהפגנות נגד הסכמי אוסלו, אך אני אביא דווקא את סיפורו של עידו(שם בדוי) שביקש לשמור על עילום שם "כי אני רוצה להשאיר את זה מאחורי", שסיפר לי על קורותיו במאבק נגד פינוי עמונה. הרקע הוא שנה לאחר פינוי גוש קטיף. מחד, המתנחלים ובעיקר הנוער, שחשו כי פינוי גוש קטיף קרה ללא התנגדות משמעותית דיה, ומנגד המשטרה שבאה להוכיח את עליונותה.

וזו עדותו:

"זה היה נראה כמו מלחמה, דם ואש ועשן, פצועים על אלונקות, בכי, צעקות, דם דם דם, ראשים פתוחים.

בסוף פרצו לתוך הבית שלנו דרך החלונות, פשוט קפצו עלינו אחד אחרי השני. ישבנו בידיים משולבות וצעקנו יהודי לא מגרש יהודי. הם לא היססו ופשוט התחילו להכות בנו בכל הכוח עם האלות בלי שעשינו כלום. בגלל שלא היו מצלמות בפנים אז הם הרשו לעצמם להתפרק. זיינו אותנו שם במכות, אין מילה אחרת."

"יס"מניק רוסי עמד מעליי והרביץ לי ולחברים שלי בלי הפסקה. מזל שהייתי עם התיק על הגב שלי כי ככה הגב שלי לפחות לא חטף. בשלב מסויים הרגשתי ממש מסוחרר וביקשתי חובש. הרוסי אמר לי "אין חובש, באתי להרוג אותך. אני אזיין אותכם כולכם פה. אף אחד לא יוצא מפה בחיים, באנו להרוג אתכם" ואתה אשכרה מאמין לו. חבר שלי אומר לו "אתה רוצה שהוא ימות פה??" אז הוא ענה לו "כן, אני אזיין אתכם באתי להרוג אתכם

בינתיים 2 חברים שלי הגנו עליי וחטפו את המכות במקומי. היתה השתוללות מטורפת של השוטרים בחדר, אנחנו יושבים חסרי ישע ומיגון והם מוגנים מכף רגל ועד ראש, לא מותקפים בכלל אבל מפרקים אותנו. מתישהו אחד השוטרים האחרים אמר "מי ביקש חובש?" אז אמרו לו שאני. הוא תפס אותי ופשוט זרק אותי מהחלון החוצה, עם הראש קדימה… נפלתי החוצה ואז התנפלו עליי השוטרים שהיו בחוץ. הם אמרו לי "אתה מחכה לחובש?" עניתי "כן" וניסיתי לקום על הברכיים אבל אז אחד מהם דפק לי ברך לראש ונפלתי שוב. בעטו בי וצחקו עליי עד שמישהו גרר אותי משם ושאל אם אני יכול לעמוד על הרגליים או שאני חייב אלונקה כי אין מספיק אלונקות לכל הפצועים…

הלכתי איתו לאוהל פצועים, שאלו אותי איפה כואב לי. אמרתי בראש ובברכיים. קרעו לי את המכנסיים ואמרו לי ללכת לאוהל פצועים קל. לא הבנתי איפה זה, הסתובבתי ולא מצאתי את האוהל של הפצועים קל. אני זוכר שפשוט התיישבתי איפשהו והתחלתי לבכות כי לא יכולתי להכיל את המראות האלה, אשכרה מלחמה. דם פצועים ואש. הדבר הבא שאני זוכר זה ששכבתי שוב באותו אוהל ממקודם ושוב שאלו אותי מה כואב לי. בדיעבד גיליתי שאיבדתי את ההכרה וחברים לקחו אותי מהמקום שהתיישבתי לאוהל פצועים. "

וככה שזה באמת לא משנה אם מדובר באיש ימין שכותב טורי דעה, פעיל שמוחה נגד פינוי בית, איש שמאל שחוסם צירים או מוחה נגד המדיניות הכלכלית – מגיעים למצב בו שוטרים יכולים לחשמל אדם בביתו. זהירות, לא לבעלי לב חלש:

http://www.youtube.com/watch?v=IRSgSZEBCQk

למה הרישא קשורה לסיפא? כי מדינה שאינה מקיימת את המחויבות הראשונה והבסיסית ביותר שלה – להגן על אזרחיה, אינה מוסרית. במקרה דנן – היא מקיימת את המאמר של רבי אלעזר במדרש תנחומא:  "כל שנעשה רחמן על האכזרים, לסוף נעשה אכזר על רחמנים".

קצת על עיר דוד

עיר דוד הוא כנראה אתר התיירות המוצלח ביותר בירושלים. בימי הקיץ עוברים שם אלפים מדי יום, זוכים לגעת מקרוב במקום בו הכל התחיל. שם אני עובד בשלושת הקיצים האחרונים. לא מדריך, סדרן. זה אומר שאני זוכה לראות את כל הדברים שמאחורי הקלעים, וגם את הדברים שכל אחד שעובר שם יכול לראות. הספקתי לראות אדם מתמוטט, ילדים ערבים שמנסים לבזוז את ארמון המלך ועוד. זה שווה מספיק כדי לקבל אייטם איפשהו אצלי.

רק מהשבוע האחרון אני יכול לספר על שיחה שקיימתי עם איברהים, שוכר החנות שמעל הבריכה הביזנטית, או היציאה מניקבת חיזקיה. דיברנו מעט פוליטיקה. "אני חושב שיהיה שלום. אבו מאזן רוצה שלום, הוא האיש הנכון. אתם תפספסו אותו אם לא". הסכמתי איתו על הרצון לשלום, אך העלתי את התהייה המתבקשת – מה המחיר. "כן, אצלכם הכל מסתכם בזה. המחיר", הוא האשים. "כל הזמן – כסף, כסף, כסף. כמו פה, אתם חושבים שבגלל שאתם לוקחים כסף המקום הזה הוא שלכם". התפלאתי. "מה זאת אומרת, הרי בכל מקום מסומן כאן שם האתר, זו עיר דוד". הוא צחק. "לווקף יש הסכם עם עיר דוד. הם מנקים את הכל, מסדרים, מוודאים שהכל נראה יפה, אבל בסופו של דבר – זה ווקף מוסלמי. אפילו אני, שסבא שלי בחנות הזאת מ-1923 לא הבעלים של החנות הזו. רק שוכר. כל זה, כל עיר דוד זה ווקף מוסלמי. אתם צריכים להבין, יש דברים שכסף לא קונה".

הייתי בהלם מהשיחה הזו, בעיקר כי הוא מראה הבנה אחרת של המציאות, כזו שאנחנו באמת לא מסוגלים להבין. כסף לא קונה הכל, וכל הדיון על שטחים ועל רכישת קרקעות הוא עקר מול ההקדש האיסלמי. בעולם שנחלק לדאר אל חארב ולדאר אל איסלם, אי אפשר לנצח בלי קדושה משלך.

קצת על השד העדתי

אודה ולא אבוש כי השד העדתי שצץ על המרקע בשבועות האחרונים מוציא אותי מכלל נוחות. בילדותי, סבלתי מעט מאוד מהשיח הזה, בו המזרחים ניסו להציק לי בגלל היותי אשכנזי. כבר אז, בקטנות, חשבתי לעצמי כי דבר משונה הוא שהנחותים לועגים לי בגלל עליונותי העדתית, ובכלל – אני אמריקאי, אז מה אני קשור לשטויות האלו? עם הזמן הדיון הזה הפך חסר תכלית ותוחלת, והוא גם נפסק.

לפני כמה חודשים פנתה אליי חברתי לספסל הלימודים, רותם כהן. היא סיפרה לי שבעקבות מחאת הפייסבוק שלה פנו אליה מהתכנית של אמנון לוי, פנים אמיתיתות. היא ביקשה ממני שאשב איתה לקראת הראיון. רציתי קודם כל להכיר את הנתונים. האמת הייתה קשה ומרה. כיוון שרק מזרחים חוקרים את הכיוון הזה, פנינו אל הקשת הדמוקרטית המזרחים, בה ראינו את הנתונים הבאים:

 תמונה

על פי יהודה שנהב, שערך מחקר בספרי ההיסטוריה של תלמידי ישראל, כמות החומר הנלמד על יהדות המזרח אינה מגיעה לאחוז דו ספרתי, ביחס לחומר הנלמד על יהדות אשכנז. כשהתייעצתי עם חבר טוב, דובר לשעבר של ח"כית פופולרית, הוא הסביר לי כי ניתן להסביר זאת בכך שאדם קרוב אצל עצמו, דהיינו, אקדמאי יחקור את המוצא שלו, ובאין אקדמאים מזרחיים שיחקרו את יהדות המזרח, מי יכול ללמד את ההיסטוריה שאינה ידועה להם?

בציוני הבחינה הפסיכומטרית לשנת 2011 ההפרשים בין מזרחים ואשכנזים אינם ניתנים להכחשה. האשכנזים מקבלים יותר, נקודה.

השאלה האמיתית בעיניי היא בנוגע לפתרון. ש"ס למשל, היא סמל ההתבכיינות. במקום לבוא, לפתור, לקדם את השוואת נתוני הפתיחה, היא מקדמת(בעיקר עבור החרדים) את המשך המצב הקיים על ידי עידוד קצבאות ועל ידי ביסוס מעמד מצביעיה באותה נקודה – בלי לימוד ליב"ה, בלי עידוד ליציאה מגטאות העוני. איך פותרים את זה? אני לא יודע. להצטעק על הבעיה בהחלט מעורר מודעות, אין ספק. לדרוש אפליה מתקנת בעיניי זה רק להמשיך את הבעיה, כי בדיוק כמו במשכורת מינימום – תמיד יעמדו בסף המינימלי ולא מעבר לו.

עולם מתוקן הוא עולם בו למגדר או עדה אין משקל כשבאים לבחון אדם, אלא רק כישוריו. לכן המזרחיים יאלצו לעבוד קשה עוד יותר על מנת להוכיח את עצמם, וההצלחה בסופו של דבר תגיע, אין ברירה אחרת. הם צריכים להציב רף גבוה, בשמיים. האבסורד בעיניי, הוא שיש קשר משונה בין השוויונות המזרחית, שהיא לרוב שמאלית, לאלו שיצרו את המצב מלכתחילה. פרופ' שנהב טען בפרק הראשון של 'השד העדתי' כי מזרחים שניסו לחצות את קו הצפון אל עבר המרכז נחסמו על ידי כוחות הבטחון והמשטרה(שוב האלימות המשטרתית), הרי לכם הגישה הסויציאליסטית במעשה אחד: שוויון כפוי. איך המזרחים רוצים לשתף פעולה עם מי שאינו דוגל בחופש ההזדמנויות, לא ברור לי.

קצת על בחינות המיצ"ב

השר פירון החליט לבטל את המדד היחיד לבתי ספר בישראל. רוצים לדעת כמה טוב ביה"ס שלכם ביחס לביה"ס הסמוך? תאלצו להתבסס על שמועות, על שביעות רצון של הוריהם של התלמידים בו, על תחושות בטן. לא על נתונים של ממש. חשוב לציין, כי גם כשמשרד החינוך הואיל בטובו לפרסם את תוצאות המיצ"ב, הוא עשה זאת על סמך פסיקת בג"ץ.

ובכן, עם כל הכבוד לערכים, לחינוך, ולדרך – הניסיון להסתיר את המידע מההורים – הוא גם עומד בבחינת שוויון כפוי(שוב הוא), וגם – ואולי זה גרוע יותר, הוא מונע ממשרד החינוך בעצמו להכיר את הליקויים בבתי הספר ברמת הידע הנרכש. יש אמת בטענה כי בתי הספר הפכו לבתי חרושת לציונים, אך ביטול הציונים אינו הפתרון, אלא שיפור החינוך.

האבסורד הגדול ביותר הוא הרעיון לתת לבתי הספר ליצור בחינות פנימיות. ובכן, אמנם עברו תשע שנים מאז, אך אני עדיין זוכר כיצד קיבלתי את הציון שלי בבחינת הבגרות בספרות. מערכת הישיבות התיכוניות החליפה אצלה את בחינות הבגרות בספרות ב"מחשבת ישראל", כלומר, תלמיד בחינוך הדתי אינו זוכה להכיר את משוררי האומה ואינו זוכה ללמוד לבקר טקסט(אולי זה קשור להתנגדות לביקורת המקרא, שיש בה את אותה הביקורתיות). בכל אופן, הבחינה שיש בספרות היא פנימית.

רכז התיכון הפציר בנו להתכנס כשעה וחצי לפני מועד הבחינה. בשיעור זה הוא פרס בפנינו את הבחינה, את האופן הנכון בו יש לענות, ואם זה לא הספיק הבוחן עצמו עזר לנו במהלך המבחן. לא העתקתי בשום בגרות, אך בזו לא היה צורך להעתיק. התשובות עפו בין התלמידים, המבחנים עברו בין התלמידים.

במקום התחרות בין בתי הספר על התלמידים, הפקיר שר החינוך את התלמידים לתחרות הציונים ביניהם.

הרבה על קצת – שחרור מחבלים

מרטין נימולר, כומר פרוטסטנטי פעם כתב שיר ידוע, על הלך הרוח בקרב מתנגדי המשטר הנאצי:

"בהתחלה הם באו לקחת את היהודים,
ואני לא הרמתי קול,
כי לא הייתי יהודי.

אז הם באו לקחת את הקומוניסטים,
ואני לא הרמתי קול,
כי לא הייתי קומוניסט.

אז הם באו לקחת את אנשי האיגוד המקצועי,
ואני לא הרמתי קול,
כי לא הייתי איש האיגוד המקצועי.

ואז הם באו לקחת אותי,
ולא נשאר עוד איש,
שיוכל להרים את קולו למעני".

בלילה שבין שלישי ורביעי שוחררו 26 מחבלים מבתי הכלא הישראלים, במסגרת הניסיון המתמשך להושיב את הפלשתינאים לשיחות על הא ועל דא, שאולי יובילו מתישהו למשהו. בינתיים הלב שוב נחמץ. פעם אחר פעם אחר פעם, ממשלות ישראל נכנעות לטרור התודעתי שכופה עליהן לשחרר את מי שמרצים את עונשם עבור רצח ועבירות דומות. הסרט הוא סרט נע. התסריט ידוע מראש, ראשי הממשלה משתנים, הארגון שדורש את השחרור משתנה, המחבלים המשוחררים משתנים, המשפחות השכולות משתנות, אבל הגורל – נותר אכזרי, כתמיד.

בעסקת ג'יבריל שוחררו ג'יבריל רג'וב, אחמד יאסין ועוד. אסיר אחד שתופס את העין בהקשר של היום הוא דווקא מחמד סולימאן אל זקי ששוחרר באותו יום במאי 1985. ארבע עשרה שנים קודם לכן, הוא רצח את ילדי משפחת ארויו, ב-2 בינואר, יום שבת, שבה משפחת ארויו: האב רוברט, האם פריטי והילדים דניאל מרק בן ה-7 ואביגיל בת ה-5, מטיול באזור נח"ל ים בעוברה בכביש הראשי מצפון לעיר עזה, ליד מפעל המשקאות 'סבן אפ' נער פלסטיני בן 16 רימון יד דרך חלון המכונית למושב האחורי שבו ישבו הילדים ואמם.‏ מהפיצוץ נהרגה אביגיל, מרק נפצע אנושות ונפטר בבית החולים והאם נפצעה באורח קשה בכל גופה, נזקקה לשיקום ממושך ונותרה נכה. זו הייתה אחת מהתמונות הרבות שליוו בוודאי את עסקת ג'יבריל בקרב מתנגדיה. הרוצח יצא לחופשי, המשפחה נותרה בצל השכול.

בעסקת טננבאום שוחררו עבד אל-כרים עובייד ומוסטפא דיראני, אבל ראוי להזכיר בין השאר את שאר הרוצחים שיצאו לחופשי, בין השאר גם את רוצחיהם של ירון ואפי(אפרת) אונגר, שנרצחו ברכבם גם הם, מותירים את בניהם ישי ודביר יתומים מאב ומאם. הרוצחים יצאו לחופשי, המשפחות נותרו בצל השכול.

בעסקה האחרונה, עסקת שליט, שוחררו למעלה מאלף מחבלים, בין השאר גם ממתכנני הפיגוע ב'סבארו' בירושלים, בו נהרגו שמונה מבני משפחת סחיווסורדר. גם מתכנני הפיגוע במלון 'פארק' בנתניה שוחררו. גם רוצחיו של חברי, אביחי לוי הי"ד שוחררו. המשפחות נותרו בצל השכול.

וככה הגענו למצב בו ביום שני המשפחות המובילות את המאבק הן משפחות טובול וברומברג, שיקיריהן נרצחו "לפני הסכמי אוסלו". כן, על רצח יהודים חלה התיישנות, מסתבר. הממשלות ממשיכות לשחרר, בפעימות, גל של מחבלים אחר גל של מחבלים, והמשפחות נותרות בצל השכול. כל פעם יש איזה אתוס חשוב למענו ראוי שהמשפחות יקריבו את הידיעה שהרוצח של יקיריהן אינו מסתובב חופשי. פעם זה במסגרת חילופי שבויים, פעם זה בשביל השבת גופות, ופעם זה כדי להשיב את 'הבן של המדינה' ופעם זה בשביל לדבר על שלום, מחווה קטנה, אבחת יד ממש.

וככה, בכל גל, עוד משפחה עוזבת את מעגל המתנגדים לשחרור מחבלים ועוברת למעגל המיואשים מהמאבק. המדינה הרי תמיד תעדיף עקרון אחר על פניהם. במאקרו, תמיד יש אינטרס דחוף יותר, במיקרו אין דבר חשוב יותר מזה.

בפראפרזה על שירו של נימולר:

כששיחררו את רוצחי משפחת אונגר,

לא הרמתי קול,

כי אלו לא היו הקרובים שלי.

כשהם שיחררו את רוצחי משפחת סחיווסחורדר בכיתי,

אך הסכמתי – כדי להשיב את החייל של המדינה.

כשהם שיחררו את רוצחיו של ברומברג הרמתי את קולי,

בידיעה שההחלטה כבר נפלה.

איפה אהיה ביום שישחררו את רוצחי משפחת פוגל?

הטור פורסם ב-וואלה!, ב-ניוז1, ובמקור ראשון

מודעות פרסומת

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s