שומרי העיר הכוני ופצעוני

הגמרא במסכת כתובות מנסה לפרש את שלוש השבועות. "רבי יוסי ברבי חנינא דאמר ג' שבועות הללו למה אחת שלא יעלו ישראל בחומה ואחת שהשביע הקדוש ברוך הוא את ישראל שלא ימרדו באומות העולם ואחת שהשביע הקדוש ברוך הוא את אומות העולם שלא ישתעבדו בהן בישראל יותר מדאי". שני איסורים חלים על ישראל – שלא לעלות בחומה, שלא למרוד באומות העולם ואחת היא לאומות העולם שלא לשעבד את ישראל יותר מדי. העלייה בחומה פירושה, לפי נטורי קרתא, שיש איסור על ישראל לעלות בהמונים ולשלוט בחומה. עליית יחידים מותרת. שתי השבועות האחרות אינן צריכות לפרש.

ומה יקרה למפירי השבועה? ובכן, לכך נצרך רבי אלעזר, המפרש את השבועה בצבאות או באיילות השדה: "אמר להם הקב"ה לישראל אם אתם מקיימין את השבועה מוטב ואם לאו אני מתיר את בשרכם כצבאות וכאילות השדה". לפי נטורי קרתא, הציונות היא הפרה של שני האיסורים הראשונים אשר הובילו להתרת השבועה השלישית שבידי אומות העולם – לשואה.

לעומת טענת אותם 'שומרים', הציונות לא עלתה בהמוניה. עלייה אחר עלייה הגיעו הנה המעפילים, המתיישבים החדשים. המנדט הבריטי אומנם התנגד לעליות אלו, אך הוא זה שתבע את מושג "הבית הלאומי" ליהודים בארץ ישראל. העלייה בחומה הייתה באמצעות המגדל שבא עימו, בחישוב, בשיקול ובזהירות רבה בנו כאן ישובים וערים. הצבעת האו"ם היא שנתנה לבן-גוריון את האישור להמרות את פי האמריקנים שדרשו ממנו להמתין עם ההצהרה, הוא לא רצה להמתין עוד עם ה"אהבה", שהרי הגיע זמנה.

בהמשך שיר השירים, דווקא 'שומרי העיר' הם אלו שגורמים לייאוש אצל האישה. היא חזרה בה מן אותן השבועות, ודורשת מאותן בנות ירושלים שישובו לעורר את האהבה: "מְצָאֻנִי הַשֹּׁמְרִים הַסֹּבְבִים בָּעִיר, הִכּוּנִי פְצָעוּנִי; נָשְׂאוּ אֶת-רְדִידִי מֵעָלַי, שֹׁמְרֵי הַחֹמוֹת. הִשְׁבַּעְתִּי אֶתְכֶם, בְּנוֹת יְרוּשָׁלִָם: אִם-תִּמְצְאוּ, אֶת-דּוֹדִי–מַה-תַּגִּידוּ לוֹ, שֶׁחוֹלַת אַהֲבָה אָנִי" [פרק ה', פסוק ז']. שומרי העיר פצעו בנו והיכו אותנו, יחד עם אויבנו. אם נמצא את הדרך, אם נמצא את החזון, אם מצאנו את הארץ, מה נאמר לה? חולי אהבה אנו. אם תרצו – אין זו אגדה.