מעגלים של אור

פרולוג

שאון מכוניות נשמע בפקק תנועה שגרתי בכניסה לחיפה, אבל בשבילה היום הזה היה הכול חוץ משגרתי. בדרכה אל בית החולים רמב"ם, מתבוננת מן הצד השני של הכביש בתנועה הזורמת לאיטה, בדרך מביתה שבעפולה. דמעותיה לא פסקו מלזלוג. הכאב של הצירים רק הולך וגובר. הילד אשר מתגורר בתוכה במשך שלושים ותשעה השבועות האחרונים לא יכיר את אביו, ואולי גם לא את אימו. אולי יגדל אצל זוג הורים שרוצים ילדים, שירצו אותו, שיתנו לו את מה שהיא לא חשבה שתוכל לתת, אך "מה אם הוא יצטרך אותי?" אור תהתה מפעם לפעם אך מיד סלקה מחשבות אלו מראשה.

בעבר הייתה זו אור שעזבה את אורן פעם אחר פעם. הפעם הוא זה שעזב. עמוק בליבו הוא הבין כי כל הצלחתו הסתכמה בהריסת הדבר הטוב ביותר שקרה לו. היא הייתה כבר בידיו והוא לא רק שחרר אותה אלא השליך. זרק הצידה מחייו את מי שהייתה בחירת ליבו במשך זמן כה רב, ואת צאצאו הוא בחר שלא להכיר. כעת, שבעה חודשים לאחר שעשה את הבחירה הזאת אף יודע ששגה, ובגדול. הכבוד הפגוע שלו לא ייתן לו להודות בכך, אבל אין ספק, אורן טעה כשהעדיף לברוח כשכל מה שרצה היה להישאר. זה החל לפני כל כך הרבה זמן. נדמה שעברו כבר כמה מעגלי חיים.

את עילאי, חברה הטוב, הכירה דווקא דרכו. זה היה מזמן, לפני שנים. מאז ומעולם, אחרי כל ריב שלה עם אורן, הוא היה שם לנקות אחריו. גם הפעם הוא נשאר לצידה, עוזר לה לקום חזרה על הרגליים. גם אחרי שהכול ייגמר, לא משנה מה יקרה – הוא יהיה שם בשבילה. היא גם הייתה שם בשבילו כשהוא הזדקק לה.

עכשיו היא כבר בדרך אל בית החולים. עד מחר זה יהיה מאחוריה. היא תדע מה תעשה בכאב הבטן שמילא אותה בתשעת החודשים האחרונים. המחשבה הזו בלבד העניקה לה שקט, אשר כה חסר לה  מאז שאורן עזב. סוף סוף הוא לא יהיה חלק ממנה, אלא ישות בפני עצמה. את הוואקום שישאיר התינוק בבטן שלה, היא תוכל למלא איתו, או בלעדיו,  היא  תוכל להמשיך הלאה.


 

עילאי ניסה להתרכז בנסיעה, אבל הוא תהה מה יהיה בסוף. לפעמים היה שואל אותה "את רוצה תמיד לתהות מה אם? את רוצה לנצח לחגוג לבן שעליו ויתרת יום הולדת בלעדיו?", ולפעמים "איך תגדלי את הבן של אורן?". הוא העריץ אותה על הכוח שלה. היא לא יכלה שלא לתהות אם הוא בעצם מאוהב בה. לשלושת השאלות אור לא מצאה תשובה. היא רק רצתה לנקות את עצמה מכל מה שקשור באורן. עילאי אפילו ניסה לגרום לאורן לחזור בו ולא לוותר על האהבה שלהם, על התינוק שלהם, על החלום שלו להיות אבא, ללא הואיל.

"תרגישי כמו במונית" אמר לה עילאי הלחוץ מעט כשנכנסו למכונית, "בכל זאת, לא כל יום אני מסיע יולדת לבית החולים".

"אתה יכול להפעיל את הרדיו?", שאלה אותו אור"יש ציוניוני הדרך ברשת ג'". בעודה מנסה למצוא תנוחה נוחה במושב האחורי, בדיוק מאחורי עילאי, שנהג.

"בטח", אמר עילאי וניסה לכוון את הרדיו בתדר הנכון.

קולו של השדר והשירים הישנים הרגיעו אותה מעט.

רק מעט.


 

היום הזה החל מזמן. היא ניסתה להיזכר מה היה הדבר הראשון שהיא ראתה הבוקר. "אולי היום", היא חשבה. אולי היום סוף סוף היריון הזה ייגמר. תשעת החודשים כבר כמעט באו לסיומם, התאריך היה קרוב. היא ידעה איכשהו שהיא בהיריון עוד לפני שהרופא אמר לה, עוד לפני שהיא ערכה את בדיקת ההיריון. היא ידעה את זה ברגע שאורן היה בתוכה. היא לא ידעה להסביר את זה בצורה הגיונית, באופן רציונלי, אבל היא פשוט ידעה. ומאז שהיא התעוררה בבוקר שאחרי אותו לילה קסום, חייה הפכו לסיוט. אורן נעלם. היא לא הפסיקה לשאול 'לאן', היא לא ניסתה להבין איך, אבל היא בעיקר לא הבינה למה. היא חיכתה לאיחוד הזה במשך כל כך הרבה זמן, שיוכלו להתאחד, להיות אחד עם השנייה ביחד באמת. בבוקר הוא פשוט נעלם. בלי פתק, בלי מכתב, בלי להותיר זכר.

היו ימים שהיא תהתה אם הוא עוד חי, והיו כאלו שהיא שאלה את עצמה אם הוא אי פעם אהב אותה. המקום שלה בעולם התערער. היא לא ידעה אל מי לפנות. היא ידעה שהוא לא מת, היא הבינה שהוא נעלם. לאן? למה? איך הוא עשה את זה? השאלות הללו נותרו עבורה פתוחות, משאירות בתוכה חלל שכל כולו סימן שאלה. כשאורן נעלם, היא איבדה את המקום היציב שלה, את הבסיס שלה. היא לא ידעה אם להתפטר מהעבודה, היא לא ידעה אם לעבור דירה, לעזוב את הארץ, או להתאבד. היא פשוט לא ידעה. ובתוכה, כמו סימן השאלה, אט אט גדלים להם חיים. כגודל השאלה, גודל הנקודה הנראית באולטרסאונד, שהולכת וגדלה, ומביאה איתה שאלה בפני עצמה.

"מה את הולכת לעשות?", היה שואל אותה עילאי מדי כמה ימים. "אני לא יודעת", הייתה אומרת לו, רועדת מבפנים. היא חשבה על זה הרבה, הרי אורן היה שם כל כך הרבה זמן. בשבילה, בשבילו, זה כבר לא שינה, הדבר היחיד שחשוב הוא שהוא היה. הוא כבר לא.

זה היה יום סגרירי בתחילת מרץ כשהיא החליטה. היא קמה משינה טרופה. אורן, כמדי לילה, היה שם, כאילו מפצה על כך שהוא לא נמצא שם במהלך היום, משלים פערים. והיא הייתה בוכה בפניו, וצוחקת איתו, ומחבקת אותו. והוא אותה. וכל חלום היה נגמר אותו דבר, כשהיא הייתה מעלה את השאלה שהלכה וגדלה בתוכה.

"מה אעשה עם התינוק?", היא הייתה שואלת, מניעה את הלבטים שלה לפתחו. בנקודה הזאת, הסוף התפצל לשניים, או שאורן היה לפתע מתאדה, מיטשטש, נעלם לפתע, או שאורן היה מתחיל לבכות ומחבק אותה. כשהיא הייתה מתעוררת, בדיוק בנקודה בה אורן היה מתחיל להתנצל על שעזב, היא הייתה מגלה שהכר עליו הניחה את ראשה היה ספוג בדמעות.

הפעם זה היה קצת אחרת, הסוף היה שונה. לא אורן ולא היא בכו. לא היה בכי בכלל. כלומר, לא בסוף, בהתחלה תמיד יש. הפעם היה צחוק גדול בסוף החלום. צחוק שהמיס אותה, וגם את אורן, שאמר "רק בשביל החיוך הזה הכל היה שווה". והיא הסכימה. הצחוק היה צחוקו של ילד, משועשע משום דבר, כדרכם של ילדים. היא התעוררה, והכל היה ברור לפתע.

"החלטתי להמשיך בהיריון", אמרה לעילאי. הוא היה מעט מופתע.

"את בטוחה?" שאל. הוא הכיר את מכלול השיקולים שלה. היא לא תוכל לגדל את התינוק, או התינוקת בכל מקרה. היא לא תעמוד בזה, אלא אם אורן יחזור. וגם בזה הוא לא ידע אם היא תעמוד.

היא הנהנה, ואמרה "כן", כזה שאפשר היה לזהות שנבנה מבפנים כדי להשמע בטוח.

"כן", היא חזרה ואמרה, הפעם נשמעת בטוחה יותר.

עילאי חיבק אותה חזק. "יופי", הוא אמר.

וככה נמשכו להם החודשים, והחלומות העצובים הלכו ופחתו, יותר ויותר הצחוק השתלט עליהם. ולפעמים כבר לא חלמה בכלל. הקיץ נגמר, הנקודה טפחה וגדלה, לבשה צורת חיים, פיתחה גפיים, ידיים ורגליים. הבטן טפחה. היריון.

עכשיו, כשההחלטה נפלה, והיא חצתה את נקודת האל-חזור, נותרה השאלה ההולכת וגדלה, הממלאת את בטנה. מה עושים עם התינוק? היא לא יכולה לגדל את הבן של אורן, היא ידעה את זה. לא היה דבר ברור מזה. אם אין אורן, אז אין אורן. היא לא רצתה לזכור אותו בכל יום ויום, כשהיא תאכיל אותו, כשהיא תחליף לו חיתול, כשהיא תיקח אותו לפעוטון, או לגן, או לבית הספר, או כשהוא יביא לה ציור אוהב של המשפחה שלהם: היא, והוא, וזהו. או כשהוא יעלה על הבמה, ישיר במקהלת בית הספר, והיא תשמח ותהיה מאושרת, והיא תהיה שם לבד. או כשהוא ישלים בגרות, או ילך לצבא. ואורן לא יהיה שם. בשום נקודה, כי הוא עזב.

אז איך היא תגדל אותו? היא לא. היא פשוט לא. היא לא צריכה לחלום כדי להבין את זה, היא פשוט לא יכולה לשאת את הדמיון שיהיה, ויהיה, בין אורן ובין הילד שגדל בתוכה. אז מה עושים עם התינוק? הפלה כבר לא אפשרית. הפלה אף פעם לא באמת הייתה אפשרות. היא אמנם לא יכולה לעמוד בכל דבר שיזכיר לה את אורן, אבל היא גם לא יכולה למחוק אותו, להרוג אותו.

"יש אפשרות אחת", התחיל עילאי.

"דיברתי על זה עם גילי כבר לפני כמה חודשים, כשאמרת לי שהחלטת לשמור על ההיריון".

אשתו, עובדת סוציאלית, סיפרה לו על האפשרות של מסירה לאימוץ. "התהליך די פשוט", הוא אמר.

"תבואי מחר למשרד של גילי, נסדר את הכל, תחתמי על כמה טפסים וזהו".

אור הייתה בהלם. "פשוט? איך אתה יכול לומר שזה פשוט?" זו הייתה הפעם הראשונה שהיא צעקה מאז… מאז שאורן שכח את היום הולדת שלה. כמובן, שהוא לא שכח, אלא רק הפתיע אותה. "זה לא פשוט. שום דבר לא פשוט", היא קמה והלכה, נסערת.


 

המשרד של גילי היה מכוער. לא הייתה דרך אחרת לתאר את זה. הקירות היו צהובים, אור לא הייתה בטוחה למה  הצהוב היה כה דהוי. היא התלבטה אם היו פעם לבנים, או כי מישהו בחר לצבוע את הקירות בצבע הזה. על הקיר היו שלוש ציורים של דמויות המזכירות צורת אדם. דמות אחת הייתה זכר, דמות שנייה הייתה נקבה. בציור הרחוק ממנה הנקבה הייתה שעונה על הזכר, כאילו ידה על העליונה. בתמונה המרכזית ניצבות שתי הדמויות זו מול זו, בסימביוזה, בהרמוניה. בתמונה השלישית, הקרובה אליה, ציפתה אור שתהיה שם עליונות של גבר, אך במקום היא מצאה שם כאוס. היא חשבה על עצמה ועל אורן. כשידו על העליונה, כמו עכשיו, יש כאוס. כשידה על העליונה, היא נכנעת לזרועותיו.

היא הסיתה את עיניה מן הציורים, מקווה לתת להן להתייבש עד שגילי תכנס אל המשרד. ליד השולחן החום, הוצב לוח שעם ועליו מכתבי תודה רבים. 'לגיל בהערכה', 'לגילי המדהימה', 'גילי היקרה', 'תודה' היו רק חלק מהמכתבים שהיו תלויים על הקיר. אור תהתה לעצמה אם יום אחד גם היא תכתוב לגילי מכתב. אם היא תכתוב זה בטח יהיה כך: "גילי היקרה, אם לא היית אשתו של עילאי הייתי כנראה מוציאה אקדח כרגע ויורה בך. תודה על כל המאמץ שעשית כדי להפריד ביני ובין הבן שלי. בהערכה אין קץ, שלך תמיד, אור".

"זה הדבר הכי מספק שיש בעבודה כאן", אמרה גילי, קוטעת את רצף המחשבות של אור, בעודה מתבוננת באור מתבוננת בקיר. עיניה עוברות מכתב מכתב.

"יש פה כמה סיפורים ממש קשים, ואני גאה בכל מכתב שיש פה על הקיר. מצד שני, אני… בעצם, בואי נעזוב את זה", אמרה לפתע. "תראי, אני יודעת שעילאי עומד מאחורייך, נותן לך את הספייס שלך, להחליט מה שאת רוצה. אבל..", גילי נעצרה, לקחה נשימה.

"אני מכירה אותך, אני מכירה את אורן, אני יודעת את כל הסיפור". מכירה. היא מכירה את אורן. בלשון הווה, ולא עבר. "את… בקשר איתו?" קטעה אותה אור. "לא, לא", אמרה גילי, אבל אור הכירה את אופן השלילה הזה, כזה שנבנה מבפנים.

איפה הוא? איך הוא נעלם לי? למה הוא השאיר אותי לבד? למה הוא עזב אותי? כל השאלות שהיא הצליחה להשתיק, להרגיע, צפו לפתע בלי התרעה. למזלה, היא לא שאלה את השאלה הזאת בקול, או שכן, וגילי פשוט התעלמה.

"אני פשוט חייבת לשאול, וזה לא רק בשביל הפרוטוקול", המשיכה גילי, "את בטוחה שזה מה שאת רוצה?". לא. ברור שלא. איך היא יכולה לוותר על הדבר היחיד שקושר אותה אל אורן? איך היא יכולה להמשיך לגדל משהו שיזכיר לה את אורן מדי יום?

היא לא אמרה מילה, אלא רק התחילה לבכות. שוב, כמו פעם. בכי שלא נגמר, בכי שיצא להפסקה של כמה חודשים, כאילו עכשיו סוגר את הסוגריים, שהיו מרווח נשימה עבורה. גילי חיבקה אותה, הביאה לה נייר להתנגב. "זה בסדר", היא אמרה. "קחי לעצמך כמה ימים, תחשבי על זה עד הסוף. אם את צריכה לדבר, ולא עם עילאי, אני כאן בשבילך. בסדר?" אמרה גילי, תוך כדי שהיא מלווה אותה אל מחוץ למשרד.

החלומות חזרו. "תחתמי כאן, כאן וכאן", אומרת לה גילי בהם.

"את חייבת לעשות את זה", אומר לה עילאי.

שניהם לוחצים עליה, והמילים חוזרות על עצמן.

"לא יכולה", היא אומרת.

לא יכולה לוותר על התינוק, אבל לא יכולה לגדל אותו. מה אפשר לעשות? וזה נמשך והולך. והחלומות מהלילה, הופכים למחשבות בהקיץ ביום. כן, לא. כן. לא. לוותר, לגדל. גילי של היום נחמדה יותר מגילי של הלילה, ובהחלט נחמדה יותר מעילאי – גם של היום וגם של הלילה, הוא כבר בטוח מה הפתרון הנכון: לתת לה להחליט, אבל היא לא יודעת.  הוא לא יודע, והיא כבר לא יכולה לדבר איתו, כי גם כשהיא משתכנעת לצד אחד ומתחילה לדבר איתו על זה, היא מתהפכת בדעתה. גילי גם לא לוחצת, נותנת לה להחליט, מקשיבה לה, לא ממהרת לומר אם היא יודעת או לא, היא פשוט מקשיבה.

בין החלומות והמחשבות, הלבטים רק הולכים וגדלים, יחד עם התינוק, יחד עם הבטן. הולכות וטופחות, בועטות בה מדי פעם, לא נותנות לה לשכוח לרגע שהוא שם, מפעם. לפעמים, כשהיא שוכחת שהיא לא יודעת אם תגדל אותו, היא מדברת אליו. מספרת לו על אבא. כמובן, לא על אבא שעזב, אלא על אבא שהיה הגבר שלה. אורן שהיה כל מה שהיא אי פעם רצתה.

"והוא היה מספר לך כל לילה את 'הנסיך הקטן', כמו שהוא אהב כשהוא היה קטן. והוא היה מנגן, ואני הייתי שרה. ואתה היית שמח". ואז היא הייתה נתקפת כעס על עצמה. היא קראה איפשהו שככל שהעובר שומע את קולה של אמו הוא לומד לזהות אותו, והוא נקשר אליה. "סליחה, חמודי, זה לא הוגן מצידי".

מדי פעם היא תוהה לעצמה אם אולי באמת כדאי שהיא תשאיר אותו אצלה. כן, לא יהיה לה קל. לא, אין לה עבודה כרגע, אבל היא תסתדר, כמו תמיד. רק איתו. וממילא עכשיו הם אחד, מה זה משנה אם הוא גדל בתוכה, או אם היא מגדלת אותו? יש משהו קסום וקצת מפחיד בזה. הם הרי אחד היום. הוא חלק ממנה, הוא תלוי בה, היא חיה בשבילו.

הוא לא צד בסיפור הזה. הוא לא אומר שום דבר, רק בועט מדי פעם. "אני פה", הוא מזכיר לה, בדרכו שלו. יום אחד היא אוהבת אותו יותר מכל, והיא שונאת את עצמה על מה שהיא עושה לו. זה לא אורן. הוא לא אורן. הוא רק בן שלו. היא לא תחליט עכשיו. היא לא באמת חייבת. היא תחכה, עד שתראה אותו כמו שהוא.


 

עילאי ניצל את היד שנמשכה מהרדיו אל עבר הפלאפון שלו, לבדוק אם אורן התקשר. כשהם יצאו לדרך, הוא שלח לו מסרון: "אני לא יודע איפה אתה, או איזו דרך אתה עברת עד עכשיו, אבל הגענו לצומת הדרכים. הצירים כבר התחילו. אנחנו בדרך לבית החולים". היא החליטה מזמן שהיא תלד דווקא ברמב"ם, למרות שה"עמק" קרוב יותר. הרמזור התחלף לכתום, ומימין הגיח טנדר כחול, ממהר. היא עוד הספיקה לראות את הנהג, עם החולצה המשובצת בכחול-אפור- לבן שהיא כל כך אהבה פעם. היא ידעה שזה הוא.

"אורן", היא אמרה.


 

חייה רצו לנגד עיניה כמו  בסרט, מהבכי הראשון שלה עד הבכי של האחרון שלו. הטנדר כאילו שמעה את חוסר רצונה לחיות. הוא הגיח מימין, למזלה של אור.  "זה לא קרה. זה לא יכול היה לקרות."  המחשבות שלה נעו סביב פניו של אורן, שבכלל בא משום מקום בניסיון לשכנע אותה לשנות את דעתה, ובין הבכי של התינוק שנשאה ברחמה במשך שלושים ותשע השבועות האחרונים.

 

הדבר הבא שראתה היו אורות לבנים ובוהקים. מיד ידעה שהרכב כשל בהריגתה, כי לעולם לא הייתה מגיעה למקום טוב שם למעלה, זך וצחור. ממושבה האחורי ראתה את פני הנהג המבוהל. עיניו היו מלאות בהלם ופחד. הוא היה המום מכך שבעוד שניות אחדות ייטול את חייה של האישה שלו. אמנם הייתה חסרת חיות אך אין זה נותן לו הרשות לשים קץ לחייה. זמן רב יש לו חלומות, או יותר נכון סיוטים על תינוק שבוכה ובוכה והבכי שלו נעצר רק בצפירת מכוניות. הוא חשש שחייה של אור הם אינם היחידים  שהוא יביא לסיומם. חולצתו המשובצת לא השתחררה ממנו, קלועה בחגורת הבטיחות. הוא ניסה להסיר את החגורה מעליו כאילו מנסה להתנער מאחריות על חייהם. חיים של אחת בת עשרים ומשהו ועוד יילוד שעוד לא החל את חייו.


 

פרק 1 

אור לא אהבה לנסוע באוטובוסים. היא העדיפה ללכת ברגל אל יעדיה באשר הם, או לקבל טרמפ מאמא, כשהדבר התאפשר, או מההורים של תמיר. רק לא אוטובוס. לא היה מדובר בצרכני המוזיקה שלא מצאו את הזמן או הכסף לרכוש אוזניות, בזבוז הכסף הישיר, הנהג העצבני או האפשרות שהוא יטרוק עליך את הדלת כשהוא לא שם לב שאתה יורד מהאוטובוס. גם לא היה מדובר בריח של האוטובוסים או בנהג המשועמם שחיפש לנהג שיחה עם הנוסעים סביבו, זה גם לא היה החולצה הכחולה שהיה לובש, אפילו לא חוסר האונים שבהמתנה לאוטובוס, בידיעה שאיחור קל שלו הוא איחור עצום שלה. המסע הרגלי אל גשר פז לא סייע גם הוא, רבע שעה של הליכה מואצת על הבוקר, רק כדי לקוות שהאוטובוס לא חלף כבר והיא תיאלץ להמתין חצי שעה.  היא לא ידעה להסביר או להגדיר זאת.  אולי דווקא תחושת בזבוז הזמן שבנסיעה.

רק בטיולי בית הספר יכלה ליהנות מהנסיעה. אורך הנסיעה היה מספיק זמן לעשות דברים רבים, וכשהנסיעה ארכה מעל לשעה או שעתיים אפשר היה להספיק הרבה – לישון, לאכול, לשוחח עם השותף לספסל. בדרך כלל זה היה תמיר.  או סתם לשמוע מוזיקה, מבלי לחשוב על כמה זמן נותר עוד להגעה אל היעד, כאילו אין מחר.

וכל זה לא עזר לה היום. אוטובוס הוא האמצעי שלה היום להגיע אל בית הספר. קו 115. ההמתנה לאוטובוס הייתה מורטת עצבים. וזה רק האוטובוס הראשון. היא הרגישה רע. אמש היא עבדה עד מאוחר בגרנד קניון, ולא ממש ישנה הרבה. היא קמה באיחור של עשר דקות, אבל כשאת מתכננת את זמן הקימה כך שתוכלי ליהנות  מיקיצה מאוחרת הדבר גורם ללחץ מוגבר. לחץ שווא, שכן הייתה בטוחה שאין הבדל בין הקימה עתה לקימה מוקדמת, אך עדיין, הלחץ הזה היה סתמי, אך קיים בהחלט. היא מיהרה מחוץ לדלת כשהבינה שהיום היא לא תקבל טרמפ מאמה. בתחנה חיכו איתה עוד שתי ציפורים. הן כנראה לא מחכות לאוטובוס. על אף השעה המוקדמת, העובדה שהתחנה הייתה ריקה מאדם הדאיגה אותה. אולי בכל זאת האוטובוס כבר עבר? אולי היא פספסה אותו? בעצם, הרי היא קבעה עם תמיר שיגיעו יחדיו אל בית הספר, ואם עד עתה הוא לא התקשר לשאול מה קורה הדבר מוביל לאחת משתי אפשרויות-או  שגם הוא מאחר, ועם זה היא תסתדר, או שהכול בסדר. מרחוק ראתה את קו 115 מתקרב.

הרמזור התחלף מאדום, לצהוב, לירוק, והנה היא כבר עולה על האוטובוס. אור קיוותה שלא תאלץ להרבות באמצעי הזה במשך השנה, אך לא ידעה לומר כמה תקוותה תתגשם. היא הגישה את הכרטיסייה אל ידו המושטת של הנהג, שינקב אותה. "בוקר טוב" היא אמרה בנימוס תוך כדי. הוא השיב לה במלמול. נראה שהבוקר לא הטיב לא רק איתה. היא התקדמה אל עבר הקצה האחורי של האוטובוס, כשבראשה מתנגן שיר הטיולים "כל הקולים יושבים מאחורה". כן בטח, ממש קולית, אני.


 

היא סקרה את האוטובוס ,לא מזהה איש מהנוסעים. היא לא ציפתה להכיר אותם, אך תחושת חוסר הנוחות שלה גברה. הנהג, שקודם בקושי הצליח להשיב לה "בוקר טוב," הספיק לפתח את קולו לכדי צעקה על "נהג אידיוט!" שלא פינה לו את הדרך. "אתה לא רואה שאני מנסה לפנות?" הוא שאל רטורית. אור הזדעזעה קלות, אך כשראתה את תגובת שאר הנוסעים האדישה החליטה לעבור על כך לסדר היום.

הלילה היה קשה כבכל הלילות האחרונים, מאז שאבא לא נמצא באיזור. אמא כבר לא מי שהייתה פעם, וטל הקטנה לא מסתדרת עם זה בכלל. הכול נופל על כתפיה הצרות של אור והיום נראה היה כמו אותם ימים בהם היא תהתה אם עדיף לתת לעולם לקרוס או לעצמה. בבוקר היא מצאה את אמא על הספה, עם הבקבוק לידה עוד לבושה בבגדי האתמול. "קומי" היא אמרה בלחישה, מבולבלת כל פעם מחדש למראה הזה. בגדי האתמול לפעמים נמתחים ונמשכים לאורך כמה אתמולים.

היא חשבה לפעמים לברוח מהבית, אבל היא לא ידעה איך טל תתמודד עם זה. בעצם, טל זה רק סיפור כיסוי. היא לא ידעה איך היא תתמודד עם זה. כי אבא עזב את כולם. את אמא, את טל, וגם אותה. ואיכשהו היא זו שצריכה להרים את הסיפור הזה ולהחזיק מעמד כדי שלא הכול יתמוטט עכשיו. ובכל פעם שקצת קשה, כשהקירות מתחילים לסגור עליה, היא אומרת לא עכשיו, לא עכשיו. אולי אחר כך, אולי מחר. לא היום, לא עכשיו. וזה עובד, לרוב. לפעמים זה לא עובד ואז היא נופלת ומתפרקת ובוכה ובורחת. כמובן, גם כשהיא בורחת זה למקום שמחזיק את העולם. היא בורחת לעבודה, ואז היא מרוויחה את הכסף שאמא אמורה להרוויח פי כמה ממנו כדי שהם יוכלו להתקיים.

אבל הבוקר היא קמה בתחושה שהיא יכולה לדחות את הקירות עוד יום יומיים, וזה הרבה בשבילה בימים האלו. אתמול הייתה לה משמרת טובה, היא עשתה כמה מכירות מוצלחות, הבוס החמיא לה על העבודה בזמן האחרון ואפילו נתן לה בונוס קטן. "הלקוחות ממש מפרגנים לך", הוא סיפר לה. התחושה החיובית ליוותה אותה כל הדרך הביתה, אפילו שהיא הייתה צריכה ללכת ברגל בשעה המאוחרת מהקניון הביתה. התחושה ליוותה אותה גם כשהיא נשכבה על המיטה, מביטה אל התקרה ורואה שם את החור השחור שהתחיל ביום שבו אבא… היא סילקה את המחשבה.


 

ולפעמים, כמו שבוע שעבר, היא מוצאת את עצמה יושבת בספסל בגינה של בניין שכל מה שהיא יודעת עליו זה שהוא ברחוב ברל. כשזה קורה היא לא יכולה שלא לחשוב על כך שאמא הפכה לנטל מוגזם עליה, שהיא צריכה לברוח באמת. שהלילות בהם היא ישנה אצל תמיר עוזרים לטווח המידי, אך לא פותרים את הבעיה.

אורן ראה את אור ראשון.

"תגיד, זאת לא ידידה שלך?" שאל את תמיר.

הוא השיב לחיוב. "אור – אורן, אורן – אור" הוא הציג ביניהם.

אור הביטה באורן. הוא נראה היה אדיש מאוד, וקולו נשמע לה לא ברור, כאילו מלמל בינו לבין עצמו. היא לא הצליחה להבין אותו. "מאיפה אני מכירה אותך?" שאלה אותו. הבחור נראה חדש בשכונה. "קרובים שלי גרים קרוב לבית של תמיר". היא שאלה לזהותם של אותם קרובים ,מנסה להבין אם היה לה רושם ראשוני קודם לגבי הבחור החדש. "משפחת גולד, ציפי זו דודה שלי".

פעמוני ההיכרות לא צלצלו בראשה של אור. גם על ציפי גולד היא מעולם לא שמעה, ולתמיר לא היו חברים בני המשפחה, כך שזה בלבל אותה עוד יותר.

"אתה חדש פה בעצם?", היא שאלה את אורן.

"כן, הוא עבר הנה מזיכרון", ענה תמיר.

"אבא שלי קיבל הצעת עבודה בצ'ק פוינט וההורים החליטו לעבור לכאן".

גם זיכרון יעקב לא עוררה באור שום זיכרון, למעט אולי איזה סיור שעשו במוזיאון העלייה הראשונה, אך היא לא הצליחה לזכור דבר. היא המשיכה לשאול את אורן על מקום מגוריו הקודם, מנסה לזהות נקודות מוכרות. "הייתה לנו שם תצפית ישר אל הים, אבל כאן אפשר פשוט להגיע אליו".

היא שאלה אותו איך הוא מרגיש עם זה. "האמת שאין הרבה מה לעשות שם, ונראה לי נחמד פה, קצת הרים והכל. שינוי טוב, אני מקווה".

בינו לבינה היה מתח מוזר. אור חשה בו, אך לא ידעה לאתר את מקורו. היא העדיפה לתת לזה לחלוף. הם הגיעו אל התחנה המרכזית של חוף הכרמל.

"רק בשביל זה היה שווה לעזוב את זיכרון", אמר אורן.

תמיר צחק מהתיאורים. "אם רק היית יודע מה קורה כאן בלילות…" אמר.

"כן, אבל נראה לי שזה לא עולה לאף אחד שקל, אם אתה יודע למה אני מתכוון" השיב לו אורן.

אור ניסתה למשוך את השיחה חזרה אל כיוון שהיא תוכל להשתתף בו. "אני שונאת אוטובוסים, אבל הקטע הזה שהחוף ממש כאן הוא גדול".

"למה את שונאת אוטובוסים?" שאל אורן.

"אל תתחיל עם זה" ביקש תמיר.

"פשוט שונאת. אם אפשר לנסוע במכונית למה צריך לנסוע עם כל עם ישראל?" שאלה אור בציניות. "הבנתי" אמר בפשטות אורן ועל פניו נוצר מבט של חרטה.

"אמרתי לך לא להתחיל" הזכיר לו תמיר.

אור ידעה שהיא תתגעגע לימים שזה היה רק היא ותמיר.


תמיר ואור גדלו כאחים כבר מגיל קטן. כבר מימי הגמילה היו צמודים זה אל זו, ומאז שהחלה לישון בבית הוריו מדי שבוע, היא הפכה לבת בית. תמיד כשמשהו היה קשה לה בבית עם אמה, ברחה אל בית משפחת שרון. תמיר היה בן גילה, והחיבור היה טבעי. היא מצדה ידעה לסמוך עליו ושמחה שיש לה בן אדם שתמיד יהיה שם בשבילה. הוא חש נאמן לקיים את הבטחת אביו לשמור עליה מכל משמר, למרות שידע שכבר מזמן שהיא לא זקוקה להגנה.

זו הייתה חברות שהוכתבה על ידי ההורים, שהיו חברים בעצמם. כך גם אצל משפחות שרון והדר. נעם, אביה של אור שירת יחד עם שוקי, אביו של תמיר, בצבא. בוגרי יחידת עוקץ. בהתחלה היו מעין יריבים, מתחרים זה מול זה על המעמד הבכיר בטירונות. בתום קורס ההכשרה החליטו המפקדים לחלק את תארי המצטיין והמופת לשניים, שראו בכך כבוד גדול. המשך השירות קירב ביניהם ובמרוצת הזמן נעשו לחברי אמת. כשנעם היה מתקשה למצוא את המילים הנכונות לומר לתרצה, הוא התייעץ עם שוקי, שתמיד היה מוצא דרך לגרום לנעם לעלות על הדרך. לשוקי לקח זמן עד שפגש מישהי באחת הנסיעות הביתה, וכשהתחיל לצאת עם נעמי רק נעם ידע על כך.

נעמי של שוקי ותרצה של נעם התקרבו אף הן מנסות לחפות על היעדר השניים זו עם זו. מיד בתום השירות מיהר נעם להינשא לתרצה. הוא רצה להקים משפחה כמה שיותר מהר. הוא רצה לתת לסבתו, ניצולת שואה, נכדים. תרצה אף היא לא ראתה סיבה להתמהמה.

לעומתם, שוקי ונעמי רצו להשתהות טיפה יותר. לא רצו להיחפז אל חיים משותפים על אף שהיה ברור להם שכך זה יסתיים. כעבור שנה מהשחרור של השניים, נעם ותרצה באו אל חבריהם להתייעץ איתם לגבי  הסידורים האחרונים לקראת החתונה הקרבה, נעמי לא חשה בטוב. היא לא נראתה שמחה לעזור, דבר שהיה משונה בעיני הזוג המאושר. זיו פניה התיירק והיא נמלטה אל השירותים. שוקי היה נבוך מהסיטואציה, התנצל ונסה להסביר: "היא לא מרגישה טוב כבר כמה שבועות". הוא בעצמו לא ידע שתמיר עומד לבוא לעולם שבעה חודשים אחרי כן. החתונות התקיימו בהפרש של יום בלבד, ואור נולדה תשעה חודשים אחרי, בעוד תמיר הקדים אותה בחודש ושלושה שבועות.


 

כשהשלושה ירדו מהאוטובוס אור רצתה לברוח משני הבנים. אורן בישר עבורה שינוי. שינוי ביחסים עם תמיר. אם קודם הם היו צמד חמד, כעת היא חששה שאורן יתפוס מקום ביניהם, והם יהפכו לשלישיה. אבל היא לא רצתה להיות שלישיה. היה לה טוב בשניים, למה הוא היה חייב לבוא ולהרוס את זה? היא ראתה על תמיר שהוא לא מבין, היא ראתה על אורן שהוא מרוצה מהסידור החדש. הבחור החדש מגיע לבית הספר וכבר יש לו חברים, מה יכול להיות יותר טוב?

בדרך לכיתה היא ראתה את טל, אותה לא ראתה כבר שבועיים.

"היי!", אמרה בשמחה, בעודה אוחזת בידה ובורחת מהבנים.

"היה מדהים" טל תיארה בקצרה.

מהחופים, ועד לתיאטראות העצומים, המקדש בפיראוס והארינות באתונה, "הכול מלא היסטוריה! וכל כך יפה שם!".

"וכאן אין היסטוריה?" שאלה בעוקצנות אור.

היא שמחה לראות את טל, אבל טל הייתה בטיול משפחתי, דבר שאור לא חוותה שנים, אם בכלל. היה לה קשה בלי טל, ועד שהיא התרגלה לכך, עכשיו טל שוב פה והיא צריכה להתרגל מחדש

. "מי הבחור החדש שעם תמיר?" שאלה טל.

"היא נראה חמוד", היא הוסיפה.

"אוי, טל מה יהיה הסוף איתך?".

טל הביטה בה. היא גם התגעגעה, אבל ההערות הציניות מאסו עליה די מהר.

"נו, את יודעת למה אני מתכוונת, לא הכול נכנס לרשימה השחורה, את יודעת. הוא נראה נחמד. הוא גם נראה מוכר, לא?".

אור הסכימה שהוא נראה מוכר, אך למרות שתמיר ואורן הסבירה שהם מכירים כבר כמה שנים, אור לא זכרה אותו. היא לא זכרה שהוא הותיר בה רושם כלשהו, וכנראה שאם הייתה רואה אותו לא הייתה נותנת בו מבט שני. אבל עכשיו, כשטל אמרה את זה, הוא באמת נראה חמוד.


 

הבחור החמוד הביט מסביב והרגיש זר. זה היה היום הראשון שלו במקום חדש והוא לא כל כך ידע איך לעכל את המקום הזה.

"הייתי אחד האנשים הכי מוכרים בזיכרון", סיפר לתמיר בזמן שהשניים צעדו אל עבר הכיתה, "עכשיו אני סתם עוד פרצוף חדש". תמיר לא ידע מה לומר, אז הוא העדיף לשתוק ולתת לאורן לדבר. "כולם ידעו איך קוראים לי, כשהסתובבתי בבית ספר אנשים הביטו בי. קצת כמו שהם מביטים בך. עכשיו אני רואה את זה מהצד ושמח בשבילך, אבל אני לא יודע איך למקם את עצמי פה. אני צריך להתחיל מאפס". אל תדאג, אמרו פניו של תמיר.

"אני כאן", ניסה לנחם אותו.

"אל תטעה", חזר אורן, "אני מאוד שמח שאתה כאן. ואור נראית חמודה, וגם חברה שלה נראית נחמדה. אבל זה פשוט מאוד שונה ממה שאני רגיל. הרי אני יודע איך זה. בדרך כלל אחד הימים הכי טובים בחופש הוא היום בו הוא נגמר ואתה זוכה לפגוש את כל הפנים שלא ראית במשך כמה חודשים. וראיתי את זה עכשיו, עליך ועל כולם. אתם שמחים לראות זה את זה".

"אני לא שמח לראות את כולם", קטע אותו תמיר, אך אורן המשיך.

"כן, ברור שיש כמה אנשים שאתה פחות אוהב. אבל גם אותם אתה קצת שמח לראות. ובשבילי זה פשוט הרבה פנים חדשות ללמוד מאפס. מי הם, מה הם, מה הסיפורים שלהם – אני לא יודע בכלל. ויותר גרוע – הם לא יודעים מה הסיפור שלי".

תמיר החל להצביע על הסובבים אותם. "רואה את זה, ההורים שלו גרושים, הוא גר בעיקר עם אבא שלו, אבל את הכעסים הוא מוציא על גיטרה". זה היה טומי, שלבש חולצה שחורה ועיניו היו היחידות שהראו עצב שגלום בכעס.

"והיא שם, בשעה שלוש, זו גבי. היא הגיעה מחו"ל בשנה שעברה. בחורה מאוד חמודה, כולם אוהבים אותה. היא חולת שופינג."

"והוא שם, בפלאפון? זה יותם. הוא אוהד שרוף של מכבי חיפה. כל משחק נוסע, מקרית שמונה ועד באר שבע. והוא כל היום בפלאפון. מכור לגמרי".

"וזו שם?", שאל אורן, בעודו מצביע על אור. "זו החברה הכי טובה שלי. אני בטוח שתכיר אותה כבר. אם היא תרצה, היא תספר לך".


 

"היי",

אור התעוררה. זה היה תמיר.

"לאן ריחפת?",   שאל.

"סתם, לשום מקום", היא אמרה.

"קדימה אור", הוא ענה. "אפילו את לא מאמינה לעצמך. מה קורה?".

היא לא הייתה בטוחה איך לספר לו את זה. הם כבר היו במעגל הזה מספר פעמים, רקדו את הריקוד המוכר. היא מרגישה משהו, הוא מתעקש שהיא תספר. היא משתוקקת לספר, אך מפחדת מהחשיפה. "אני מפחדת מהפגיעות" היה משפט היציאה שלה. אם הייתה אומרת אותו, היה מניח לה.

פגיעות? הוא שאל.

קולו היה עמום, היא שוב חזרה לחלום בהקיץ.

"מה?"  , שאלה. "לא, לא, סליחה. לא יודעת מה קורה איתי היום. באמת שזה סתם".

"את זוכרת מה קרה פעם קודמת שאמרת לי שזה כלום, נכון?" , הוא שאל.

בפעם הקודמת היא התעוררה באמצע הלילה. סיוטים. היא התקשרה אליו בבהלה, בוכה ללא הפסקה. זה היה חלום על אמא, ועל אבא, ועליה נופלת עם אופניים מצוק. הנפילה הבהילה אותה כהוגן. "אתה סוג של עוגן", היא אמרה לו אחר כך. ארבע בבוקר, והעוגן נרדם בלי ששניהם שמו לב. למזלו, או למזלה, היא הצליחה להירדם במהרה ולא השגיחה בעוגן שקרס אל תוך הלילה.

בבוקר שאחרי הוא שאל אותה מה הוביל את החלום."לא היית על צוק לפחות שנתיים ולאופניים לא התקרבת מאז גיל שש. איך זה קשור פתאום?", הוא שאל. תשובה לא הייתה לה. רק אמא ואבא. זה תמיד ברור. ועם אמא זה תמיד נפילה מצוק ואת אבא היא לא ראתה מאז. גיל שש.

"זה באמת בסדר הפעם", אמרה, מאלצת חיוך על שפתיה.

אוקיי, הוא אמר. מנסה להאמין לה ולא ממש מצליח.

"אז מה את עושה הערב?", העביר נושא.

"אני עובדת" אמרה, ולא הבינה למה הוא שואל.


 

"אה, נכון", השיב, והשתתק. המורה בדיוק נכנס לכיתה. הם לא הכירו אותו."שלום לכולם", הוא אמר. קולו היה מחוספס, החולצה הכחולה המכופתרת שלבש הייתה צמודה והבליטה את שריריו, ופדחתו נצצה מפאת הקרחת שעשתה בשערות ראשיו שמות. מבטיהם הבוחנים של אור ותמיר גילו לאורן כי גם הם לא מכירים אותו. "הוא חדש?" הוא לחש, אך הם לא הספיקו לענות לפני שהוא קיבל את תשובתו מהמורה עצמו.

"שלום לכולם", חזר על דבריו. "אני עידן, עידן דיוויס, ואני אהיה המחנך שלכם השנה", אמר. "אציג את עצמי ואספר לכם מעט על הדרך שעברתי לפני שהגעתי הנה, ואז אתחיל להכיר אתכם. אני בן 39, נשוי לטליה, אב לשלושה ילדים". דיבורו היה חתוך, כאילו רגיל היה לדבר מהר ולהעביר את המסרים שלו באופן חד וברור."עד לפני כמה שנים הייתי קצין בחיל האוויר, משם המשכתי לעולם ההיי טק ואחרי שעשיתי קופה", אמר בציפייה לתגובה שלא הגיעה מהתלמידים. "החלטתי לעבור לעולם החינוך".

מבטו בכיתה חשף בפניו כי הכיתה עוד בוחנת אותו. "אוקיי, בואו נעשה משהו אחר", אמר. "קומו כולכם. קדימה, קדימה, ברור שהתרגלתם בקיץ לישון בשעות האלו. תעמדו בעיגול. לא, בעצם לא. אל תעמדו בעיגול, עם השולחנות פה זה לא יעבוד", אמר בתסכול הולך וגובר, אך אט אט החל לקנות את עניין התלמידים. "הוא די חתיך", לחשה טל באוזניה של אור, שחייכה בתגובה.

"אוקיי, בואו נעשה את זה יבש ורגיל. לשיעור הבא נעשה משהו מיוחד", אמר. "אני רוצה שכל אחד מכם יציג את עצמו ויספר לכולנו על הדבר המשמעותי ביותר שעשה במהלך הקיץ. רק בקשה אחת יש לי, ואני אתעקש עליה – בלי תגובות שליליות מהקהל. אם מישהו אומר משהו ואין לכם משהו טוב לומר, וכשאני אומר טוב – אני מתכוון לטוב, אל תגידו אותו. ברור?".

כולם החלו להציג את עצמם בסדר אלפביתי.


 

תמיר הדר היה הראשון מהחבורה שהציג את עצמו. הוא סיפר על נופש "אדיר", כהגדרתו, שמשפחתו ערכה באירופה. "עשינו רואוד טריפ מספרד ועד יוון. זה היה מדהים", הוא סיפר. הוא שיתף את הכיתה בחוויות השונות מכל מדינה ומדינה. אור זכרה את התקופה הזאת. היא לא תספר זאת לכיתה, לא כך, אבל היא הגדירה את התקופה הזאת כתקופה בה היא למדה להסתדר לבד, לעמוד על רגליה שלה ולהרים את המשפחה שלה לבדה – בלי תמיר.

יותם וטל, ועוד שני תלמידים קדמו לאורן להב, שהיה מעט לחוץ מהסיטואציה. "אתה התלמיד החדש, נכון?", שאל אותו המורה. "כן", השיב. גרונו כבר יבש מעט, אך כמו כולם הוא מצא את רגליו מרימות אותו והוא נעמד מול הכיתה, מציג את עצמו ואת מה שעבר. "יש לי שני אחים, ערן, בן 13 עוד מעט ואסנת, בת 11", סיפר. "הדבר המשמעותי ביותר שעברתי בקיץ הזה הוא עצם זה שאני עומד כאן", עצר וחייך במבוכה. "עד לפני שבוע גרתי בזיכרון יעקב, מקום שהיה טוב אליי".

"למה עברתם?" שאל המורה.

אורן כבר רצה לחזור לשבת, להקשיב למישהו אחר אך נאלץ להמשיך לדבר. "אבא שלי קיבל הצעת עבודה פה בחיפה, והשתלם יותר לעבור לכאן".

"מה אהבת שם?", שאל אותו פתאום יותם. המורה חייך. הוא שמח באופן גלוי לראות עניין בתלמיד החדש.

"הכול. האמת. הטיילת שם מדהימה, יש שם נוף שלא מהעולם הזה, שקט שם, ובכלל, הייתי שם די פופולרי".

"אתה מפחד?", שאלה אותו טל, אחרי שאור ביקשה ממנה לשאול אותו.

"מפחד?", אורן לא הבין את השאלה, וקיווה שהמורה יתערב. הוא הרי אמר שאסור שתהיינה תגובות שליליות. "אני לא חושש קצת. זה מקום חדש, אני לא מכיר כאן את כולם ומהמבטים שלכם נראה שאתם בוחנים אותי באופן בולט כמו הילד החדש בחבורה, וזה מה שאני".

הוא קלט את החיוך בקצה שפתיה של אור, והמשיך לספר על המעבר על פרטיו הטכניים. העברת הציוד, החיים על הארגזים, הבית החדש והתקווה ללכת כבר לים הסמוך.


 

הסבב נמשך וכל אחד סיפר על חוויה משלו. טל תיארה כצפוי את הטיול המשפחתי ליוון, את ההפלגה, הנופים והאתרים העתיקים בהם ביקרה. אור הקשיבה לכל מילה, אפילו יותר משהקשיבה לה בזמן שטל סיפרה לה את אותם הסיפורים כשדיברו לבדן. היא ניצלה את ההזדמנות להשלים פערים בנקודות אותן פספסה כשחשבה על דברים אחרים.  טל התיישבה ואור הפסיקה להקשיב כשתלמידה נוספת החלה לדבר.

היא התלבטה כבר כמה דקות בינה ובין עצמה על מה תספר. היא לא תוכל לדבר על הצד השני של החופשה של משפחתו של תמיר. הם אמנם הציעו לה להצטרף, וההזדמנות קרצה לה בהחלט, אך היא לא הייתה מסוגלת להותיר את אמה מאחור למשך תקופת זמן שכזאת. במקום היא למדה על העצמאות שלה ועל כך שהיא יכולה להסתדר בעצמה, גם בלי תמיר. אך היא חששה שאם תאמר זאת היא תשמע בודדה מדי וגרוע מכך, תפגע בתמיר. היא גם לא תוכל לספר על הצד השני של החופשה של טל. היא לא תוכל לומר שהמערכת ביניהן נעשתה לה קצת חונקת וההפלגה של טל הייתה לה כאוויר לנשימה. היא לא יכולה הייתה להשתמש בדבריו של אורן, כי היא לא באמת ציפתה ליום הזה, למרות שיש משהו כיף ביום הראשון ללימודים אחרי קיץ שלם שבו לא רואים את כולם, ופתאום כולם נראים קצת יותר טוב. שזופים יותר, רזים יותר, שמחים יותר, רעננים יותר.

"טוב, נראה שיש לנו זמן רק לעוד אחת אחרונה", אמר המורה עידן. "אור שרון?", מבטו סקר את הכיתה ועיניו נחתו עליה.

היא קמה ונעמדה במקום בו עמדו כולם עד כה והביטה בהם מביטים בה. היא חיפשה משהו לומר עד כה, אך נראה שהמשהו הזה ישב מתחתיה כל הזמן הזה.

"אז אני יודעת שהרבה כאן היו במקומות מגניבים, טסו למקומות או הפליגו לשם", היא פתחה בחיוך. "אבל אני עשיתי משהו קצת אחר". כובד משקלה נע מרגל לרגל, והיא הסיטה את שיערה לאחור, כאילו זה יקנה לה עוד יציבות. "למדתי מהו הערך של זמן", היא אמרה, וקיוותה שהזמן שבו היא צריכה לעמוד שם ייגמר כבר. על מה את מדברת, היא ראתה את טל שואלת אותה במבטה. היא לא ידעה לומר למה היא אמרה את מה שאמרה, היא גם לא תדע אפילו אם ישלמו לה, אפילו אם יבקשו ממנה להקליד מילים מסוימות ב'גוגל', היא לא תדע לאן לכוון.


 

"המשמעות של זמן?", שאל עידן.

"כן", אמרה בקול מהוסס.

"המשמעות של זמן?", שאל שוב המורה עידן, בתקווה שהפעם היא תבין שהוא מנסה לגרום לה לפרט.

"כן", היא אמרה, בקול שמנסה להסוות את הבלבול הפנימי בו הייתה שרויה.

"נראה לי היא מנסה לקנות עוד זמן", אמר יותם לפתע, והכיתה צחקה.

"יותם, אמרתי כבר בלי הערות שליליות", השיב לו מיד המורה.

"כשאתה בחופש, הזמן נתון לבחירתך. אין לימודים, אין מסגרת, אתה נמצא לגמרי בידי עצמך", אור אמרה ועיניה חיפשו עוגן בעיני המבטים המביטים בה מביטה בהם. אורן נראה יציב למדי, ועיניה נשארו איתו כשהיא המשיכה. "אתה מחליט מתי לקום, מתי ללכת לישון, מתי לצאת עם חברים ומתי לנוח מהם. אתם יודעים, אחרי השבועות הראשונים של החופש הגדול, אחרי שהוצאנו את כל מה שהיינו צריכים להוציא מהשנה שעברה פתאום את תקועה בבית, בלי תכניות – כי את הכול כבר עשית, ואין משהו חדש לעשות. אין סרט ללכת לראות, אין ספר שיש לך כוח אליו, יש רק קירות לטפס".

היא צברה ביטחון בדבריה, על אף שלא ידעה בדיוק לאן היא מובילה. מבטיה עברו מאורן אל טל, ואל תמיר, ואל שני, ואל יותם, ואל כולם. החששות עברו, והיא המשיכה.

"ועל הקירות האלו יש שעון שסופר דקה אחר דקה, ועמוק בפנים כולנו יודעים שהשניות שחלפו לא יחזרו. אז אנחנו צריכים לקחת את הזמן בידיים שלנו ולצרוך ממנו כמה שיותר לעצמנו. וכולנו יודעים את זה. אז אנחנו קצת לא אוהבים את המסגרות, כי זה בעצם לא הזמן שלנו. אנחנו לא שולטים בו. אנחנו לא אוהבים ללכת לעבודה, כי מי נהנה ממלצרות. ואם אנחנו חייבים את העבודה ואת הלימודים, אנחנו נתאמץ ליהנות מהם, כי אחרת הם אולי כסף טוב, אבל בזבוז זמן מוחלט".

היא נעצרה, והתיישבה. המורה עידן בישר על סיום השיעור דקות ספורות לאחר מכן, כשהצלצול הגואל הגיע. "ניפגש מחר", אמר.

"אור", הוא קרא. "תוכלי להישאר כאן בהפסקה?", שאל.


 

 

הכיתה התרוקנה כמעט לחלוטין כאשר ניגשה אור לשולחן של המורה עידן.

"אני הולך אל חדר המורים", הוא אמר. "אכפת לך להתלוות אליי?".

אור הנהנה והפנתה ידיה קדימה, כאומרת הולך את הדך.

"זמן", הוא אמר. "זה מה שלמדת בקיץ". אור שתקה, מביטה בעיניים הבוחנות של התלמידים שהקיפו את המורה החדש ואותה בעודם חוצים את מסדרון בית הספר.

"מה גרם לך להבין את מה שהבנת?", שאל ומשך את תשומת ליבה חזרה אל השיחה.

היא בחנה את שפת גופו. הוא היה נינוח, מוכן לחכות, הוא שידר סבלנות – אם בכלל אפשר לשדר מסר כזה דרך שפת גוף. אולי למד זאת במארבים בצבא, אולי האמין שהסבלנות משתלמת, או אולי זו האופטימיות. אור תהתה אם השיחה תהיה ממושכת. לא עזרה העובדה שהוא לא אמר דבר, כמצפה בכיליון עיניים למוצא פיה. אך לא היה זה כיליון, אלא סבלנות. ים של סבלנות יש למורה עידן, היא כבר תכננה לספר לטל. הציפיה שתגיד משהו גרמה לה לזוע באי נוחות. היא הביטה בשעון, מנסה לאותת לו שהשיעור הבא תכף מתחיל.

"תראי", הוא אמר לפתע. "רוב התלמידים סיפרו על דברים פשוטים, דברים שקרו להם. הם סיפרו על חופשה שההורים לקחו אותם אליה, אורן סיפר על מעבר דירה", עצר וסימן כוכבית ליד אחד משמות התלמידים. אולי זה היה אורן? היא חיפשה כוכבית ליד השם שלה, אך עידן הפך את המחברת כששם לב לעיני הנץ שהופנו לעבר העט שבידיו.  "את היחידה שסיפרה על משהו שהיא עברה. היית היחידה שהייתה מוכנה להיות פגיעה מספיק לחשוף את עצמה בפני כולם".

"אצלך שום דבר לא היה תלוי במישהו אחר. הכול היה מרוכז בך". היא המשיכה לשתוק, הוא המשיך לדבר.

"ביקשתי ממך להישאר כי רציתי לשמוע ממך איך הגעת לחשוב על הזמן במונחים עמוקים כל כך". דקה נוספת של שקט מצדה חלפה וכל מה שהוא יכול היה להוסיף היה "את תצטרכי לדבר מתישהו".

כשדקה נוספת חל]ה, הוא התייאש סופית. "כשהזמן הנכון יגיע, אני אשמח שתשתפי יותר. תרגישי בנוח. בדיוק בשביל זה הגעתי לכאן. את יכולה לסמוך עליי".

היא ידעה שזה מה שהוא מתכוון לשדר, שהיא אמורה לסמוך עליו. זה פשוט לא קרה.


 

הוא כנראה התכוון לשוב אל חדר המורים, אך היא חששה מאותה המבוכה שמתפרצת בכל פעם שנפרדים ממישהו וממשיכים ללכת באותו הכיוון ופנתה לעבר השירותים הסמוכים, להסתתר שם דקה או שתיים בזמן שהוא יתקדם. "יום טוב", אמרה לו.

הוא השיב בהנהון, אולי מתוסכל מכך שלא הצליח להגיע אליה.

היא נעמדה מול המראה, מביטה בפניה המשתקפות אליה בחזרה. היא הייתה מרוצה ממה שראתה. השקים נעלמו מתחת לעיניה, האיפור עמד עדיין במקום, לשערה היה יום טוב גם הוא. כשחשה שעבר הזמן הדרוש, יצאה והלכה לכיוון הכיתה.

השיעור, הסתבר לה כשנכנסה לכיתה היה שיעור היסטוריה.

"שבי בבקשה", אמרה גברת לוי.

אסנת היה שמה הפרטי, אך היא התעקשה להישאר גברת. "מי בכלל רוצה להיות גברת?", שאלה אותה טלי פעם אחת. "זה נראה לי איום ונורא, שיזכירו לך כל הזמן שאת זקנה!", אור צחקה, אך חשבה שלא יפה ללעוג למורה כך. במיוחד כי היא קצת אהבה אותה. תמיד, בכל שיעור, היא הייתה מציגה להם סרטון קצר שמתאר את הנושא עליו למדו.

"היא מזכירה לי את גברת פופינס", היה אומר תמיר. "מתאים לה גברת".

אור בכלל חשבה שהכינוי ממנו גברת לוי מתחמקת הוא מהכינוי 'מורה'. שלא כמו עידן דיוויס שהתגאה בכך שבחר להיות מורה, נראה שלאסנת היו שאיפות אחרות, אך לא הצליחה להגיע אליהם. ובכל זאת, היא נותרה מורה.

המורה ערכה את שיחת הפתיחה, הציגה את עצמה "למי שלא מכיר"- רק אורן לא הכיר אותה. גברת לוי הייתה גם המורה לאזרחות היא סיפרה. "הרבה מורים להיסטוריה הם כאלה, כי הם אוהבים לראות מה יצא מההיסטוריה שהם כל כך אוהבים".

גברת לוי שלפה לפתע דפים. "בוחן?", שאל יותם, מופתע לחלוטין. "בהחלט, יותם", היא ענתה. "רציתי לבדוק כמה מהחומר של השנה הקודמת נשאר לכם אחרי הקיץ הזה".

העניין הוא עם בחני פתע, שבדרך כלל מודיעים על מועדם מראש ואז פשוט כולם שוכחים. עכשיו כשהיא חושבת על זה, המורה אמרה בסוף השנה שעברה משהו על כך שיהיה בוחן פתע בתחילת שנה. או שאולי זה זיכרון מעומעם מזמן אחר במהלך השנה שעברה?

"תמיר?"

המורה ביקשה מתמיר שיעזור לה לחלק את טפסי המבחנים לשאר ילדי הכיתה.


 

 

אור הביטה בדף ואז חזרה אל התקרה.

"את מרחפת קצת, חולמת על דרייפוס?", לקח לה אורן.

אור גיחכה והתאמצה שהגיחוך לא יתפתח קדימה.  "בהצלחה גם לך", אמרה בחיוך.

גברת פופינס ביקשה מהם לשמור על השקט, והסתובבה בין התלמידים, מחכה שמישהו יניף את ידו ויבקש את עזרתה. אור התלבטה אם להיעזר בה בשאלה על פוגרום קיילצה, אך החליטה שהפוגרום לא היה חלק ממאורעות שקרו לפני השואה ולכן סימנה ג'.

גם אחרי שסיימה את המבחן, אור המשיכה לחלום. "מה את מסתכלת עליי?" שאלה אירינה."מה נראה לך את במוזיאון שאת יכולה להסתכל עליי ככה?". אור המשיכה במחשבותיה, ללא תגובה." הלו, יש שם מישהו?" נענעה אותה, מקווה שהמבט יפסק. אף אחד לא אוהב שמביטים בו. "מה? אה, אוי סליחה, לא התכוונתי. סתם ריחפתי קצת", התנצלה אור.

"לא אכפת לי, אני לא אוהבת שמסתכלים עליי ככה", אמרה אירינה בתקיפות.

אור הבינה את הרמז, קמה ויצאה אל חצר בית הספר. תמיר ישב עם אורן לנתח את שאלות המבחן. "מה הקפת בשלוש?" שאל תמיר את אורן, שלא אהב לעשות את המבחן פעמיים. הוא אמנם אהב היסטוריה, אך לא היסטוריה של מבחנים.

"תזכיר לי מה הייתה השאלה?" ענה בחוסר יחס, מבטו מתמקד באור המתקרבת.

"נו", תמיר דחק בו, "על השינוי באנטישמיות בין העת העתיקה, עם הפן הדתי, בין המאה שעברה וזאת של היום". "מזל שזה לא היה מבחן בכתב", אמר אורן, "אם הייתי צריך לכתוב תשובה לשאלה הזו, הייתי מסיים את המבחן עוד שלוש שעות".

"דווקא נראה שרצת במבחן הזה. יצאת לפני שתמיר סיים לחלק את המבחנים לכולם" אמרה אור, שהחליטה להשתלב בשיחה.

"זה לא מדויק. נתתי לו לשבת קודם". אמר אורן בהלצה.

"לאן ריחפת?", שאל אותה תמיר.

"סתם, מחשבות", היא דחתה אותו. שוב. במקום סיפרה לשניים על השיחה המשונה שהייתה לה עם עידן דיוויס. "זה היה ממש מוזר. הוא לא הפסיק לדבר, והוא כל הזמן ניסה לגרום לי לדבר איתו, להיפתח אליו. זה הרגיש נורא פולשני".

"כן, האמת שהוא ביקש לדבר איתי גם קודם. ממש קצת לפני שהשיעור התחיל", סיפר אורן.

"האמת שכשהוא דיבר עליך הוא רשם משהו לעצמו. אולי זה היה זה", היא ענתה.

"מה זאת אומר דיבר עליי?", שאל אורן.

אור המשיכה וסיפרה על הרושם שדיוויס קיבל מכולם. "הוא ממש הסביר איך כולם רק סיפרו על משהו שקרה להם, ולא על משהו שהם עשו. לכן הוא רצה לדבר איתי".

השיחה בין אור ואורן המשיכה להתפתח. תמיר, לפתע חש לא בנוח, כאילו נכנס לתחום שהוא לא שייך אליו. ההרגשה הזאת הייתה חדשה לו.  הוא בחר להתרחק. "אתם יודעים מה?", שאל לפתע. "אני צריך ללכת רגע למורה, אולי אדבר איתה על שאלה שלוש" אמר, לא בטוח אם מישהו מהם מקשיב.

"תמסור למרי ד"ש", אמרה אור.

"די, תמיר, רק התחלנו את השנה. כמה פעמים אתה רוצה לעבור על המבחן הזה? תעבור הלאה. אם לא תקבל את הבונוס זה לא יפגע לך בציון" ענה אורן.

אור הנהנה בהסכמה, מהדהדת את אורן. "אחי, שחרר. אל תלך", המשיך אורן לומר ועיניו נעוצות בעיניו של תמיר. תמיר הבין שאורן מרגיש לא בנוח להישאר לבד עם אור, למרות שעוד לא השתכנע שירגיש בנוח אם יישאר. הוא לא קינא, אלא הרגיש כאילו אורן נכנס לתחום שלו.

תמיר היה מרוצה מכך שהשניים דווקא הקשיבו, אך עדיין פנה ללכת בעוד הצביטה עדיין שם. האם הוא מתחיל לאבד את חבריו הטובים?

 


 

"זה לא הקטע שאתה מרגיע אותו?" שאלה אור את אורן. תמיר הלך הרחק מטווח השמיעה. "מה אני יכול לומר? הוא רוצה לבדוק את השאלה וזהו. אני לא מבין את זה. היסטוריה זה נחמד, אבל לא כל דבר שעברנו צריך לנתח שוב ושוב", הוא אמר.

את תמיר אפשר להגדיר כפרינס צ'ארמינג. הייתה לו את כל החבילה: נראה טוב, חכם, גבוה, בעל חוש הומור ולצד כל זאת – גם אדם טוב. שיערו השטני התאים היטב עם עיניו הכחולות והנחושות. עבודה קשה לא הייתה זרה לו, אך הייתה לו דרך להראות גם שהיא אינה קשה. מישהו אחר אולי היה מתבייש לגשת למורה מיד אחרי מבחן, אולי היה חושב איך אחרים יגיבו לכך – אך לא הוא. הוא תמיד שאף ליותר. את הפירות שהוא זרע, הוא גם קצר. אפילו המורים אהבו אותו. הוא לא היה מאלו שהתחנפו אל המורים, אך הוא נתן את הרושם שהוא מעריך את מה שהוא משיג – על אף, שכאמור, הוא משיג זאת די בקלות.  אם הייתה ממלכה בכיתה, כנראה שהוא היה עומד בראשה.

שגרת הלימודים סחפה אותם במהרה והיום שהחל בקלילות הפך לפס נע של שלושת רבעי שעה שיעור ורבע שעה הפסקה. מתמטיקה, אנגלית וחלוקה למגמות. אור הלכה למגמת קולנוע, תמיר למדעי המחשב ואורן לאלקטרוניקה ומחשבים.

"יש פה יותר מדי מגמות", הוא אמר לתמיר בסוף היום. "אני לא יודע מה מעניין אותי והכול פה נראה טוב".

"אז למה דווקא אלקטרוניקה?", שאל תמיר.

אבא הציע שילך על משהו שיוכל להועיל לו בחיים, אך טען שאומנויות ומדעי הרוח זה "בולשיט אחד גדול". אורן תמיד חייך כשהוא חיקה את אבא שלו מקלל. הייתה לו תנועת ידיים מזלזלת, כאילו מנפנף בידיו את המקצועות הלא-חשובים האלו.

"מה תוכל לעשות עם אמנות פלסטית? ליצור גבס? אורן, אתה אמנם לא תהיה רופא, אבל אין סיבה שתהיה קבצן", אמר לו בזמן שסקרו את המקצועות השונים. ככה אביו תמיד היה עושה, בוחר בפינצטה משהו אחד קטן שלא נראה לו והופך אותו לחזות הכול. הכול, זולת תחום לימודי המדעים.

"אני לא מבין פיזיקה, יש בזה יותר מדי משוואות. כימיה גם. ביולוגיה העדפתי שלא כי מנתחים שם חיות מתות וזה לא אני לעשות דברים כאלו. התלבטתי על מדעי המחשב, אבל רציתי להבין את הרעיון שקורה מאחורי המחשבים עצמם, בבסיס", הסביר לתמיר למה בסופו של דבר בחר במסלול שבחר בו.


מסלול יום הלימודים הראשון נגמר, אך היום עוד לא. אור מיהרה לצאת מיד אחרי השיעור האחרון ולא הספיקה להיפרד מהחברים כראוי, אבל זה לא הטריד אותה.

כבר שלושה שבועות שהיא מגיעה למשמרות שלה בזמן, והיא רצתה להמשיך את הרצף למרות שהתחילה שנת הלימודים. היא חששה שבהמשך, כשיתגברו המטלות ושיעורי הבית, היא תאלץ לשקול מה חשוב יותר. היא התלבטה לרגע אם לעבור בבית ולהחליף בגדים שם ורק אז לצאת, אבל הרצף.

הרצף חייב להימשך.

"סליחה", "סליחה", "סליחה", אמרה לאנשים שחסמו אותה בדרכה לרדת מהאוטובוס.

ברגע שנכנסה אל הגרנד קניון, הוא עטף אותה. לרוב האנשים הוא אמנם נראה כמבנה אבן גדול, אך בשבילה זה משהו אחר לחלוטין. זה קרה בקיץ האחרון.

זה התחיל במזגן הגואל, שהציל אותה מהחום והלחות בימי הקיץ הלוהטים. עם הזמן למדה להכיר את האופי של הלקוחות שמגיעים אל הקניון. יש את המבוגרים, שמסתובבים בגרנד כדי להיות קרובים יותר לנכדים. הם מעבירים את האהבה שלהם לזאטוטים דרך המוצרים. גם מבוגרים, שהם פחות מבוגרים אבל כבר הורים, מגיעים מדי פעם.

לרוב מדובר בגברים, רציניים ולחוצים, ממהרים למצוא מתנה שתהיה פיצוי למי שהם לא רואים. חלק לאשה, חלק לילדים.

וכמובן, בני הנוער שמגיעים כדי להעביר את הזמן. נכנסים ויוצאים, נכנסים ויוצאים, עוברים חנות אחר חנות, לרוב בידיים ריקות, ולעיתים נדירות עם ידיים עמוסות בשקיות.

כולם בשלב מסוים מגיעים אליה.

הדחף בלתי נשלט, וכל מה שצריך שיקרה הוא זמן. תני לזמן לעשות את שלו, והם כבר יבואו. הרעב הוא חלק בלתי נפרד מהחיים.

היא נכנסה אל תא השירותים והחליפה את חולצתה. זו אחת משלושת החולצות שצברה במהלך השנים האחרונות. זה משמעותי יותר משזה נשמע.

כל משמרת מותירה בה, בבגדיה, בשיערה ובגופה חותם. ריח של שמן שרוף ובשר מעושן מתערבב בניחוח של מוקפץ. זה מלווה אותה לכל מקום.

אפילו בימים הטובים, בהם ההזמנות הגיעו אחת אחר השנייה ברצף והמשמרות חלפה ביעף, המקלחת שאחרי הייתה מתת אל.

מדי פעם, כשאמה הייתה שוכחת להדליק את הבוילר ואור נותרה ספוגה בריח הלא-נעים.

אבל היום היא נתנה לכל זה לחכות לאחר כך.

עכשיו ריח הכביסה שנידף מהחולצה היה טרי. את התיק שלה היא הותירה בחנות סמוכה, הרחק מהסיני שעבדה בו. היא עשתה זאת כדי לנסות לחצוץ בין התיק ובין מתחם האוכל. לא תמיד אמצעי המניעה שנקטה כנגד הריח עבדו, אבל היא עשתה מה שהיא יכולה.

"היי עאבד", היא אמרה לעובד שהקפיץ את הבשר על המחבת.

"הגעת מוקדם היום", הוא השיב, מחייך לעצמו את השלום שלא אמר.

היא סיפרה לו על יום הלימודים הראשון.

לרגע היא הביטה בעצמה מבחוץ והייתה גאה בעצמה.

למרות הכול היא הצליח להפוך את המקום הזה לסוג של בית. עם הריח המסריח, עם החולצה חסרת הצורה ועם העמידה ארוכת השעות על הרגליים.


"לילה טוב עאבד", היא אמרה כשהמשמרת הסתיימה.

אחרי שהחליפה חולצה התלבטה מה לעשות בה. היא אספה את התיק מהחנות הסמוכה וחיפשה שקית להכניס אליה את מה שהפכה לספוג של שמן שרוף, בשר מעושן ובשעה האחרונה לא מעט בצל מטוגן.

היא לא ראתה אותו מגיע מאחוריה, וקצת קפצה כששמעה את קולו שעוד לא היה לה מוכר לחלוטין.

"היי, מה את עושה פה?", הוא אמר.

היא הסתובבה לזהות את מקור השאלה.

היה משונה לראות אותו כאן, בתחום שהיה שלה. היא הרגישה כאילו שני העולמות, העבודה והלימודים, מתנגשים לפתע, והתחושה הזו גרמה לה לכאב בטן הולך וגועש.

"אני עובדת פה", אמרה ויישרה את החולצה כך שיוכל לראות את הכתוב עליה.

"בחיים לא אכלתי שם", אמר ביושר.

"מה אתה עושה פה?", שאלה וקלטה את התג על החולצה שלו.

אין ספק, הסיבה היחידה שהוא היה צריך להקפיד על כביסות הייתה הסיבה של כל אדם להחליף בגדים, אבל בשום אופן לא בגלל ריח אחר שנדבק אליהם.

"אז לאן מכאן?", שאל.

"הביתה, אני חושבת".

"איפה זה?", שאל שוב.

"בשכונת הדר", השיבה.

"אז אני מניח שנתראה מחר. אני בכיוון ההפוך", אמר בעודו מצליח לשמור את אכזבתו בקרבו.

זה לא שהיא לא הייתה עייפה, היא בהחלט כן. לימודים ועבודה באותו יום יעשו את זה, אבל התחשק לה להישאר ערה עוד מעט. "בא לי לשבת", אמרה.

הוא הביט בה בצורה מוזרה. לאן היא חותרת, הוא תהה לעצמו, אך התקדם איתה. "לילה טוב", אמר למאבטח שחיכה לסיים את המשמרת שלו בזמן שהשניים התקדמו החוצה. זה הנהן ומיהר לסגור את השער אחריהם. הם התיישבו בתחנת האוטובוס מחוץ לקניון, בין הדר ובין נווה שאנן.

"את יודעת, זה תמיד קורה לאנשים", הוא אמר פתאום.

היא חיכתה להמשך דבריו, אך זה לא בא.

"מה קורה?", היא שאלה.

"בסדר, מה איתך?", השיב בחיוך.

"סבבה, אבל עכשיו סקרנית קצת לשמוע מה קורה לאנשים תמיד", ענתה.

בבטן הצטבר כעס קל על התפנית המיותרת בשיחה, אבל היא שיחקה את המשחק.

"אה, זה. כן. תיאוריית הפיצול", הוא אמר בשמץ קל של גאווה.

"תיאוריה? יש לזה תיאוריה? איך ייתכן שמעולם לא שמעתי על התיאוריה הזאת?", שאלה וסקרנותה גוברת.

"משום שעוד לא פגשת אותי", אמר.

"בכל מקרה בו קבוצת אנשים מתכוונת להיפרד, היא תיקלע למערבולת אין סופית של דברים שהיו אמורים להיאמר אך לא נאמרו ותישאר באותה נקודה לפחות אחד חלקי עשרים וחמש מהזמן בו בילו יחד עד שהגיעו לנקודה הזו", הוא דיקלם.

היא עצרה לחשוב על זה. מוקדם יותר באותו יום, כשתמיר החליט שהוא צריך ללכת למורה, הוא השתתהה במקום, ללא סיבה מובנת. גם שלשום, כשפגשה את טלי ואת יותם, הם השתהו רגע לפני שנפרדו. "אני חושבת שאתה צודק", היא אמרה.

"אבל רגע. למה דווקא חלקי עשרים וחמש?", היא שאלה. לזה הוא לא היה מוכן. הוא חייך כשראה את גלגלי השיניים בראשה נעים ומחפשים הוכחות, ראיות וסימוכין לדבריו, אך פניו החווירו קלות כששמע את הפקפוק מגיע. "אה, זה סתם מספר שחשבתי עליו הרגע", אמר בחוסר רצון. היא התפקעה מצחוק. "נשמעת כל כך רציני!", היא אמרה וחייכה, סקרנית לשמוע מה עוד ימציא לה.

ההמצאות של אורן המשיכו לגרום לאור לחייך, והיא סיפקה לו כר פורה של סיפורים נוספים להמציא לה, עד שהיא מצאה את עצמה עם רצון עמוק לספר לו. מה בדיוק, היא לא ידעה, אבל ידעה שהיא רוצה לספר.

"אז מה רצית לספר לי?", הוא שאל – ממש כאילו קרא את מחשבותיה.

"לספר לך?", היא שאלה.

"כן, אמרת קודם שאחרי זה תספרי לי על הפעם ההיא שנשרפת בים, אבל המשכתי לדבר".

"אהה, זה", היא אמרה.

"כן, זה", השיב.

אבל הים לא עניין אותה, גם לא שאריות העור שכאבו. היא רצתה לספר לו משהו אחר לחלוטין, אבל לא ידעה מאיפה להתחיל.

"תראי", הוא אמר, קוטע את מחשבותיה. "אני יכול לחכות. יש לי סבלנות".

היא המשיכה לא להגיד דבר, והוא המשיך לדבר.

"תראי, יש פה שתי אפשרויות. השעה יכולה להיות שתיים בלילה ואז מרוב עייפות תשפכי את הסיפור, או שתספרי לי עכשיו ותחסכי את הזמן שיעבור", הוא אמר.

היא חייכה שוב, ושאלה אם הזמן הוא מה שכואב לו, או אולי השינה.

"תראי, כבר מאוחר, וברור שאני אשמח לישון, אבל סקרנת אותי. אני רוצה לדעת מה קרה", השיב בחיוך משלו. "אני רק יודע שכך או כך, בסופו של דבר את תספרי, אז אין צורך לחכות כל כך הרבה זמן. אפשר פשוט לפתוח ולספר".

היא לקחה נשימה ארוכה ותהתה מאיפה להתחיל. לפתע היא הרגישה לא נעים מטלי ותומר, להם לא סיפרה. ופתאום היא יושבת פה על ספסל עם בחור שהכירה רק היום, צוחקת ומחייכת ומספרת דברים שהיא לא סיפרה לאף אחד.

אורן נעשה חסר סבלנות.

"אוקיי, יודעת מה?", אמר. היא חיכתה שימשיך, הוא פשוט היה מלא הפתעות.

"אני אספר לך משהו, ואת תספרי לי. כל אחד בתורו ישתף במשהו ונגיע לאן שנגיע", הציע.

היא ידעה שזו תיבת פנדורה, שבתוך חמישה סיפורים היא תרגיש חשופה יותר מאי פעם, אבל היא החליטה לפתוח.

"אז פעם אחת", היא החלה. גבותיו של אורן התעקלו בציפייה להמשך דבריה, והיא נהנתה למשוך את הרגע, רק כדי להגביר את המתח.

"נסענו תומר, אני, טלי ויותם נסענו לים. עכשיו כשאני חושבת על זה, יותם בטח ניסה להתחיל איתי. הוא תמיד סיפר בדיחות קרש חצי שנונות כזה, אבל זה לא עבד עליי. בקיצור, ניסיתי להתרחק ממנו. אמרתי להם שאני רוצה להסתכל על הים לבד, והלכתי לבד לאיזור שלא היה בו אף אחד. או בעצם, הם לא היו. המשכתי ללכת על החול במשך שעה. בהתחלה חשבתי שלא נשרפתי, ואז יום אחרי כן גיליתי שכפות הרגליים שלי מתקלפות. לא יכולתי לנעול שום נעל על הרגליים. לא סנדלים, לא כלום".

אורן התפקע מצחוק. "כפות הרגליים נשרפו לך?", הוא שאל והחל בסיפור משלו.


 

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s