| את אביחי הכרתי בכיתה ב'. כיוון שאין בתי ספר בבית חגי, הוא היה נוסע כל יום אל בית הספר הממלכתי דתי שבקרית ארבע. במשך השנים גיליתי אדם משכמו ומעלה, ולא כל אדם ניתן להכתיר בתואר שכזה. הוא היה אדם אכפתי, חברותי, שכל אחד יכול ללמוד ממנו המון. הצורה בה היה מתייחס אל כל אדם, תמיד הייתה בסבר פנים יפות, וחיוכו נותר לי רק לזיכרון.כשהיינו בכיתה י' התמודדנו בעיקר עם ההינתקות. הפגנות רבות היו מנת חלקנו. נוסף על ההפגנות, אביחי היה מדריך בתנועת הנוער של בני עקיבא. היה זה אך טבעי שיהיה מדריך התנועה בבית חגי, אך הוא בחר לצאת מהיישוב ולהדריך במקום בו האהבה לעם ולארץ אינה מובנית מאליה. הוא בחר להדריך בבאר שבע, שם רצה להנחיל לבני הנוער את המסורת היהודית באהבה.
במהלך השנה האחרונה לחייו הוא ניהל מאבק מול הנהלת הישיבה התיכונית בקריית ארבע, בכדי שיוכל להמשיך ולהדריך בבאר שבע, שכן התמקדותו בפעילות זו הסיחה את דעתו מן הלימודים, ובשנה בה עסקה הישיבה עצמה בפעילות פוליטית ענפה, היא ניסתה לשמור על שגרה לימודית ככל הניתן. את אותה שנת לימודים בחרה הישיבה לסיים בגוש קטיף, חודש וחצי לפני הפינוי המיועד. כחלק מפעילותו החברתית בקרב המחזור, הוא הציע לכולנו שבמהלך הקיץ הקרב ובא נתקרב דווקא אל אלו שאינם החברים הטבעיים שלנו. הוא אף התחייב שהוא אישית יארח את כל המחזור בביתו, עוד במהלך אותו קיץ. דברים אלו קיבלו משמעות מצמררת פחות משבוע לאחר מכן, כשהגענו כולנו אל מסע הלוויה שלו, שהחל בביתו שבבית חגי. אביחי נרצח ביום שישי, ערב פרשת בשלח, ביציאה מהיישוב, בדרכו אל באר שבע, לעשות שבת בסניף בו הדריך. תנועת הרכב התאפשרה על-ידי פתיחת הצירים שהיו חלק מן המחוות שאריאל שרון, ראש הממשלה דאז, העניק לפלשתינים. את הסיפור של כביש 443 אני לא צריך להציג. הכביש נפתח ביום שישי האחרון לתנועת רכבים פלשתינים יחד עם רכבים ישראלים, בכפוף להחלטת בג"צ, שנכנע לקמפיין אגרסיבי של 'שלום עכשיו' וקיבל על עצמו החלטה ביטחונית שנויה במחלוקת. אני רק רוצה להציג מה עלול לקרות כשפותחים ציר, מה אפשר לאבד. אני איבדתי חבר יקר, מי עוד יאבד חבר יקר?
|
פורסם לראשונה בNews1 |
||||
קצת על הרבה 